מוזיאון הביטחון והמים בניר עם

ונתחיל דווקא בציטוט:

"המוזיאון להיסטוריה הופך חומר לסיפור ואת הסיפור לחומר. שרידים מן העבר (מוצגים "אותנטיים") נשזרים אל תוך סיפור חדש; שרידים מומצאים (מוצגים יזומים) מתרגמים סיפור ישן לחומרי-תצוגה.

ההמצגה – הפיכת חפצים וייצוגים מסוגים שונים, (תעודות ומסמכים למיניהם), למוצגים – היא פעולה מוזיאלית המשותפת למוזיאונים מסוגים שונים, לאמנות, למדע, ולהיסטוריה. אך להבדיל מן המוזיאון לאמנות. במוזיאון להיסטוריה ההמצגה היא עיקר המעשה המוזיאלי.

[…]

במוזיאון להיסטוריה נקודת-המוצא אינה האובייקט המוצג אלא נרטיב היסטורי כלשהו, שהרצון להמציגו הוא המכתיב ייצור של אובייקטים-מוצגים. התרבות החומרית אינה מוצגת "לכשעצמה", כדי לספר את סיפורה האוטונומי, אלא היא משולבת בתוך מסגרת סיפורית, הפורשת את ההיסטוריה של האומה, הקהילה, האזור וכו'. במעשה ההמצגה המתקיים בין כותלי המוזיאון להיסטוריה מוצלבות שתי פרקטיקות תרבותיות: ייצור האובייקטים-מוצגים מצד אחד וקידושם מצד שני."[1]

פעם, הייתה התיירות נחלתם של מתי-מעט. אמידים ובעלי זמן לבטלה. או או וגם… אין זה כך בימינו. על הבמה הופיעה התיירות. דהיינו הכלכלה. וכל מי שיכול – פותח מוזיאון. כל נושא ומוצג – לגיטימיים. ובשנים האחרונות נוסדו, התווספו והוקמו, בארצנו הקטנה, עשרות של מוזיאונים. גדולים וקטנים. פרטיים ומוסדיים. בערים ובקיבוצים. בשלל צורות, מקומות ונושאים. וכבר כתבה על כך אריאלה אזולאי שבעקבות חילופי הגברי השלטוניים והתפוררות ההגמוניה של תנועה העבודה הוקמו עשרות מוזיאונים מקומיים ונושאיים העונים להגדרת "מוזיאון היסטורי".

"בשנות ה-70 החל תהליך של דה-מונופוליזציה של העבר שגרם לסדקים בתמונת העבר המונוליטית ההגמונית. קבוצת שוליים רבות ניסו לפלס לעצמן דרך השתתפות בעיצוב המרחב הציבורי וקולות רבים אכן הצליחו להותיר בו חותם. במאי 1977, עם עליית הליכוד לשלטון, הגיעה לקצה ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה שהיתה עד אז יצרנית ומפיצה כמעט בלעדית של דימויי עבר. כ-80 מוזיאונים, שהם כ-60 אחוזים מסך-כל המוזיאונים הפועלים היום בישראל, הוקמו תוך תקופה של כעשר שנים. רבים מהם הוקמו על-ידי קבוצות או יחידים שהרגישו עצמם מחוץ לסיפור המורשת המרכזי, כפי שזה קיבל ביטוי בספרי הוראה, במוזיאונים להיסטוריה ובאתרי הנצחה אחרים הפזורים בנוף הישראלי. רבים מן המוזיאונים שקמו ביקשו להמציג את עברן של קבוצות שעד כה היו בשוליים הפוליטיים או החברתיים, כגון מוזיאון האצ"ל, מוזיאון הלח"י, או מוזיאונים שונים למורשת יהדות המזרח, מוזיאונים ליהדות תימן והונגריה, מוזיאונים של חילות שונים בצה"ל וכיוצא באלה." [2]

ובהקשר זה אוסיף ואומר/אכתוב כי ניתן לקשור זאת גם למאבק כנגד העולמיות (גלובליזציה) המשתלטת על סדר היום. מול העולמיות יש המציבים את המקומיות (לוקליזם/לוקליות) ופועלים לחיזוק הזהות הפרטית ההולכת ומטשטשת ע"י העולמיות. והקמת מוזיאון מקומי, לנושא קהילתי או לנושא מקומי, אכן מבליטה ומייחדת את אותה הקבוצה המסוימת, לעומת קבוצות אחרות ושונות, שהקימה ובנתה מוזיאון משל עצמה.

כך או אחרת הנה כך מצאתי את עצמנו מגיעים, חבריי ואנכי, כותב השורות הללו וזוגתו שתחייה, באחד מן הבקרים של ימי שישי, אל מוזיאון הביטחון והמים הממוקם בקיבוץ ניר עם. וא' פתח עבורנו את השער והדריכנו במוצג בו.

"מוזיאון הוא מקום שבו החלל והזמן חוברים יחד כדי ללמד אותנו דבר-מה. ללמד ולהראות: כלומר להצביע על דבר, להאיר אותו, להציגו. כך יש בכוחם של מוזיאונים לגרום למבקר ללמוד, להפיק לקחים, ולעשות זאת באמצעות החושים ובעיקר באמצעות השכל.

[…]

מאז ומתמיד התערבבו במוזיאונים יסודות של מיתוס עם יסודות של לוגוס: ההיסטוריה והזיכרון. זאת התוצאה הישירה של החיבה האנושית לאספנות, שמתועדת מאז התקופות הקדומות ביותר.

[…]

ההיבט הברור ביותר הוא יכולתם של המוזיאונים לערב את הקהל בתערוכות שלהם ו"להחיות" תקופות, אישים ואירועים. לאו דווקא בדרך המלנכולית של הסופרים, אלא באמצעות מאמץ לאפשר, סמלית, מסעות במרחב ובזמן. האמצעים של המוזיאונים אינם מתמצים בפריטים שלהם.

[…]

המונח "מוזיאון", כפי שטורחים להסביר כל מי שמציגים את הנושא לראשונה, קשור ל"מוזה" – אלגוריה להשראה האנושית בתחומי האמנות וצורות אחרות של הכרה וידיעה. הסיפור המיתולוגי, הקושר בין המוזה והזיכרון, מגדיר את מהות הדבר. זיכרון הוא עניין קונקרטי (למשל: מוח, או מוזיאון) ובה בעת גם מופשט (למשל: המידע המעובד ושחזורו). כך שהפונקציה הבסיסית של המוזיאון המציג פריטים היא למנוע שכחה, ובאופן כלשהו לעודד את השותפות ואת העדות – "עדות פעילה" של כל מי שמבקר בו." [3]

וכאן היה לנו עסק עם "משוגע לדבר". ולפעמים נחוץ ה"משוגע לדבר". שכן בלעדיו לא יקום דבר:

"לדמות "המשוגע לדבר" יש תרומה מכרעת באוניברסליזציה ובדה-פוליטיזציה של דפוסי השימור והגילוי בישראל. רבים מן המוזיאונים בישראל, כך נוהגים לספר, הוקמו על-ידי "משוגעים לדבר". עד שנות ה-70 של המאה ה-20 נאבק "המשוגע לדבר" על הכרה בפרויקט שלו ובחשיבותו. מאמצע שנות ה-70, בעקבות ההכרה שהכירו גופים ציבוריים למיניהם בחשיבות האידיאולוגית והכלכלית של המוסד המוזיאלי, התמסדה תופעת "המשוגע לדבר" והוא הפך לדמות מפתח ביצירת התדמית האותנטית והנייטרלית של המוזיאון. דמות "ה משוגע לדבר" מעוצבת על-ידי סוכני תרבות שונים שעוסקים בהפצת דימויי העבר ופועלים לקידומם ולביסוסם של דפוסי השימור וההמצגה: מורים וכותבי תוכניות לימוד במשרד החינוך, מדריכי טיולים של החברה להגנת הטבע, מדריכים בתנועות הנוער, עיתונאים לענייני תיירות בכלל ול"ארץ ישראל יפה" בפרט, וחברי עמותות ציבוריות שייעודן הצלת העבר. "המשוגע לדבר" איננו טיפוס ייחודי ויוצא-דופן אלא בעל עמדה תרבותית מוכנה, שמעצם הגדרתה מוחקת את תווי-הזיהוי הפרטיים של היחיד המאייש אותה. [4]

אכן, מוזיאון זה בניר עם, הביטחון והמים, עומד בהגדרות שהבאנו לעיל. אכן מוזיאון זה הינו מוזיאון היסטורי הפועל במרחב הציבורי. אכן הוא בא לספר את הצד שלנו, את הנרטיב שלנו על ההתיישבות בנגב הצפוני. שכן כבר אמר נפוליאון בונפרטה, ואולי זאת רק אגדה אורבאנית, כי ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים. ויעקב אבינו, הלוא הוא ישראל, בתום הקרב הלילי עם מלאך אלוהים, אי-שם במעבר יבוק, הציב מצבה במרחב הציבורי: "וישכם יעקב בב͘קר ויקח את-האבן אשר-שם למראש͘תיו וישם אותה מצבה ויצ͘ק שמן על ראשה." [5].

והקרדיט הולך ל:

אין זה מובן מאליו שכך פועלים כל המוזיאונים. אין זה מובן מאליו שכך פועלים כל המבקרים. מטבע הדברים יש כאלה וישנם אחרים. ותמיהתי מה לוקח עמו המבקר שביקר במוזיאון הביטחון והמים…

מראי מקום:

[1] אריאלה אזולאי (1993), "בדלתיים פתוחות: מוזיאונים להיסטוריה במרחב הציבורי בישראל", תיאוריה וביקורת, גיליון 4, ע' 80-79.

[2] שם, ע' 88-87.

[3] מריו הליו גומס, "לא באנו להינות", מספרדית ופורטוגזית: יורם מלצר, אלכסון, תאריך דלייה: 16.4.2018.

[4] אזולאי, ע' 84.

[5] בראשית, כ"ח, 18.

לקריאה נוספת:

מי שמעוניין לרכוש ידע ולהרחיב את השכלתו בעניין תפרושת יישובי הנגב הצפוני/מערבי, החל מקניית אדמות ג'ממה (רוחמה) בשנת 1911 ועד להקמת יישובים חדשים בפתחת רפיח לקליטת מפוני חבל קטיף, שלא היה לה מקום מעל דפים אלה ולכן לא הוצגה, מוזמן אפוא לעיין ברשימה הבאה (ובוודאי שישנם עוד מקורות לידע):

[1] יוסי כץ, "מפעל ה'אחוזות' בארץ ישראל 1917-1908", קתדרה, יד בן צבי.

[2] דבורה הכהן, הגרעין והריחיים: התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה, ע"ע.

[3] רוק קרק (2002), התיישבות בנגב עד 1948, אריאל.

[4] עזרא פימנטל (תשס"ב), "יעקב מטריקן ותכנון היישובים הכפריים הראשונים בנגב". קתדרה, גיליון 103, ע' 164-151, יד בן צבי.

[5] יונתן בשיא, "פינוי גוש קטיף הזרים דם חדש לרבים מיישובי ישראל שהיו בדעיכה דמוגרפית וכלכלית", קרקע, המכון לחקר מדיניות קרקעות ושימושי קרקע, קק"ל, ע' 59-51.

[6] חנינא פורת, "מדיניות רכישת קרקעות והתיישבות בנגב ערב מלחמת העצמאות", קתדרה, ע' 154-123.

צילומים:

משה הרפז (2016). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: