משהו על היפנים שלא רציתם לדעת

משהו על היפנים שלא רציתם לדעת. היפנים אינם בדיוק מה שחשבתם. יש צדדים אפלים. אנו מורגלים, בעת החדשה, לראות ביפנים בעלי אסתטיקה, נימוסין ומחויבות לעבודה מעל ומעבר. רחובות הערים והעיירות ללא פחי אשפה. כנ"ל בפארקים. אתה אמור לקחת את האשפה שייצרת אתך. הדיוק בזמן – של הרכבות. ועצירתן בדיוק בנקודה. והסדר המופתי בכל תור מזדמן או בהמתנה  לפני מעבר החצייה בטרם התחלף האור ברמזור. והמרחב האישי שעוטף כל יפני ויפנית ללא חדירה אליו – פרט לרכבת התחתית ולתורים נוספים כמו דלפק פקיד ההגירה בארץ אחרת… דימוי עכשווי.

אך היפנים, חניכי המיליטריות הצבאית, הכוללת ציפייה שתבצע שיסוף הבטן במקרה שכשלת (חרקירי), להתאבד בהתנגשות המטוס עם אנייה אמריקנית (קמיקזה), ועוד – הם, במלחמה ובשעת רעב, גם עם אכזר לכשעצמו.

היה מנוי וגמור עם צבא היבשה הקיסרי היפני להילחם עד הסוף המר, גם מפאת פחד מצוץ מן האצבע מפני התקוממות קומוניסטית ום מתוך בושידו – גאוות הלוחם. מפקדיו חשו כי לעולם לא יוכלו להסכים לכניעה, שהרי ההוראות ללובשי המדים של גנרל טוג'ו קבעו מפורשות: "אל תישאר בחיי חרפה כשבוי. מות בידיעה שאינך מותיר כלימה מאחוריך." [1]

הכול מודים כי תיתכן קניבליות אצל אנשים נואשים שנקלעו למצוקה קשה. בפרט כאשר הרעב גובר על כל יצר אחר. וההיסטוריה מלאה בדוגמאות. הנה על קצה המזלג ממלוא תבל: התושבים המקומיים של אי הפסחא, שבטי האנאסאזי שבדרום מערב ארה"ב, ניצולים מהתרסקות מטוס בהרי האנדים.

אקח אתכם אל מחוזות מלחמת העולם השנייה. טבלתי קולמוסי בדיו, כדברו של הנובליסט שלנו, והעתקתי, מילה אחר מילה, למען יהיה זה, הטקסט, נגיש לכם, הקוראים/ות. ומצורפת אזהרה – חלק מן החומר קשה לעיכול:

החיילים היפנים גזלו מזון מהאוכלוסייה המקומית ככל שמצאה ידם, אבל במחוזות הכפר, התושבים הצליחו בדרך-כלל להחביא את מזונם היטב, ונשארו בחיים. סבלם של תושבי העיירות והערים, לעומת זאת, היה קשה יותר, והוא הדין בעובדי הכפייה ובשבויי בעלות-הברית. קצינים וחיילים יפנים פנו לקניבליות ואכלו לא רק גופות אויבים. בשר אדם נחשב מקור מזון הכרחי, ו"חבורות ציד" יצאו להביא אותו. בגיניאה החדשה המיתו היפנים, טבחו ואכלו תושבים מקומיים ועובדי כפייה, וכן כמה שבויים אוסטרלים ואמריקנים, שנקראו בפיהם "חזירים לבנים", להבדיל מ"החזירים השחורים" האסייתים. הם בישלו ואכלו את החלקים הבשרניים של קורבנותיהם, את המוחות ואת הכבדים. מפקדיהם ציוו עליהם שלא לאכול את הרוגיהם [היפנים – מ"ה], אבל הפקודה הזאת לא בלמה אותם. בכמה מקרים הם בחרו באחד מחבריהם לנשק, במיוחד מבין אלה שסירבו לאכול בשר אדם, או חטפו חיילים מיחידות אחרות. חיילים יפנים שנותקו בפיליפינים מאוחר יותר הודו ש"לא אנשי הגרילה אלא החיילים שלנו עצמנו הם שהפחידו אותנו." [2]

[…]

למרות מפלתה הממשמשת ובאה של ארצם, מעשי הזוועה שעשו היפנים באוכלוסי סין, ובמיוחד בנשים, נמשכו באזורים שעדיין נמצאו תחת שלטונם של מיליון חיילים יפנים. כמו באזורי כיבוש אחרים שלהם, למשל גיניאה החדשה והפיליפינים. החיילים היפנים חסרי האספקה ראו את המקומיים ואת השבויים כמקורות מזון. חייל יפני בשם אנומוטו מסאיו הודה שאנס סינית צעירה, רצח ואכל אותה. "פשוט ניסיתי לבחור את המקומות שהיה בהם הרבה בשר," התוודה לאחר מעשה. הוא חלק את הבשר עם חבריו לנשק, ותיאר אותו כ"נאה רך. אני חושב שהוא היה טעים יותר מבשר חזיר." אפילו מפקדו לא נזף בו כששמע מפיו מה מקור הארוחה שהכין. [3]

[…]

לרבים מהשבויים שנפלו לידי היפנים ציפה גורל מבעית במיוחד. ג'נרל מקארתור הטיל על כוחות אוסטרליים את המשימה המדכדכת של טיהור גיניאה החדשה ובורניאו מהכיסים היפניים שנותרו באיים אלה. מהדיווחים שנמסרו לרשויות האמריקניות ולמדור פשעי המלחמה האוסטרלי ברור כשמש כי "מנהג הקניבליות שהיה נפוץ בקרב החיילים היפנים במלחמה באסיה ובאוקיינוס השקט בשום פנים לא היה מוגבל למספר אירועים מקריים, ביוזמת יחידים או קבוצות קטנות שנמצאו בתנאים קיצוניים. העדויות מלמדות שהקניבליות הייתה אסטרטגיה צבאית שיטתית ומאורגנת."

הנוהג של התייחסות לשבויים כאל "בקר אנושי" לא נולד עקב התמוטטות המשמעת. לרוב ניהלו אותו קצינים. מלבד תושבים מקומיים, קורבנות הקניבליות כללו חיילים פפואנים, אוסטרלים, אמריקנים ושבויים הודים שסירבו להתגייס לצבא הלאומי ההודי. לקראת סוף המלחמה החזיקו השובים היפנים את ההודים בחיים על-מנת שיוכלו לטבוח ולאכול אותם בזה אחר זה. אפילו תכנית הרעב הנאצית במזרח [אירופה – מ"ה], חסרת צלם האנוש, לא הידרדרה לשפל מדרגה שכזה. מכיוון שהנושא היה כה רגיש מבחינת בני משפחותיהם של החיילים שלא חזרו הביתה מזירת האוקיינוס השקט, העלימו בעלות-הברית כל מיד עליו, והקניבליות אפילו לא הוכללה כפשע בדיוני בית הדין לפשעי מלחמה בטוקיו ב-1946. [4]

מקורות המידע:

[1] אנטוני ביוור (2014), מלחמת העולם השנייה, מאנגלית: עמנואל לוטם, ידיעות אחרונות, ע' 820.

[2] שם, 659

[3] שם, 818

[4] שם, 827

הערה: אין לעשות בטקסט הנ"ל שימוש מסחרי. לקרוא בלבד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 13 באוקטובר 2017 at 2:58 PM

    נכון מאוד ! קוראת עכשיו את הספר – הדרך הצרה אל הצפון העמוק, מאת ריצ'רד פלנגן. במוקד הספר – בניית מסילת ברזל במלחמת העולם השנייה – מסילת המוות תאילנד-בורמה 1943. הטקסט מכיל תיאורי זוועה על הרוע וההתעללות של השומרים היפנים בשבויים. פלגנן הוא סופר משכמו ומעלה, וספרו זה זיכה אותו בפרס מאן בוקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: