ביקור אצל יעקב אגם: חיוב ושלילה

מוזיאון יעקב אגם. האמן יעקב אגם מככב בו. רשימה זאת לא תפרוש בפני הקורא את תולדות/קורות האמן ב-90 שנותיו. לבטח תקראו אודותיו בויקיפדיה או בכל אתר אפשרי. ולכן עשו "גוגל" בלשון הרווחת, תצטיידו בידע הרלוונטי ותשלימו את החסר בכוחותיכם/ן.

זה מספר שבועות שפרסום אודות קיומו של מוזיאון אגם מובא לידיעת הציבור. כיוון שכותב שורות אלה מנוי על עיתון הארץ, ולא כאן המקום לבחון לאיזה כיוון נוטה העיתון, שכן אנו עוסקים כאן, באתר וברשימה, בתרבות ובאמנות, לא יכול היה הכותב שלא להיחשף למודעות ענק, בגודל של כמעט עמוד ומלואו.

ומעבר לכך, אף הושמעה/נכתבה ביקורת בעיתונות. לפחות באותם העיתונים, המונחים, בוקר אחר בוקר, על מפתן דלתי. "אגם הברבורים" (ליאורה, מעריב, 10.11.2017). "בתחתית האגם" (דן הנדל, הארץ, גלריה שישי, 26.1.2018). והביקורות לא החמיאו למוצר. ואם כבר הובאתי בסוד העניין, ונחשפתי לביקורות, כאלה או אחרות, אכרוך את הביקורות ואת ההזמנה, וצרור אותן עמי ואניחן בצקלוני, שכן מדוע שלא אדחוף/אתחב את אפי/חוטמי לשם ואברר, לעצמי, אם אכן יש הלימה בין לבין.

אך תחילה אצטט מדף הסבר אותו מקבל המתבונן הבא בשערי המוזיאון (אין אזכור, בדף, מי המחבר/ת). מנשר זה מתחיל בדברי שבח, לרשות המקומית ולאמן. בסדר שנקבתי:

"מוזיאון אגם לאמנות נפתח לאחרונה בראשון לציון, עיר הולדתו של האמן הישראלי המפורסם. עשר דקות מתל אביב, המוזיאון ממוקם בעיר הרביעית בגודלה בארץ, הוא יוזמה משותפת של העירייה ושל אבי התנועה הקינטית. המוזיאון יציג עבודות ממהלך של קריירה עשירה ופורצת דרך של למעלה משישה עשורים, בתערוכות מתחלפות כמו גם תצוגה קבועה, מהשאלות ותרומות ממיטב האוספים והמוזיאונים בעולם.

[…]

מבנה המוזיאון ששטחו כ 3,200 מ"ר שמסביבם גן פסלים, אשר תוכנן על ידי האדריכל דוד נופר, בפני עצמו מזמין חווית ביקור מעוררת השתאות. בכיכר כדר שמקבלת את פני המבקרים הוקמו עמודי כלילה [על-שם אשתו המנוחה של אגם – מ.ה], תרומת משפחת כדר וקרן נעמי. עשרים ותשעה העמודים – עשרים בחוץ ועוד תשעה בפנים בלובי ובאולם הגדול – מטשטשים את הגבולות בין חוץ לפנים. הצופה שמשוטט בתוך ומחוץ ליצירת אמנות מפוארת זו חווה סימפוניה חזותית תוססת, כאשר כל צעד חושף צורות וגוונים חדשים, מהכיכר המוצלת בחוץ ועד לאולם הגדול בפנים."

אגם התראיין ל"מעריב":

"אני לא רוצה לדבר על דברים שליליים. רק חיוביים. זה לא רק מוזיאון. זו הייתה מתוכננת להיות קריה לתרבות, חינוך ואומנות. ראש העיר הקודם, מאיר ניצן, לחץ עלי להקים את זה. זה אושר כבר לפני 20 שנה. היו לי המון עבודות שחיכו לפתיחת המוזיאון. הן שכנו בחוץ ונהרסו. עכשיו צריך לשקם אותן."

לשאלת כתבת העיתון, כמה כסף הפסיד בשל הדחייה, השיב אגם:

אני מעדיף לא לדבר על זה. זה עושה לי סחרחורת. הרבה הרבה כסף וזמן. אל תשכחי שאת הכל אני עושה בהתנדבות. את יודעת מה עשו לי במשך השנים? מפעל הפיס רצה לממן את הקריה, ואז המבקר ואוצר האומנות, יונה פישר, אמר שזו מגלומניה אישית של יעקב אגם ודחו את ההקמה. אישרו את זה מחדש רק לפני שבע שנים. הקדשתי לזה הרבה שנים מחיי. עכשיו אני צריך לשקם את רוב היצירות מכספי הפרטי. ראש העיר הנוכחי, דב צור, לחץ עלי לפתוח את זה כמה שיותר מהר."

דוברת עיריית ראשון לציון מגיבה אף היא לשאלות כתבת "מעריב":

תהליך הקמת המוזיאון נרקם כבר 18 שנים. ובהקמתו הושקעו כ-40 מיליון שקל. עיריית ראשון היא גוף ציבורי ואינה יכולה להמשיך להשאיר את דלתות המוזיאון סגורות לציבור ללא סיבה מוצדקת. הסיבה היחידה לכך שהמוזיאון לא נפתח עד עתה, למרות שקיבל טופס 4 כבר באוגוסט 2013, היא ההתחמקויות החוזרות ונשנות של אגם לעמוד בהתחייבותו להעביר את היצירות למוזיאון. העבודות המוצבות במקום כבר היום הופכות אותו לחוויה אומנותית יחידה מסוגה בארץ ובעולם, שמעניקה כבוד ויקר לאגם ולמפעל חייו. כשם שהאומן עצמו ממשיך ליצור ולהתחדש, כך גם המוזיאון יעשה בעתיד לבוא. אנחנו מזמינים את הציבור לשפוט בעצמו."

עד כאן הובאה/הוצגה ביקורת מכיוון מסוים. ועכשיו אתם פנויים לביקורת לגופו של בניין. וכותב דן הנדל:

"אני חייב להודות שיש לי חיבה לא מוסברת לעבודות של יעקב אגם, מעין חיבור לאובססיות הצבעונית ולטריקים הוויזואליים והקינטיים של העבודות. לכן המוזיאון המוקדש לעבודתו בתכנון האדריכל דוד נופר, שנפתח לאחרונה בעיר הולדתו, נשמע על הנייר כמו פרויקט אדריכלי מסקרן.

[…]

איך אמור להיראות בניין שמציג את עבודותיו של יעקב אגם? האם האדריכלות שלו צריכה לספוג אותן לתוכה בצורה מחוכמת? במוזיאון אגם בראשון לציון היא מטביעה אותן יחד איתה."

המבקר מתבונן מערכתית, יוצא חוצץ כנגד האורבאניות העכשווית, מיקומו של המוזיאון בקונטקסט העירוני ומקנח בירידה לפרטי בניין. ירידה תרתי-משמע… אני אסתפק רק בפתיחה. מן ההקשר העירוני אל דלת הכניסה. ובאשר ליתר – ימשיך הקורא, אם ירצה בכך, לקרוא במרשתת:

"קודם כל, אני מניח שאגם לא נולד בראשון מערב, ערש העירוניות הישראלית החדשה שעיקרה מגדלים על מגדלים וכיכרות תנועה, קונטקסט לא סימפטי או נגיש במיוחד למוזיאון שכזה. ובכל זאת, מנסים. ראשון, בדומה לערים אחרות במטרופולין, מזריקה מוסדות תרבות לשכונות השינה שלה מתוך שאיפה לגוון אותן, וכך המוזיאון התמקם לו בין משרדי ממשלה אנונימיים למגדלי מגורים גנריים, הילד החדש בשכונה שכולה סטנדרטיים.

במבט ראשון מהכביש, במהירות שמונים קילומטר לשעה, המוזיאון דווקא עושה רושם טוב, עם חזית ארוכה ולבנה שבולטת למרחוק. אבל ברגע שנוחתים בים החניה שמסביב מתברר שהלבן הזה לא בדיוק לבן: חיפויי הפח הגלי והמחורר שמהודקים בגסות למבנה מזוהמים כאילו המוזיאון נפתח לפני עשור ולא לפני חודשים ספורים. בחזיתות האלו קבועים מעין 'חלונות' עיוורים בפיזור מקרי. אני מניח שהם אמורים להכיל יצירות נוספות. עכשיו הן לדיראון. הליכה מסביב לבניין לקראת הכניסה היא חוויה מטלטלת במובן של הפלגת בוקר בים גלי: בהדרגה נגלה מבנה עקמומי עם גגות מרחפים שנדמה שנטרף אל החוף, שקוע בחלקו (או בולט, לא הצלחתי להחליט) בריצוף ההולנדי הוורדרד השכונתי וכמו ממתין לחילוץ שלא יבוא."

מזמינים אתכם לשפוט בעצמכם – לא תבואו? מובן מאליו שהדרך מת"א אינה 10 דקות. הרבה יותר. וגם תלוי מהיכן בת"א. וזה מזכיר לי את האגדה האורבנית אודות פנחס ספיר והתעשיין פולק. כיצד משכנעים את פולק להשקיע בקריית גת שהיא קרובה לת"א – רק חצי שעת נסיעה? ספיר אסף את פולק ב-5 לפנות בוקר ונהגו טס ובתוך חצי שעה הגיעו אל היעד. פולק השתכנע ולימים הוקם, בקרית גת, מפעל פולגת.

מחיר כניסה – 30 ₪ לגולגולת. יש הנחה ל"מיוחדים"… כך רשום מעל הקופה! שמחתי עד מאוד להיות מיוחד! צעדתי אל המוזיאון במו זוג רגלי. מן התחנה המרכזית החדשה אל היעד. בשביל מיוחד להולכי רגל הצמוד לדרך מהירה. חוויה שאינה מרננת/מרעננת. ההולך נחשף לרעש שעטת המכוניות (זוכרים – 80 קמ"ש…). דרך מהירה – אפשר להאיץ – רעש בלתי נסבל. מצטרף להערת המבקר באשר להגעה ברגל כאשר משתמשים בתחבורה ציבורית. מי שלא משתמש בה, בתחבורה הציבורית, יוכל להגיע עם רכבו הפרטי עד כמעט אל פתח הכניסה, הנסתר לעין ממבט ראשון, בכיכר כדר, תוך ניווט בין רחובות דומים זה לזה וכיכרות תנועה הדומות זו לזו. הוא, המבקר במוזיאון, רשאי גם להשתמש ב"ווייז".

הגעתי לכיכר קדר:

נכנסתי אל המוזיאון. לובי קטן, דחוק, שאינו מזמין או תומך או עוטף בחמימות. נהפוך הוא. מעניק תחושת מחנק וצפיפות. בצד הכניסה הוקבצו שולחנות מכוסי מפות לבנות שכנראה שימשו לתקרובת כזאת או אחרת שממנה נהנו, מתישהו, מבקרים אחרים. ספירת מלאי: מעבר למחבר השורות נכח זוג שהיה ברשותו כרטיס פתוח לכל המוזיאונים וארבעה תיירים שלוו ע"י מדריכה מקומית (באנגלית). הם בכלל היו מצרפת.. האחד שהבין תרגם לשאר. וזהו. 7 מבקרים במניין מבקרים בבניין. שתי עובדות הופקדו על הקופה. אחד עובד הופקד על תקן איש ביטחון. עוד כמה הסתובבו בפנים, ששמחו להעיר לי, שכאן, פה ושם, אין כניסה לשכמותי אלא רק לעובדים… מה שכן – ניתן לצלם. ללא מבזק.

חווית המתבונן מצויה בצילומים שלפניכם:

 

דגם מגדלי נאמן וחזית מערבית של מלון דן (ת"א)

קטונתי מלשפוט את האדריכלות. דומני כי המבקר ביקר ו"עלה" על כל טעות וטעות. קרוב לוודאי שגם ג'יין ג'ייקובס לא תמליץ על שיטוט אורבאני במערב ראשון. אך אין הדבר מעיד, בהכרח, שאין המוזיאון ראוי לביקור. אדרבא. הדבר מזמין בדיקה אישית. לפחות אצל אלה המחוברים לגיאוגרפיה תרבותית.

אל היחסים המורכבים שבין האמן לבין העירייה – אין בי כלל רצון להתייחס. שכן בשיחות, לבטח ממושכות, שניהלו שני הצדדים, לא נכחתי. אפילו לא על תקן של זבוב על הקיר…

צילומים: משה הרפז (ראשל"צ, 31.1.2018). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: