רוקה מג'ורה

רוקה מג'ורה. בתרגום – הסלע הגדול. ראו תרשים עתיק. שימו לב לכיתוב בתחתית התמונה: "מבט מן הלבנט". והרי באים אנו מן הלבנט…

התחלנו את היום אל מול האגם. אחר-כך נסענו על הכביש המהיר. כיוון שאינו כביש אגרה אינו מתוחזק טיפ-טופ כיאות לאוטוסטרדות של ארץ המגף. רבות בו המהמורות. טלאים ע"ג טלאים. חלקי אספלט שלא דבקו זה בזה. והריבון יודע זאת. שכן המהירות הוגבלה ל-110 קמ"ש (במקום 130 קמ"ש). בקטעים מסוימים אף הונמכה ל-90 קמ"ש. מה לנו ונלין? כך-או-כך הגענו למרגלותיה של העיירה אסיסי. חבל אוּמבריָה. איטליה. מצאנו חניה בבטן ההר. 2 אירו/יורו לשעה. אבל יש לנו צל. וכשהטמפרטורה מטפסת לכיוון 40 מעלות צלסיוס הצל שווה אף הוא משהו… חיש-קל טיפסנו אל-על.

אסיסי היא עיר ימי-ביניים, מוקפת חומה שנבנתה על סלע המורם מסביבותיו. כמו צמחה ממנו. הגנה בימים ההם הייתה מחויבת המציאות. מה שבטוח – בטוח. האטרקציה המרכזית של העיירה היא כנסייתו של פרנציסקוס די אסיסי. בית יראתם ענק ועצום ומשתרע על כחמישית משטח העיירה הכלוא בין החומות.

תפסנו אתנחתא של חצי שעה. כוס של קפה (קפוצ'ינו. אין אפשרות להסביר לאיטלקי מהו "קפה הפוך". ולכן הולכים לפי הקלישאה: ברומא תתנהג כמו רומאי. או לפי התלמוד – כמנהג המקום. לא באנו ללמד אלא ללמוד) שנלגם אל מול ההולכים ושבים שמלאו את הרחוב המרכזי. באותה מחצית השעה חלפו על פנינו 4 משלחות מברזיל!!!, אחת מקולומביה, אחת מפולין, אחת מן הפיליפינים ואחת ממדינה אפריקנית שלא זיהינו את דגלה… כמובן שהעיירה התברכה בעוד כמה וכמה בתי כנסיות. לא ספרנו…

כך-או-כך החלטנו שאין מבקרים אנו בבתי יראתם (אליבא עגנון). מחר, וזה יהיה חג השבועות, אמורים אנו לבקר בבית יראתנו. בעיירה פיטילינו. Pitigliano. את ה-"g" אין מבטאים. השוכנת בקצה הדרומי של טוסקנה. "ירושלים של איטליה". ומאוד מומלץ לבקר בעיירה בכלל ובבית הכנסת בפרט. קהילה יהודית חפורה בסלע הוולקני, בטוף הרך. יקב, מפעל צביעת בדים, מאפיה ועוד. כולה שעתיים מרומא… ועל כך יסופר, בהרחבה בהמשך הימים שיבואו.

לעת הזאת המשכנו לעלות אל שיא ההר. לכיוון הסלע הגדול. רוקה מג'ורה. עלינו בנתיב הישן. זה ששימש בעבר את הולכי-הרגל ואת רוכבי הפרדות, החמורים והסוסים.

נזכרתי באחרים שטיפסו אף הם. לאו דווקא לכאן. כאלה שעשו זאת בימי הביניים. לדוגמה – האח ויליאם ועוזרו הצעיר:

"בוקר יפה בסוף נובמבר. בלילה ירד מעט שלג, לא יותר משלוש אצבעות לגובה, והקרקע עוטה רדיד צונן. תיכף לתפילת-הלל, בחשכת לילה, שמענו את המיסה בכפר אשר בעמק. בעלות השמש יצאנו לדרך, אל ההר.

עד שאנו מטפסים בשביל התלול, המתפתל סביבו, ניגלה המנזר לעיני, לא החומות שהקיפוהו מכל עבר הרשימוני, לפי שדמו לאחרות בעולם הנוצרי, שקראו לו, כך נודע לי אחר-כך Aedificium, אך המקום שבו עמד, מחוץ לכל אפשרות גישה, הוא ששיוה לו מראה-אימים המפיל חלחלה בלב כל נוסע הקרב אליו. מזל הוא כי מפאת בוקר חורפי בהיר כשוהם, לא היתה חזית המבנה כזו שבימי סערה.

לא אומר, עם זאת, כי עורר בלבי שמחה. חשתי דווקא למראהו פחד וחרדה דקה. אלוהים הוא היודע כי לא היו אלה רוחות-רפאים שנוצרו בנפשי הבלתי בשלה, וכי פרשתי נכונה את אותות-האזהרה החד-משמעיים שנחקקו בסלע למן היום שבו שלחו הנפילים יד במלאכה, וקודם שרצונם התמים של הנזירים הרהיב עוז להקדיש את המבנה לשמירת דבר-אלוהים."

מקור: אומברטו אקו (1987), שם הורד, (מאיטלקית ומלטינית: עמנואל בארי), זמורה ביתן, ע' 24-23.

אז מה אם הציטוט רלוונטי למנזר ולא למבצר? הציטוט נאה בעיני ולפיכך ציטטתי. מה גם שאומברטו אקו הוא איטלקי…ושמו מזכיר לנו שאנו באומבריה.

קרוב לאלף שנה משקיף המבצר רוקה מג'ורה (Rocca Maggiore) על אסיסי, העיר/עיירה הפרושה למרגלותיו. תחילתו ב-1174 עת פקד על הקמתו הארכיבישוף כריסטיאנו די מגוזה כאשר המקום וסביבותיו היו תחת חסותו של פרידריך ברברוסה, המלך השווואבי. האגדה מספרת כי פרידריך ה-II, בכבודו ובעצמו, התגורר שנים מספר במבצר זה.

מתישהו, לקראת סוף המאה ה-12, כאשר השליט המקומי Corrado di Uslingen יצא לביקור בנחלותיו ולגבות מן הווסלים את שחשב שמגיע לו כפאודל, ניצלו המקומיים את היעדרותו והרסו את המבצר שנתפש כסמל לשעבוד של תושבי המקום על-ידי השוואבים. המלך פיליפ ה-II אף הבטיח, ב-1205, לקהילה המקומית, כי לא יוקם במקום זה, מבצר בשנית.

אז מה אם המלך הבטיח? מלכים קמים ונופלים. המלך מת – יחי החדש! חלפו מאת שנים ומחציתה והנה הקרדינל Egidio Alvarez de Albornoz פוקד, ב-1367, להקים שוב מבצר. ואפיפיור אינוצנטו ה-4 נותן לו רוח גבית בבקשו לחזק את איטליה התיכונה.

במרוצת השנים תפח המבצר והורחב. נוספו אליו מגורים לחיל מצב, חדרי תמך ואף בית סוהר. בשנים 1459-1456 התווספו למבנן מגדל וחומה חיצונית. זאת במימון האפיפיור פיוס ה-2. במאה ה-16, בפקודת האפיפיור פאולוס ה-3, הורחב המבצר, ע"י חומות חיצוניות, ותצורתו התקבעה והיא זאת אותה אנו רואים כיום.

כרגיל במחוזותינו, ומסתבר שגם במחוזותיהם, עם חלוף הזמן ישנן עליות כמו גם ירידות. וכך גם ארע למבצר הסלע הגדול. בתחילת המאה ה-17 ננטש, נזנח והשתכח. דברים אחרים עמדו ברומו של עניין. בין לבין אוחדה איטליה לישות המדינית אותה אנו מכירים היום. ב-1883 קנתה הקהילה המקומית את הנכס מן המדינה (המושגים אדמות מדינה ואפוטרופסות בוודאי מוכרים לקורא/ת) ועבודות השיקום/שיפוץ החלו ב-1897. היום – אתר לביקור תיירים. מעט מאוד מהם ראינו מטפסים לכאן – יחסית למאות הרבות, אם לא אלפים, שהתרוצצו, למטה, ברחובות העיר.

נכנסים פנימה אל המבצר (הצילומים לפי התקדמותנו. משער ועד שער):

ירדנו אל העיר לאכול דבר מה. סלט או פסטה. ללא בירה. צריך אני לנהוג בחזרה אל בית המלון הנטוע על חוף האגם ואין זה עניין של מספר דקות…

צילומים: משה הרפז (אסיסי, 30.5.17). כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: