רגע לפני שנכנסים אל חלל התצוגה של "מפה – לקרוא בין הקווים", במוזיאון ארץ-ישראל, חולפים על-פני חדרון ובו מוצגות עבודות צילום. זאת תערוכה המלווה את התערוכה הראשית. אנו, זוגתי שתחיה ומחבר טורים אלו, התחלנו דווקא בה.
והעתקתי אל פנקסי את דבר האוצרים:
תצוגה זו, המביאה מעבודותיהם של ארבעה צלמים גיאוגרפים ישראלים, מלווה את התערוכה "המפה – לקרוא בין הקווים", העוסקת בתפישת המפה באמנות הישראלית. כמוה, היא חושפת נקודות מבט אישיות וקבוצתיות על מראות ודימויים של הארץ ומבקשת לגעת במפגש של אדם עם נופי מולדתו. בניסיון לחלץ ערכי יסוד מתוך הרעש הפוליטי ולעמוד על מושגים המחברים אדם לסביבת חייו, גם בתערוכת הצילומים שלפניכם מוצג הקשר למקום במובנו כבית ומולדת.
צלמיה של הארץ, הנשקפת אליכם ממארג תמונות זה, נתבקשו לבחור מתוך ארכיוניהם, המקיפים אלפי תצלומי נוף, את הארץ שלהם – לא זו הז'ורנליסטית, המייצגת מבחר מראות של ישראל, אלא את תבנית נוף מולדתם.
לא את כל שהוצג צילמתי. וכעת, כשהתיישבתי לכתוב, באיחור רב, נוכחתי כי לא צילמתי עבודות של אחד מן ה-4. קורה. לא היה צריך לקרות. מתנצל מראש.
הארץ של דובי טל, חי ויוצר במרכז הארץ, המצלם נופים מהאוויר והקרקע, היא אדמה ונופים פתוחים.
טל גליק, שנדד בעולם והיום מתגורר בטבעון, חוזר לשדות נעוריו בקיבוץ גלעד.
ברוך גיאן, יליד יפו, שחי שנותיו בירושלים, מצלם נוף רומנטי.
נפתלי הילגר, שעלה לארץ מגרמניה, מצלם מולדת של שדות ושטחים פתוחים בצבעים לוהטים ובשמים דרמטיים.
ואני ממשיך לקרוא ולהעתיק אל פנקסי:
כל אחד מהמשתתפים בחר את נוף מולדתו לבדו, ורק כשראו כולם את הסדרות האחרות, זו לצד זו, היו תמימי דעים, שמבעד לעדשת המצלמה ומעבר לנופים בודה לו כל אדם את הארץ המובטחת שלו. וכמילות שירו של עלי מוהר, "שיעור מולדת": "כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו, שהיתה יפה. וכך בדמיוננו התרבו פלאות…".
צילומים: משה הרפז (23.3.2018). כל הזכויות שמורות לצלמים לעיל. אני כאן רק לדווח לכם…
משה הרפז 