פוארטו נאטלס (Puerto Natales)

חצי הכדור הדרומי. יבשת אמריקה הדרומית היא אמריקה הלטינית. צ'ילה. פטגוניה. התעוררנו אל יום חדש. היכן אנו? בפוארטו ואראס (Puerto Varas). ואת המכונית ששכרנו יש להחזיר בפוארטו מונט (Puerto Montt). ומשם תצא טיסתנו אל פונטה ארנס (Punta Aranes) – משך הטיסה כ-3 שעות. ומשם, לאחר המתנה של כשעה, ייקחנו האוטובוס אל פוארטו נאטלס (Puerto Natales), שהיא, העיירה האפורה, משמשת כבסיס ליציאה אל הפארק הלאומי טורס דל פינה (Torres del Paine) והדרך אליה תיארךאף היא כ-3 שעות. ומשם נתפוס מונית שתוליכנו אל המלון… אליו נגיע לקראת חצות הליל. להיות תייר זאת עבודה. וצריך אדם שיהיה לו הרבה כוחות סו"ס – סבלנות וסובלנות – במיוחד בימים כאלה בהם אתה עובר מתחנה אל תחנה ונושא אתך תקווה – שהכול יתנהל כשורה והלו"ז לא יפגע.

ביני לביניכם – כלל לא היה בתכניתנו לתהות בפרוטרוט על קנקנה של פוארטו נאטלס. ואולם, תכניות לחוד ומעשים לחוד. להם, לאחרונים יש אג'נדה משל עצמם שלעתים אינה קשורה עם סיבת היווצרותם. כך או כך, מעשה שהיה כך היה:

הטיסה אל פונטה ארנס אמורה לצאת ב-16:45. ז"א יש לנו עוד מס' שעות למצות את סביבותיה של פוארטו ואראס. שמנו פעמינו לכיוון פרוטיאר (Frutillar). סיבוב בעיירה התחתית יען כי ישנה גם פרוטיאר עילית. האקשן לתיירים ונופי האגם מחכים בתחתית. כך או אחרת – נגמר הזמן ונפרדנו מאגם יאנקיאוה (LLanquihue). אגב, מרבית העיירות באזור הזה הוקמו ע"י מהגרים מגרמניה. אי-שם במחצית השנייה של המאה ה-19. נשיא צ'ילה דאז קרא למהגרים לבוא ולהתיישב. אז הגרמנים הממושמעים התיישבו בדרום פטגוניה. וגם בצד הארגנטינאי. בברילוצ'ה כדוגמה. וגם הנאצים מצאו בה מקלט. אבל על סובב האגם וטרקים סביב ברילוצ'ה נספר במקום אחר. כעת ממלאים דלק בטויוטה השכורה וגולשים ב- Ruta 5 (האוטוסטדה האורכית הצ'יליאנית) בואכה שדה התעופה בפוארטו מונט.

בחניון של ש"ת פ"מ לא מצאתי נציגות של "הרץ". שאלתי אצל אחד מן המתחרים. והלז אמר – אין כלל בעיה. היכנס אל בית הנתיבות ותחזיר את המפתח בדלפק הפנימי של הסוכנות. או-קיי. נכנסתי אל החניון. משכתי כרטיס חנייה. החניתי את המכונית. אספנו ולקחנו עמנו את כל חפצינו וומטלטלינו ונכנסנו אל תוכו של הטרמינל. מול הדלפק של הרץ השתרך תור ארוך. וישראלי, כידוע לכל אחת ואחד, אינו אוהב לעמוד בתור. פקיד אחד והרבה לקוחות.

למזלי הייתה שם גם פקידה. שעמדה לידו, ליד הפקיד שישב רכון על ניירותיו, ולא נראתה עסוקה יתר על המידה. צדתי את מבטה ונופפתי במפתח ובתיק צהוב ענק שהכיל את מסמכי המכונית, והם היו מרובים, ומיד התפנתה. את מסמכי החוזה, שפקידי המכס במעברי הגבול בין צ'ילה לבין ארגנטינה, ולהיפך, דרשו בתוקף לראות, לבדוק ולחתום בחותמות ענק, סירבה לקבל. זבש"י. מה שעניין אותה אם מיכל הדלק מלא – "קומפליטו" עניתי – והיכן כרטיס החנייה. ונתתי. וכך סיימנו לשוחח – היא בספרדית ואני באנגלית. וכל צד הבין את האחר. תוך דקה הפך העסק של החזרת המכונית השכורה הפך לזיכרון של עבר… מכאן אל דלפקי הצ'ק-אין.

הטיסה מפוארטו מונט יצאה בזמן. וגם נחתה בשעה היעודה בפונטה ארנס. כמה כיסי אוויר לא מנעו את הנחיתה. גם המטען הגיע. אספנו ויצאנו לתור אחר אוטובוס. רוח חזק קיבל אותנו בשמחה ובששון והכריח אותנו לשוב ולתפוס מחסה בפנימו של בית הנתיבות. לקח לנו מס' דקות להתעשת. לבדוק בתכנית המסע ולמצוא שכתוב כי אנו אמורים להאסף, ב-20:00, ע"י אוטובוס הנקרא "בוס פרננדס". זה היה רשום באותיות זעירות ובפינת הנייר. מילא – נמצאה האבדה ה-1.

חיפשנו דקות ארוכות אחר תחנה. NADA. ולבסוף איתרנו את המקום שממנו האוטובוס הנ"ל אמור לקחתנו אל פוארטו נאטלס. ז"א את מקבץ האנשים, חלקו הקטן תיירים ורובו מקומיים. והצטרפנו גם אנו לקהל הממתין. רגל בפנים ורגל בחוץ. רובו מקומיים וגם קומץ תיירים. מצאנו את האבדה ה-2.

האוטובוס הגיע. הוא יוצא מפוטה ארנס ב-20:00. אין תמה כי לא הגיע אל השדה בשמונה. שמונה ועשרים זה מספיק טוב. לנו אין שוברים. לאחרים דווקא כן. והם מנפננפים בהם. עוזר הנהג לוקח השוברים ומשליך את המזוודות אל תא האחסון. ובכול זאת – הנה רשומים אנו ברשימה השמית שהחזיק עוזר הנהג. מקומות 13 ו-14. שכן המקומות חייבים להיות מוזמנים מראש. נמצאה האבדה ה-3. אנו בפנים. וגם תיק המסע.

ולידיעתכם: פונטה ארנס היא הבירה (המקומית) של מחוז "מגלן ואנטרקטיקה הצ'יליאנית". Magellanes y la Antartica Chilena. כן, לצ'ילה יש אחיזה בפיסת קרקע גזרתית באנטרקטיקה. באיחור קל יצאנו אל הדרך. אך איש אינו מערער. ואף לא אחד בא בטרוניות. מישורים, או כמעט מישורים, השתרעו עד לגבול הראייה, נוף דומם. הדרך ארוכה, משמימה ומיגעת. ערבת עשב כמעט ללא בתים ו/או יישובים. פה ושם שיחים נמוכים. פה ושם קפל קרקע מורם. פה ושם שלוליות של מים. פה ושם מספר כבשים. באופק – פסגות מושלגות. אך הללו רחוקות עד רחוקות ביותר. וממקום מושבנו נראו שאף הן שטוחות…

גדרות תיל נמתחות לאורך הדרך. משני צדי הכביש. גדר-התיל הומצאה ב-1874 על-ידי החקלאים האמריקניים במטרה למנוע מעדרי הבקר לעלות על האדמות המעובדות ולהשחית את התבואה והגידולים החקלאיים האחרים. והאדמות שמסביב, אותן אנו רואים, שייכות למתי מעט שהגיעו אל השממה הזאת לפני מקס' 150 ש' ויורשיהם מחזיקים במאות אקרים. לגידול כבשים… ושוב נתקלים בחורחה או חסוס אריקסון המשמרים את ארץ המוצא לפי שם המשפחה. שוודית כבר אינם יודעים…

והכביש ארוך… דרך צרה שרק המחשבה על עקיפה גורמת לדפיקות לב. האטובוס התקבע על 100 קמ"ש. ופה ושם התנודד קמעה בשל משבי רוח עוצמתיים. החושך לאטו מנצח. אנו בקו רוחב 53 מעלות (דרום). החשכה מבססת את עצמה רק בסביבות השעה 23.

ובין לבין נזכרתי באשר כתב תומס הרדי ורק כאשר שבתי לביתי מצאתי את המילים המדויקות לתיאור כברת הארץ בה חלפנו:

"…היא מן המקומות המעלים על דעתו של העובר שם שהוא שרוי עם צורה שאין להשמידה, ככל שתיתכן צורה שכזאת עלי אדמות. קמירה של גיר ואדמה, מחוסר פרטי נוף, דוגמה מצויה מאותן בליטות חלקלקות של כדור-הארץ שאולי לא יוחרדו כלל מרבצן ביום גדול של מבוקה ומבולקה, שפסגות גבוהות ומפוארות הרבה מזו, ותהומות ומתללים מסחררים של גרנית, מוט יתמוטטו בו." [מקור: תומס הרדי (1987), הרחק מהמון מתהולל, מאנגלית: אמציה פורת, עמ עובד, ע'11]

הזמן חלף. נאספנו מן התחנה המרכזית אל בית המלון בפוארטו נאטלס. הגענו אחר חצות. ובשבע ושלושים, בבוקרו של היום הבא, דהיינו הנוכחי, אנו אמורים כבר להיות מחוץ למלון עם כל הפקלאות… בטרם הספיקונו להתארגן כבר הגיע פתק – יוצאים בשבע ועשרים. נו-טוב. נותרו לנו בפועל פחות מ-6 שעות שינה… כפי שאנו אומרים: להיות תייר זאת עבודה קשה.

איכשהו, בבוקר, עמדנו בלו"ז. הבעיה היא שהרוח החזיק באג'נדה אחרת. ואף הגביר את משביו. משבים בעוצמות מטורפות (יחסית לאשר אנו מורגלים) – 130 קמ"ש ואף פרצים מעבר לכך. הים סגור בפנינו. ספינות לא תשוטנה. בטח שלא נצליח לעבור את פיורד "התקווה האחרונה" (Ultima EsperanzaLa) בזודיאקים. התקווה האחרונה ניתנה ע"ש קריאתו של אותו מלח ספרדי שחיפש את המעבר בין שני האוקיאנוסים, האטלנטי והפסיפי ("השקט" בלשונינו), בינות למאות האיים הפזורים בדרומה של היבשת. אך קצה הפיורד לא הביא את הישועה המצופה. Dead End. פרדיננד מגלן מצא גם מצא. המיצר על שמו וגם המחוז הצ'יליאני. המלח האחר נשכח. אך לא זעקתו. עכשיו או לעולם לא. בקיצור – הלך עלינו והתקווה האחרונה הלכה פייפן…

התקשרנו אל הסוכנות. ובתשובה נאמר לנו כי נהג יאסוף אותנו מן המלון בשעה שלוש אחר-הצהרים. ויוליכנו אל המלון האחר, ריו סראנו, בטורס דל פינה. ועד אז – עוברים לתכנית חלופית. נסרוק אפוא את רחובותיה של פוארטו נטאלס. שתי וערב.

היישוב פוארטו נאטלס הוקם ב-1911 כבסיס להינטרלנד הסובב של חוות חקלאיות. 4 שנים מאוחר יותר הוקם, כ-4 ק"מ, מצפון לו, יישובון קטנטן שקיבל את השם פוארטו בוריס (Puerto Boris). בו הוקם ביח"ר לעיבוד תוצרי הכבשים – צמר, עורות, בשר ועוד. את שרידיו, דהיינו את יסודות עמודי הבטון עליהם הונחו בולי העץ ששימשו כרצפה, קירות וגג, ניתן לראות עד עצם היום הזה. וגם נמל הוקם שתכליתו לייצא הסחורות והתוצרים אל אירופה הצרכנית.

בסך הכול – העיירה בנויה משני גרידים שנפגשו. קל ביותר להתמצאות. אל הדרך נצא (ולא לשכוח שעשר דקות לפני שלוש אחה"צ עלינו להגיע שוב אל המלון בשביל להאסף, עם הכבודה, לאחר כבוד, אל הרכב שייקחנו, למסע בין שעתיים, ויניחנו בפתח המלון שמול המגדלים – טורס דל פינה. הללויה).

הצילומים – לפי התקדמותינו בתוככי העיירה. בחסות המבנים, הגם שרובם חד-קומתיים, אפקט הרוח הוחלש. על שפת הפיורד היה זה בגבול הבלתי אפשרי. וזיכרוני יישא אתו מס' פסלים שלא הונצחו על הצלולויד או מה שזה לא יהיה…

אתם הגעתם לכאן תוך מקסימום 4 ד'. אנו סבנו בחוצות היישוב כ-4 ש'. אבל אני מעריך שעמדתם, דרך עדשת המצלמה, על אופי העיירה.

צילומים: משה הרפז (צ'ילה, פוארטו נאטלס 24.11.17). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: