מקדשו של פוסידון

נתב"ג. שעתיים לאחר המראה ואנו נוחתים בש"ת אתונה. עוד שעה חולפת ואנו למרגלות מקדש פוסידון הממוקם בחצי האי סוניון על צוק הפונה המשקיף אל הים. הים התיכון. מצפון לו, אך נמוך יותר, מקדש אתנה. ועוד מעט נעמוד על היחסים בין השניים. ובים – אותו "האי היווני" המפורסם. עדיין לא הקים בו איש או חברה את הקזינו… מטפסים, במעלה מתון, אל מקדש פוסידון. לחלק זה של הים התיכון, אגב, קוראים הים האגאי. וגם ישנה אגדה מדוע שמו כך ולא אחרת. אבל היריעה שלנו קצרה והסיפור ארוך ויסופר אי-שם בעתיד המתאים…

פוסידון, אליבא המיתולוגיה היוונית, הוא אחד מתריסר האלים האולימפיים. אמנם הוא, לכאורה, בכיר מזאוס (כי קדם לו כרונולוגית), אך לרוע מזלו נאלץ לחלוק עם אחיו, זאוס והדאס, את השלטון. בעצת הטיטן פרומתיאוס הוא הופקד על הימים, האוקיאנוסים, הסוסים ורעידות האדמה. האדס נדחק אל מתחת הקרקע – אל השאול. וזאוס נותר לחגוג במרומי האולימפוס… והוא אכן חגג. הזדווג עם כל מי שהיה יכול. עם אחותו וגם עם עצמו…

ביוון העתיקה היה נפוץ פולחן פוסידון ומקדשים רבים נבנו לכבודו. הסוגדים לו נחלקו ל-2 קבוצות. כל קבוצה וסיבותיה. יורדי ים וכל מי שפרנסתו מן הים, זבחו לו פרים וסוסים, בתפילה שהוא יסייע להם במסעם על פני הים ובדגה. וגם יושבי היבשה ייחסו לו חשיבות רבה והתפללו שהוא לא יכה אותם ברעידות אדמה.

פוסידון תואר כמי שחי בארמון ששכן בקרקעית הים, ושהיה עשוי כולו אלמוגים, זהב ואבני חן, וכרוכב במרכבה רתומה להיפוקמפוסים (סוסון ים – בעל פלג גוף אחורי של דגים וקדמי של סוסים. בשל צורתו – גם חלק של קדמת המוח הפעיל, לדוגמה, בעת ניווט ללא ווייז…). סמלו המוכר ביותר הוא הקלשון ולו 3 שיניים, וביצירות אמנות מתואר פוסידון, על פי רוב, אוחז בקלשון שכזה. בעלי החיים המסמלים אותו הם סוסים, דולפינים ודגים לסוגיהם, כמו גם חיות יבשתיות המייצגות עוצמה וכוח – שוורים כדוגמה.

פוסידון נודע באופיו ההפכפך ובמצבי הרוח שלו, שיכלו להסתיים בהפלגה מוצלחת או באלימות ובאסונות, דוגמה לכך היא מסע אודיסאוס, ועוד מעט ונצטט מהאודיסאה, שפוסידון אמלל אותו והעמיס עליו תלאות. בהיותו במצב רוח טוב, הוא הרגיע את הגלים, עזר לספינות להגיע בשלום אל חופיהן ויצר איים חדשים. אולם, כשהיה פוסידון במצב רוח רע, הוא היה חובט עם קלשונו על פני האדמה והים, יוצר סערות ורעידות אדמה ומטביע ספינות.

פוסידון, כמו אחיו זאוס, נודע בגבריותו ובמיניותו השופעת. הוא ניהל פרשיות אהבה רבות עם אלות שונות, נימפות ים, בנות תמותה ואף עם מפלצות מהן הוא הוליד צאצאים רבים במספרם ובדמותם. בין היתר שכב עם אחת, בת אנוש, יפהפייה ושמה מדוזה. מעשה אהבה זה התרחש במקדשה של אתנה וזאת זעמה על חילול מקדשה, והפכה את מדוזה למפלצת בעלת שיער העשוי מנחשים חיים וארסיים, המסוגלת לאבן אנשים חיים באמצעות מבטה. מאוחר יותר, כשאחד בשם פרסאוס ערף את ראשה של מדוזה, זינקו מצווארה השחוט שני בניו של פוסידון: כריסאור ופגסוס, הסוס המעופף.

תושבי אתונה ערכו מכרז – מי יהי האל (או האלה) שישמשו כפטרון/נית העיר. בחירות דמוקרטיות לחלוטין. שניים התמודדו. פוסידון מול אחייניתו, אתנה, בת זאוס. אתנה, מטעם האולימפוס, אוחזת בתיק החוכמה ובתיק תכסיסי המלחמה. כל מתמודד/ת התבקש/ה לתת לתושבי אתונה מתנה אחת בלבד. והאתונאים הם שיחליטו. לפי האגדה הכה פוסידון על האדמה עם קלשונו, ומעיין התפרץ מהבקע, אך המים היו מלוחים ולא שימושיים במיוחד. לעומתו, אתנה העניקה לאתונאים את עץ הזית הראשון שלהם. האתונאים העדיפו את מתנתה של אתנה, כיוון שהעץ נתן להם מזון, שמן ועץ לבנייה, והפכו אותה לפטרוניתם.

ולמרות זאת, שיתפו פוסידון ואתנה פעולה מספר פעמים. הם בנו את המרכבה הראשונה. אתנה בנתה את המרכבה ופוסידון יצר ואימן את הסוסים. אתנה גם בנתה את הספינה הראשונה, המפליגה על פני הימים והאוקיינוסים, שפוסידון הוא שליטם. השניים שיתפו פעולה גם במלחמת טרויה ונלחמו לצדם של היוונים כנגד הטרויאנים. לפוסידון הייתה סיבה טובה – הוא ואפולו בנו עבור פרנסי טרויה את חומות העיר. וכשסיימו – סירבו הטרויאנים לשלם את שכרם. הגיעה שעת נקם ושילם…

 

וברקע – האי היווני…

והמלחמה בין היוונים והטרויאנים הסתיימה. והתחדשו חילוקי הדעות בין פוסידון לבין אתנה. יען כי כל אחד רואה אחרת את הסברים. אמנם פוסידון זועם על אודיסאוס אך אתנה, בהירת העין, נחלצת לעזרתו:

והנה מרגיז-הארץ בא שב לו מכנף האתיופים

וממרחקים, מהרי עם השולמים ראהו,

נוע הניע בראשו ויען, מדבר אל נפשו:

"אוי לי, אחרת יעצו בסוד האלים על אודות

אותו אודיסאוס, בהיותי אנוכי במחוז האתיופים.

הנה הוא קרב אל כנף הפיאקים, כי שם עליו נגזר

אשר ימלט מרשת מצוקותיו הגדולות סבוהו.

אך, מדמני, עוד הרבה תלאות ורעות ארונו."

מלל ויכנס עננים, הרגיז הים וירתיחו

באחזו בשלש קלשונו, ויאסוף כל סופה וסער

ורוחות מכל-כנפי ארץ ויאפל בעבים וענן

ארץ ושמים מסביב, ולילה ירד ממרומים.

והיו הגלים זורקים הדוברה הנה והנה.

יש אשר תימן מסרה לצפון לזרקה ולקלעה,

ויש אשר זרקה הים לתתה למדחפות לקדים.

[…]

אולם אחרת יזמה אתנה בת-זאוס, יעצה.

גדרה בכוחה בעד הרוחות את דרכם בימים,

צותה עליהן על כולן ושבתו ונמו את שנתן,

בלתי אם לרוח צפונית הסוער, כי יפרוץ בגלים

עד שיפגש אודיסאוס הנדיב עם בני-הפיאקים

חובבי-המשוטים ויצל ממות ומר הכליון.

[מקור: הומרוס, אודיסאה, תרגום: שאול טשרניחובסקי. שיר ראשון: שורות 237-222, 267-253]

ערכנו אפוא סיבוב מושלם סביב ההיכל. על העמוד הדרו-מזרחי חרות גרפיטי. לורד ביירון היה כאן. לא רק הוא… אבל ברוך ג'מילי לא היה כאן.

צילומים: משה הרפז (ספטמבר 2017). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: