שלושה סיפורונים אודות שלדים בארון…

שלושה סיפורונים אודות שלדים בארון… נסענו עד סוף העולם. ואחר כך פנינו שמאלה ואף ימינה. שעות רבות של המתנות בטרמינלים שהמשך טיסות. בין-לאומיות, מקומיות. 9 המראות. 9 נחיתות… חלק ארוכות – נמתחו על פני 13 ש'. וחלקן, למזלנו, קצרות – 1.5 ש'. ולקחתי עמי ספר: "כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים" אותו כתב צ'רלס דיקנס (מאנגלית: דפנה רוזנבליט, הוצאת כרמל, 2017). ספר עב-כרס האוחז ב-787 ע'. וזאת שכתב אודותיו מיודענו פרננדו פסואה, המשורר הפורטוגזי: "אחת הטרגדיות הגדולות בחיי היא שכבר קראתי את מועדון הפיקוויקים – לא אוכל לשוב ולקרוא אותו בפעם הראשונה." נו-טוב, הבחור הלז היה די מלנכולי ובעבר כבר ציטטתי כמה מאמרותיו בפייס…

כך או אחרת, בחרתי לצטט קטע מספרו של דיקנס, לו הענקתי את השם בכותרת הנ"ל. לא בטוח שזה יביא קהל… אך תמיד (כמעט) אנו בעד האיכות ולא בעד הכמות. זוגתי שתחיה גמעה ספר של רונית מטלון. אבל זה כבר סיפור אחר… בכל מקרה – האתר שלי עוסק בקשרים המסועפים שיש לתרבות עם הגיאוגרפיה.

נצא אל הדרך (ע' 282-279):

 

*** 1 ***

 

מר פיקוויק התבונן בזקן בסקרנות עצומה, ושאר בני החבורה חייכו והביטו בדממה.

"אתם מתפעלים מהאוניברסיטאות הגרמניות שלכם," אמר הזקן קטן הקומה. "שטויות! יש לנו מספיק רומנטיקה בבית, בלי שנרחיק לכת, ולו מייל אחד מכאן; אבל את זה אנשים אף פעם לא מעלים על דעתם."

"באמת, מעולם עד היום לא חשבתי על הרומנטיקה בנושא זה," אמר מר פיקוויק, וצחק.

"מובן שלא," אמר הזקן הקטן; "מובן שלא. כמו שחבר נהג לומר לי, 'מה מיוחד בחדרים הללו?' 'מקומות ישנים ומשונים,' אמרתי. 'ממש לא,' הוא אמר. 'בודדים,' אמרתי. 'אפילו לא קצת,' אמר. הוא מת בוקר אחד משבץ, בשעה שהלך לפתוח את דלת הכניסה שלו. הוא נפל וראשו פגע בתיבת המכתבים שלו, ושם נשאר מוטל במשך שמונה-עשר חודשים. כולם חשבו שהוא מחוץ לעיר."

"ואיך מצאו אותו בסופו של דבר?" שאל מר פיקוויק.

"מנהלי המקום פסקו שצריך לשבור את הדלת שלו, לאחר שלא שילם שכר דירה במשך שנתיים. וכך עשו. שברו את המנעול; ושלד של אבק במקטורן כחול, מכנסיים שחורים, וחלוק משי, נפל לפנים אל בין זרועות השוער שפתח את הדלת. מוזר. מוזר מדי, אולי; מוזר למדי, אה?"

הזקן הקטן היטה ראשו לצד אחד, וחיכך ידיו בחדווה שאין לתארה במילים.

 

*** 2 ***

 

"ידוע לי על מקרה נוסף," אמר הזקן הקטן, לאחר שגיחוכיו שככו מעט. "הוא התרחש בלשכת קליפורד [לשכת המשפט הוותיקה ביותר – מ.ה.]. דייר אחת הקומות הגבוהות – איש רע מזג – סגר עצמו בארון חדר השינה שלו, ונטל מנה של ארסן. מנהל משק הבית חשב שהוא ברח: פתח את הדלת, ותלה שלט להשכרה. איש אחר בא, שכר את החדרים, ריהט אותם, ונכנס לגור בהם. מסיבה זו או אחרת הוא לא הצליח לישון – תמיד הרגיש חוסר מנוחה ואי נוחות. 'מוזר,' אמר. 'אשתמש בחדר השני כחדר השינה שלי, ואת החדר הזה אהפוך לחדר הסבה.' הוא ערך את השינוי, וישן טוב בלילה, אבל לפתע גילה כי משום מה הוא לא מצליח לקרוא בערבים; שהוא נעשה עצבני וחסר מנוחה, נושף על הנרות ומביט סביב. 'אני לא מצליח להבין את זה.' אמר כשחזר הביתה מן התאטרון ערב אחד, ושתה כוס של גרוג קר, כשגבו נשען אל הקיר, כדי להשתחרר מן ההרגשה שמישהו מצוי מאחוריו – 'אני לא מצליח להבין את זה,' הוא אמר; ורק אז נחו עיניו על הארון הקטן שמיד היה נעול, וצמרמורת חרשה את גופו מכף רגל ועד ראש. 'חשתי כבר פעם בעבר את ההרגשה המשונה הזאת,' אמר, 'אינני מצליח לחמוק מן המחשבה שמשהו לא בסדר בארון הזה.' הוא השקיע את כל כוחו, אזר אומץ, טלטל את המנעול במהלומה או שתיים של כף הגחלים, ופתח את הדלת, ושם, בפינה ממש, זקוף כמטאטא, ניצב הדייר הקודם, כשבקבוק קטן אחוז בכוח בידו, ופניו – ובכן!" חתם הזקן הקטן את דבריו, והביט כה וכה על הפנים הדרוכים של מאזיניו התמהים בחיוך שהעיד על הנאה פראית.

כמה משונים הדברים שאתה מספר לנו, אדוני," אמר מר פיקוויק, וסקר בעיון את פניו של הזקן מבעד למשקפיו.

"משונים!" אמר הזקן הקטן. "שטויות; אתה חושב שהם משונים כי אתה לא יודע על זה כלום. הם משעשעים, אבל לא יוצאי דופן."

"משעשעים!" נפלטה הקריאה מפיו של מר פיקוויק.

 

*** 3 ***

 

"כן, הם משעשעים, לא?" השיב הזקן בגיחוך שטני; ואז, בלי לחכות לתשובה, המשיך בדבריו –

"הכרתי אדם נוסף, זה היה לפני – בוא נראה – כבר ארבעים שנה חלפו מאז ששכר לו כמה חדרים באחת הלשכות העתיקות ביותר, מקום שעמד סגור וריק במשך שנים על גבי שנים. אינספור אגדות ישנות אפפו את המקום, ואין ספק שלא היה בו שמץ של שמחת חיים; אבל האיש היה עני, והחדרים היו זולים, וזו היתה סיבה טובה מספיק בשבילו, גם לו היו גרועים שבעתיים. הוא נאלץ לרכוש כמה רהיטים נרקבים שעמדו במקום, ובהם ארון מסמכים חבוט מעץ, בעל זכוכיות גדולות, ובתוכו וילון ירוק; חפץ מיותר למדי מבחינתו, כי לא היה לו מסמכים לשים בתוכו; ואשר לבגדיו, את אלה נשא אתו לכל מקום בלי שמשקלם יכביד עליו. אם כן, הוא הכניס לדירה את כל רהיטיו – שלא היה בהם כדי למלא אפילו עגלה אחת – ופיזר אותם ברחבי החדר, בשאיפה לגרום לארבעת הכיסאות להיראות יותר כמו תריסר, וישב בלילה מול האח, שתה כוסית ראשונה מתוך שני גלונים של ויסקי שהזמין באשראי, ובעודו תוהה אם אי פעם יגמור לשלם בעדם, ואם כן, כמה שנים זה ייקח, נפלו עיניו על דלתות הזכוכית של הארון. 'אח,' אמר, 'לולא הייתי מחויב לקחת את החפץ המכוער הזה בסכום שבו אמד אותו הסוכן הזקן, אולי הייתי יכול לקבל משהו נוח בעבור הכסף זה. אני אגיד לך מה, סבא'לה,' הוא אמר בקול רם לארון, כיוון שלא היה לו נמען אחד לדבר אליו, 'אם הייתי יכול לרסק את הגופה הזקנה שלך בסכום שלא היה עולה על כמה שתהיה שווה אי פעם, הייתי מבעיר אותך בלי לחשוב פעמיים.' אך סיים את דבריו, וקול שהזכיר אנחה רפה עלה מתוך התיבה. בתחילה נבהל, אבל לאחר הרהור של רגע חשב לעצמו שזה כנראה קולו של בחור צעיר מהחדר הסמוך, שסעד בחוץ, והוא הניח את רגליו על סבכת האח, והרים את המחתה כדי לבחוש בגחלים. באותו רגע נשנה הצליל; אחת מדלתות הזכוכית נפתחה לאטה, וחשפה דמות אדם חיוורת וצמוקה בבגדים מלוכלכים ומרופטים, שעמדה זקופה בארון. האיש היה גבוה וצנום, ופניו הביעו דאגה וחרדה; אבל היה משהו בגון העור, ובקדרות ובמסתורין שהקרינה הופעתו ששום הוויה ארצית לא הביעה מעולם. 'מי אתה?' שאל הדייר החדש, שהחוויר מאוד, ובכל זאת איזן את המחתה בידו, וכיוון היטב אל פניו של האיש. 'מי אתה?' 'אל תשליך את המחתה הזאת עלי,' השיב האיש; 'אם תשליך אותה כך היא תחלוף דרכי ללא שום התנגדות, ותכלה כוחה בעץ שמאחורי. אני רוח רפאים.' 'ותסלח לי, מה אתה מחפש כאן?' גמגם הדייר. 'בחדר הזה,' השיבה דמות הרפאים, 'בא עלי חורבני החומרי, ואני וילדי התרוששנו כליל. בארון הזה הונחו המסמכים של תביעה ארוכה לאין קץ, שנערמו במשך שנים. בחדר הזה, לאחר שמתי מצער, ומאובדנה של התקווה, שני טיפוסים נכלוליים חילקו ביניהם את הנכסים שעליהם נלחמתי בחיים של עליבות, ושמהם לא נותרה בסופו של דבר ולו פרוטה אחת לצאצאי האומללים. הטלתי עליהם אימה שהבריחה אותם מכאן, ומאז, הלילה הוא הזמן היחיד שבו אני יכול לשוב ולפקוד את הארץ – את זירת אומללותי שהאריכה ימים. המקום הזה שייך לי: השאר לי אותו.' 'אם אתה מתעקש לשוב ולהופיע כאן,' אמר הדייר, שהיה לו מספיק זמן כדי להתעשת בשעה שהרוח גולל את סיפורו העגום, 'אוותר על בעלותי בעונג רב; אבל אם תרשה לי, ברצוני לשאול אותך שאלה אחת.' 'דבר,' אמר הרוח בנוקשות. 'ובכן,' אמר הדייר, 'אני לא מפנה את ההערה הזאת באופן אישי אליך, כי היא תקפה לרוב רוחות הרפאים שאי פעם שמעתי עליהם; אבל בכל זאת לא ברור לי, מדוע למרות האפשרות לבקר במקומות היפים ביותר עלי אדמות – כי אני מניח שאינכם כפופים למגבלה של מרחב – תמיד אתם חוזרים בדיוק לאותם מקומות שבהם הייתם אומללים ביותר.' 'אבוי, זה נכון מאוד; אף פעם לא חשבתי על זה,' אמר הרוח. 'אתה מבין, אדוני,' המשיך הדייר, 'החדר הזה כל כך לא נוח. ומראה הארון הזה מעלה בי את ההשערה שהוא אינו נטול פשפשים; ואני באמת חושב שתוכל למצוא לך משכן נוח בהרבה: שלא לדבר על מזג האוויר של לונדון, שהוא מאוד לא נעים.' 'אתה צודק מאוד, אדוני,' אמר הרוח בנימוס, 'לא חשבתי על זה עד עכשיו; אנסה שינוי אווירה תכף ומיד.' – ולמעשה, בעודו מדבר, החל להיעלם; ורגליו נמוגו לגמרי. 'ואדוני,' קרא אחריו הדייר, 'אם תואיל בטובך להעלות באוזני שאר הגברות והאדונים הטרודים עתה ברדיפת בתים ישנים וריקים את האפשרות שיהיה להם נוח יותר במקום אחר, תביא הכך תועלת גדולה לחברה.' 'כך אעשה,' השיב הרוח; 'אנחנו כנראה טיפוסים משעממים – כן, טיפוסים משעממים מאוד; אני לא מסוגל להבין איך יכולנו להיות טיפשים כל כך.' ובמילים אלה נעלם הרוח; והדבר המדהים הוא," הוסיף הזקן, כשהוא שולח מבט ממולח אל היושבים אל השולחן, "שהוא מעולם לא חזר."

"זה לא רע, אם זה נכון," אמר האיש בחפתי הפסיפס, בעודו מצית סיגר חדש.

זהו זה. תם הציטוט. הקורא/ת מתבקש/ת שלא לערוך בקטע זה שימוש מסחרי יען כי נועד לקריאה בלבד. ועוד מילה – רוצו לחנות הספרים או לספרייה. איך שבא לכם. ושימו יד על עותק משלכם… מבטיחכם כי תיהנו מכל משפט. ומיד תבחינו מי היה אביו הרוחני של סמואל קלמנס הידוע יותר בשם העט – מארק טוויין (מסע תענוגות בארץ הקודש) או דייוויד פוסטר ואלאס (מסע כיפי שלכאורה לא אחזור עליו לעולם) וסופרים אחרים, רבים וטובים.

וכמובן, רוח הרפאים שהופיעה בסיפורון ה-3 הזכיר לי את ספרו של אוסקר ויילד "הרוח מטירת קאנטרוויל" שבו ילדיו של השגריר האמריקני באנגליה, המתגורר בטירה סולידית, ממררים לרוח הרפאים המקומית את החיים. אף הוא מתכתב עם דיקנס…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: