הדגם המרחבי של סדר השבטים במדבר ובראשם דגל מחנה יהודה

ברשותכם, אתחיל מן ההתחלה. וההתחלה היא סדר בני יעקב לפי מועד לידתם. ולפיכך הרשימה היא כדלקמן: ראובן, שמעון, לוי, יהודה – בני לאה; דן, נפתלי – בני בלהה (שפחת רחל); גד, אשר – בני זלפה (שפחת לאה); יששכר, זבולון – בני לאה; יוסף, בנימין – בני רחל. 12 בני יעקב. אל תשכחו שהייתה גם דינה בת לאה…

12 בני יעקב אינם 12 השבטים. רשימת 12 השבטים המיועדים לרשת נחלה בארץ ישראל – שונה (במקצת). שבט לוי אינו מקבל נחלה ואמור לשרת בכל שטחי ישראל ולפיכך הוא מחוץ לרשימה. ובני יוסף – אפרים ומנשה – החליפו את אביהם כשני שבטים נפרדים.

במקורותינו נכתב/הוכתב סדר השבטים במסעותיהם במדבר, מיציאת מצרים ועד חציית הירדן. סדר זה הוכתב למעשה, מלכתחילה, ע"י יעקב ברדתו מצרימה. יעקב הורה לבניו כיצד לשאת את מיטתו. כל בן ומקומו הוא.

סדר זה משך אליו צורך למפות/לרשום/לשרטט זאת ולתת לו ממד גיאוגרפי. אם תרצו – זאת מפה הממפה את חיל המשלוח. אולי זאת העמדה של סדר הכוחות. מעין מרשם קרב. שכן החיל הזה מיועד לכבוש את ארץ-ישראל. הארץ המובטחת. והיא, הארץ המובטחת, מטבע הדברים, אינה ריקה מתושבים. כאלה או אחרים. וכפי שיודעים אנו – אין ריק בטבע…

"וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמור: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל-מועד יחנו: והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם ונשיא לבני יהודה נחשון בן-עמינדב: …והחנים עליו מטה יששכר ונשיא לבני יששכר נתנאל בן-צוער: …מטה זבולן ונשיא לבני זבולן אליאב בן-חלן: … כל-הפקדים למחנה יהודה מאת אלף ושמונים אלף וששת-אלפים וארבע-מאות לצבאותיהם ראשונה יסעו:

דגל מחנה ראובן תימנה… והחונים עליו מטה שמעון… ומטה גד:

דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה… ועליו מטה מנשה… ומטה בנימן:

דגל מחנה דן צפנה… והחנים עליו מטה אשר… ומטה נפתלי:" [במדבר, ב, 21-1].

זאת פרישת הצבא. אמנם כתוב "חונים" אך במפורש גם כתוב "צבאות" וגם "ויסעו ויחנו". מטבע הדברים נשמר הסדר. גם וגם. במרכז שבט לוי. 12 השבטים מחולקים ל-4 קבוצות. כל קבוצה מונה 3 שבטים. סדר זה, בלגיונות צבאיים, היה מקובל באותם ימים רחוקים. וכל קבוצה אמורה להכיל ולהתבסס על בני משפחות להן קרבה פנימית.

הקבוצה הראשונה ממוקמת בצד מזרח – יהודה ועמו שני אחיו הצעירים ממנו – יששכר וזבולון (בני לאה). מדוע מזרח? לפי הפרשנות מסמלים, שלושתם יחד, את אור התורה ולכן הועמדו כלפי המזרח. זאת גם הקבוצה הגדולה ביותר – 186,400 נפש. ולכן היא בחזית החיל.

בצד תימן, דהיינו דרום, ממוקם הבכור ראובן ועמו שמעון וגד. כידוע, לוי איננו משתתף במחנות השבטיים ולכן צורף גד. גד הוא חריג. אינו בן הגבירה אלא בן האמה. אך הוא הבכור של זלפה אמתה של לאה הבכירה. סד"כ הקבוצה עומד על 151,400 נפש.

קבוצת אפרים בצד מערב ועמו בנימין ומנשה. דהיינו בני רחל ביחד. שני שבטים עם הדוד המונים 108,100 נפש. הקבוצה הקטנה ביותר.

צד צפון מאובטח ע"י דן ועמו אשר ונפתלי. זאת הקבוצה הרביעית – בני הפלגשים/שפחות/אמות. סוג של קרבה משפחתית. לפחות בין דן ונפתלי, אחים בני בלהה. סד"כ של 157,600 נפש. השני בגודלו. ולכן נקבע כמאסף.

הסדר הפנימי בכל מחנה דגל אינו מפורט והוא נתון לפרשנות – כפי שתראו בהמשך.

ההגמוניה, במספר פעמים, ניתנה ליהודה. הנה בהמשך תהליך כיבוש הארץ המובטחת, התכנס עם ישראל, לאחר מות יהושע, ושאל את השאלה: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו". ומן השמיים ניתנה התשובה: "יהודה יעלה, הנה נתתי את הארץ בידו." (שופטים, א' 7-1).

שבט יהודה מוביל אפוא את המחנה המשותף לשבטי ישראל. הוא מבחינת משמר קדמי, פלחו"ד או כל דימוי שלכם משנים עברו וממחוזות אחרים. כידוע, יהודה איננו הבכור מבני יעקב. הוא הרביעי מבני לאה. קדמו לו ראובן, שמעון ולוי. אחריו נולדו אחיו בני השפחות, אחריהם אחיו יששכר וזבולון בני לאה, ולבסוף שני בני רחל. אך ברגע הקריטי יהודה הוא שלוקח את ההובלה המשפחתית בתסבוכת שנרקמה על-ידי יוסף כחלק "מנקמתו" (או בסגירת החשבון עם אחיו…):

"ויאמר יהודה אל-ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא-נמות גם-אנחנו גם-אתה וגם-טפנו: אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם-לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל-הימים:" [בראשית, מג, 10-8]

ויהודה ממשיך להוביל את המו"מ עם יוסף לאחר שהגביע "נמצא" בכליו של בנימין:

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר-נא עבדך דבר באזני אדני" [בראשית, מד, 18].

כאמור, שבט יהודה מוביל אפוא את המחנה האחוד של בני-ישראל ודגלו מתנוסס בראש. גור אריה יהודה. וכמובן שראובן מלין על-כך. ותחושת הקיפוח מחלחלת לדורות הבאים. לראייה, צאצאי ראובן נמנים על המורדים – ראו עדת קורח. גד, כתוצאה מהמסע הארוך, כתף אל כתף עם ראובן, עובר סוג של חיברות (סוציאליזציה) וחובר לראובן והשניים מחליטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי.

והאגדה מספרת לנו כך:

"כיצד היתה נסיעתם של ישראל במדבר? סמן היה למשה בענן אימתי היה מסתלק. כֵוָן שהיה רואה שמסתלק היה אומר: "קומה יי ויפוצו אויבך" [במדבר, י', 39] – והענן מסתלק. נסתלק הענן היו כולם מתקרבים לִסַע ומישבים את-כליהם. מי שהיתה לו בהמה היה נושא עליה, והענן נוטל את-השאר. כון שנתישבו – תקעו בחצוצרות ונסע יהודה ודגלו, תחִלה נשיאו ושבטו אחריו. וכן כֻּלם – "איש על-דגלו באֺֹֹתֹת" [במדבר, ב', 2].

וסמנים היו לכל נשיא ונשיא: מפה, וצבע על כל-מפה ומפה, כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן (מהם למדו המלכֻיות להיות עושין מפה וצבע לכל מפה ומפה). כל שבט ושבט נשיא שלו – צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו בחֹשן ואפוד: ראובן אבנו אֹדֶם, ומפה שלו צבועה אדם, ומצֻיר עליו דודאים; שמעון – פטדה, ומפה שלו צבועה ירֹק ומציר עליו שכם; לוי – ברקת, ומפה שלו צבועה שליש לבן, שליש שחור ושליש אדֹם, ומציר עליו אורים ותֻמים; יהודה – נֹפך, וצבע מפה שלו דמותו כעין שמים, ומציר עליו אריה; יששכר – ספיר, ומפה שלו צבועה שחור דומה לכחֹל, ומציר עליו שמש וירח; זבולון – יהלֹם, וצבע מפה שלו לבן, ומציר עליו ספינה; דן – לשם, וצבע מפה שלו דומה לספיר, ומציר עליו נחש; גד – שבו, וצבע מפה שלו לא לבן ולא שחור, אלא מעֹרב שחור ולבן, ומציר עליו מחנה; נפתלי – אחלמה, וצבע מפה שלו דומה ליין צלול שאין אדמימותו עזה, ומציר עליו אילה; אשר – תרשיש, וצבע מפה שלו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בה הנשים, ומציר עליו אילן זית; יוסף – שֹהם, וצבע מפה שלו שחור ביותר, ומציר לשני נשיאים אפרים ומנשה מצרים, ועל מפה של אפרים היה מציר שור, ועל מפה של מנשה היה מציר ראם; בנימין – יָשפה, וצבע מפה שלו דומה לי"ב הצבעים, ומציר עליו זאב. לכך נאמר "באתת", שסִמנים היו להם לכל נשיא ונשיא.

וכך היו מהלכין – והעננים על גביהם. וכמין קורה יצאה מן הענן, שבה היו יודעים לאיזו רוח הם נוסעים. רוצה שיחנו – אותו הענן שהיה על גבי המשכן באמצע המחנות היה עומד לו – והיו בני לו מעמידים את-המשכן קֹדם לכל המחנות, עד שלא באו; וכון שבאו היו עומדים וחונים כל-אחד במקומו, וענני כבוד עומדים על גביהם. זו היתה גדֻלת משה, שלא היה ענן-השכינה יורד על המשכן עד שהיה משה אומר: "שובה יי רבבות אלפי ישראל" [שם, י', 36].

[…]

כיצה היתה חניתם? כפסקיא אחת של ארבעת אלפים אמה היו חונים ומקיפים את-המשכן מכל רוח. משה, אהרן ובניו וכל-אשר להם על פני כל-מזרח אהל מועד. הבאר בפתח החצר סמוכה לאהלו של משה, והיא היתה מודיעה לכל-המחנות היאך יחנו. כיצד? כון שעמדו קלעי החצר היו שנים עשר נשיאים עומדים על הבאר ואומרים שירה, והיו מימי הבאר יוצאים ונעשים נהרים נהרים; נהר אחד יוצא ומקיף את-מחנה השכינה, ומאותו נהר יוצאים ארבעה נהרות בארבע זויות החצר. לבסוף מתערבים ומקיפים את-כל-מחנה הלוים ומהלכים בין משפחה למשפחה, ונראים טבליות-טבליות מקיפין מחנה שכינה. ונהר גדול מקיף את-כל-מחנה ישראל מבחוץ ונעשים נהרים נהרים בין כל-שבט ושבט, והיו הנהרות מקיפים אותם מבפנים ומבחוץ ומצינים אותם טבליות-טבליות מראש ועד סוף ומודיעים את-הגבולים שבין כל-אחד ואחד. והיו הנהרים מגדלים להם כל-מיני מעדנים ובהמתם רועה נגד חניתם, והיה הענן פרוש עליהם ומבדיל בינם לבין בהמתם. ומזיו התכלת היו הנהרות נראים כתכלת, מצירים כעין השחר והלבנה והחמה; ואֻמות-העולם היו רואות אותם לכמה מילים ומשבחות ואומרות: "מי זאת הנשקפה כמו שחר?" [שיר השירים, ו', 10]." [מקור: ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי (2008), ספר האגדה, דביר. ע' סו-סז]

ויוסף בן מתתיהו, הלוא הוא פלביוס יוספוס, כתב, בשבתו ברומא, בספרייה המלכותית, מספר ספרים ובהם פרושים תולדותינו. אנו, בהקשר הזה, נצטט מ"קדמוניות היהודים" שלושה-ארבע משפטים הרלוונטיים לרשימה זאת:

"כשהיו תוקעים את המחנה, היו שמים את המשכן באמצע ומכל צד היו חונים שלושה שבטים. והיו כובשים דרכים ביניהם, והיה גם שוק מסודר וכל דבר למכירה היה מונח בסדר. והיו אומנים לכל אומנות בבתי המלאכה; והמחנה היה דומה בכל דבר לעיר, שמעבירים ממקום למקום ומקימים אותה מחדש.

[…]

וכל זמן שחנה הענן מעל למשכן, נראה להם, שיש להישאר במקום. משום שהאמינו, שאלהים שרוי בקרבם. וכשסר זה, היו מעתיקים את המחנה.

[…]

ובנסוע המשכן היה סדר כזה: כשתקעו בפעם הראשונה, היו קמים אלה שחנו לצד מזרח; שנית (קמו) אלה שהיו שרויים בדרום. אחר כך היו נושאים את המשכן המפורק באמצע בין ששת השבטים, שהלכו בראש, ובין הששה, הלכו אחריהם. והלויים כולם היו מסביב למשכן. כשתקעו בפעם השלישית, היה זז חלק החונים במערב; ובתקיעה הרביעית היה זז החלק בצפון." [מקור: יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס), קדמוניות היהודים, מיוונית: אברהם שליט, מוסד ביאליק,1967. ספר שלישי: פסוקים 294-289]

מובן כי יכולתי לשרטט בעצמי, לפי הכתוב לעיל, את הדגם המרחבי של השבטים. במסעם ובשבתם. אבל, החלטתי ללכת בשביל שסלל יאיר גרבוז. ומהי דרכו? מכיוון שאין השורות הרשומות הללו מהוות חלק מספר או יומן כפי שתראו בהמשך, אצטט, ברשותכם וברשותו, את גרבוז:

"להבדיל מכתיבה ספרותית, זהו תענוג גמור לגלות במהלך יומן קריאה, מישהו שכותב את הדברים טוב ומדויק ממך." [יאיר גרבוז (2014), בית בגליל – יומן, אחוזת בית, ע' 15]

ולכן טרחתי, יגעתי ומצאתי, תרשים כלבבי. זאת מפת סדר חניית השבטים, מעם לועז, מהדורת ליוורנו. מצאתיו בספרו של ריכב (בוני) רובין (2014), צורת הארץ – ארץ ישראל במפה העברית מרש"י ועד ראשית המאה העשרים, יד יצחק בן צבי. לפי רובין המפה נמצאת בעותק השמור בספריית יד בן צבי.

""מעם לועז" הוא תרגום ופירוש המקרא בלדינו, מתובל באגדות, שזכה לפופולריות רבה ולמקום מרכזי בתרבותן של קהילות דוברי הלדינו." (שם, ע' 64)

הרי התרשים מונח לפניכם:

מפת סדר חניית השבטים, מעם לועז, מהדורת ליוורנו, תקפ"ג (1823) [מקור: ריכב (בוני) רובין (2014), צורת הארץ – ארץ ישראל במפה העברית מרש"י ועד ראשית המאה העשרים, יד יצחק בן צבי, עמוד 71]

ומתאר רובין לנו, הקוראות והקוראים, את שאנו רואים כתמונה כללית אך אולי אין שמים לב לפרטים. וכך כותב רובין:

"סמוך לכל אחת מארבע הצלעות המחנה נכתב צירוף של עברית ולדינו המתייחס לשבטים באותה צלע: למעלה, מעל חנייתם של יהודה, יששכר וזבולון, נכתב: "מזרח", "דגל מחנה יהודה", "צורת אריה" ו"היה כתוב באלה שלוש האותיות אי"י"; מימין, על יד חנייתם של ראובן, שמעון וגד, נכתב: "דרום", "דגל מחנה ראובן", "צורת אדם" ו"היה כתוב באלה שלוש האותיות בצ"ע"; משמאל, על יד חנייתם של דן, אשר ונפתלי, נכתב: "צפון", "דגל מחנה דן", "צורת נחש" ו"היה כתוב באלה שלוש האותיות מק"ב"; למטה, מתחת חנייתם של אפרים, מנשה ובנימין, נכתב: "מערב", "דגל מחנה אפרים", "צורת נחש" ו"היה כתוב באלה שלוש האותיות רח"ק"." (שם, ע' 70)

ועוד מצאתי אצל רובין שפלוני בשם יעקב אוישפיץ הציג אף הוא מפה משל עצמו בנושא זה של סדר חניית השבטים. וזאת עשה בספרון שראה אור ב-1817 (שקדם בשנים ספורות למהדורת ליוורנו המצוטטת לעיל).

מפת יעקב אוישפיץ, "איש על דגלו", 1817  [מקור: ריכב (בוני) רובין (2014), צורת הארץ – ארץ ישראל במפה העברית מרש"י ועד ראשית המאה העשרים, יד יצחק בן צבי, עמוד 142]

לפי רובין, המפה ה-3 בספרון זה היא מפת חניית בני ישראל במדבר. והיא, מטבע הדברים שונה ממפת ליוורנו לעיל. לדוגמה: כיווני התצוגה של ארבע כנפות הארץ – שונים. במפת ליוורנו המזרח פונה כלפי מעלה. במפת אוישפיץ המזרח פונה למטה. ועוד הבדל ניכר – במפת אוישפיץ שבט יהודה מוצג במרכז שלושת השבטים הפונים קדמה/מזרחה והצגה זאת שונה לעומת מיקומו במפת ליוורנו שהוא בקצה המזרחי-דרומי. ותצוגה זאת גורפת – הדגם המרחבי של כל שלישיית שבטים (דהיינו מי במרכז ומי בצד שמאל/ימין) שונה אצל אוישפיץ מאשר במהדורת ליוורנו. כאמור, ידענו שהדבר נתון לפרשנות שכן אינו מוכתב באופן חד-משמעי.

נציין, כי אמנם מהדורת ליוורנו המצוטטת ברשימה זאת היא מ-1823, לכאורה מאוחרת ממפת אוישפיץ (1817), אך ראשיתן של מהדורות ליוורנו, לפי רובין, "בפירושו של יעקב בן מכיר כולי (1732-1689)" (שם, 64), ולפיכך ניתן לקבוע כי היא בפועל הוותיקה/המוקדמת מבין שתי המפות. ועוד מצאנו כי אוישפיץ ערך במפתו מספר שינויים בהתאם לפרשנותו האישית. ולראייה, מתווספים, לשיטתו, נתוני סד"כ הלוחמים בכל שבט שכלל אינם מוזכרים במפת ליוורנו.

אדגיש כי אמנם התרשימים הנ"ל מתייחסים אל סדר חניית השבטים – אך אני נתלה באילנות גבוהים ומטפס על כתפי פרשנים אחרים ובעקבותיהם רואה, לכל דבר ועניין, את סדר השבטים כתרשימי מסע קרב שמטרתו אחת ויחידה – פילוס הדרך אל הארץ המובטחת וכיבושה.

כמו כן אציין כי אף לא אחת מן המפות פורשת בפנינו את הנהרות המקיפים אל כל השבטים ומפרידים בין שבט לשבט ובין השבטים לבין השכינה. ואין לי תשובה לשאלה מדוע זה כך… ואולי ישנו בנמצא דגם שכזה אך נשמט הוא מעיני.

ברשימה זאת נעזרתי רבות במאמרו של הרב מאיר גרוזמן – "סדרם של שבטי ישראל בתורה" באתר דעת (תאריך דליה: 6.2.2018). תקציר המאמר: במקרא מופיעות 15 רשימות של שבטי ישראל. המאמר מציג את הרשימות, מנתח את ההבדלים בין הרשימות השונות בהן מופיעים השבטים בסדר שונה ומציע הסברים לשונות הנ"ל. לדעת גרוזמן, המערך והשיקולים הצבאיים הם שהשפיעו על סדר הדגלים במדבר.

הערה: כאשר העתקתי לכאן, את הציטוטים מן המקרא, לא עמד כוחי, כמקובל, לנקד. המקפידים על קוצו של יו"ד – עמכם סליחה.