חאן שער הגיא

שער הגיא. באב אל-ואד. תורכים, אנגלים, ערבים, יהודים וסוסים. לנצח זכור נא את שמותינו. על כך נכתוב במקום אחר. אנו מתעניינים בחאן הישן נושן. בן כ-150 ש'.  אך לפני כן – מספר מילים על חשיבות המקום.

מקור: ספר הפלמ"ח

בראשית מאי 1948 התכנסו, בדמשק, ראשי המטות הערביים במטרה לקבוע יעדים לצבאות ערב. משימתו של הצבא המצרי נקבעה כדלקמן: "הצבא המצרי ינוע צפונה לעבר תל-אביב, במגמה לרתק ולהשמיד כוחות יהודיים ובכך לעזור להצלחת הפעולות." [אריה חשביה (2005), עד הלום, מערכות, ע' 137].

וחיל המשלוח יצא לו לדרכו. כוח של מעל ל-10,000 חייל וכן התווספו לו מתנדבים מסודן, סעודיה, לוב ומרוקו. המייג’ור-ג’נרל אחמד עלי אל-מאואווי מונה למפקד. הרבה חי"ר, והרבה טנקים ומשוריינים. וארטילריה גם. ב-27 במאי ביקש הלגיון הירדני סיוע מצרי. שהמצרים יתקדמו לעבר יבנה ורמלה. שייצרו לחץ מדרום. היהודים יצטרכו להפנות כוחות וכך יוכל הלגיון לכבוש את ירושלים ואת הפרוזדור. לימים חשבו שמטרת המצרים היא תל-אביב. מסתבר שלהד"ם. אולי היו להם הרהורים אך אין ולא היו להם כתובים ומודפסים כפקודות מבצע.

גמאל עבד-אל-נאצר, אז קצין מבצעים בגדוד 6, בזיכרונותיו, מאשש זאת:

גדוד חדש הגיע לשדה הקרב, הוא הגדוד השביעי. ניתנו לי הוראות שאמסור לגד’ זה את רצועת עזה הואיל והוטל על הגד’ שלנו, גד’ 6, לצעוד קדימה ולהשתלט על עמדות איסדוד… עלינו לעזור לצבא הירדני שהיה משתתף בקרב באב-אל-ואד. לא היו לנו שום ידיעות אודות קרב באב-אל-ואד. היה הדבר מוזר, לדעתי, לשלוח את רבע כוחותינו הלוחמים בפלסטין למקום בלתי ידוע לנו, לבאב-אל-ואד. [מקור: אברהם אילון (1963), חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, ע’ 97]

ירום הודו, הקיסר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, פרנץ יוזף ביקש להגיע לירושלים. זאת לאחר שישתתף בחנוכת תעלת סואץ. ומושל ירושלים הזדרז בעשייה. ופקד להכין לסלול כביש, או שמא הייתה זאת רק דרך, שיקשר את נמלה של ארץ ישראל – יפו – עם העיר המקודשת לכל הדתות. ירושלים.

נוף הרי ירושלים (סריקה מתוך ספר חטיבת הראל)

האכסניה לנוסעים, דהיינו מלון דרכים, ובשם המוכר – חאן, הוקם ב-1869. לאורכה של הדרך הוקמו מצדיות לשמירה בפני ליסטים ושאר מרעי בישין. ללמדך עד כמה שולט השולט בטריטוריה בשליטתו. 17 במניין. אבל על כך נספר במקום אחר…

הקומה העליונה שימשה ללינת הנוסעים. קומת הקרקע נועדה לשירותים: מטבח, אורווה, חצר, בוסתן ושירותים. בול פגיעה. בנוסף יכולת להחליף סוסים שכן הדרך ערכה יומיים… וחוץ מזה שימש החאן כנקודת גביה מיסים. כביש אגרה. כאשר החליף הקטר את הסוסים, ב-1892, הלך והתמעט מספרם של הנוסעים שפקד את המקום. בתקופת המנדט נזנח החאן לחלוטין. ובתקופתנו – מלאכת הקמת גן לאומי במקום מתנהלת בעצלתיים. כמו אז…

והרי לכם דיווח מאותם ימים רחוקים, לפני מאה ויותר שנים, בו ירד הסופר חתן הפרס, בדמותו של יצחק קומר, מעיר הקודש אל שפת הים:

סמוך לשקיעת החמה יצאה העגלה המלאה, רתומה לשלושה סוסים, טעונה תשעה בני אדם. ישב בעל העגלה על דוכנו והניף את השוט. עקרו הסוסים את רגליהם והתחילו מהלכים בנחת ולא במהירות. בנחת, כדי לעשות נחת לבעליהם שיראה לנוסעים שיכולים לסמוך על סוסיו, ולא היו ממהרים, הואיל והדרך ארוכה והעגלה כבדה.

יצתה העגלה מן העיר והניחה אחריה את ירושלים ואת שכונותיה. נתגלגלו הגלגלים והגיעו לעמק נפתוח. ומתוך העמק שמימין נתגלה כפר ליפתא. כולו מעוטף אילנות וגנים. משם התגלגלה העגלה ובאה למוצא. עמדו הסוסים מאליהם, שמנהג פשוט שכיון שמגיעים למוצא עומדים הסוסים לפוש קצת קודם שעולים במעלה ההר. הנוסעים שעדיין לא נתייגעו מן הנסיעה ולא היו רעבים ולא צמאים ריננו דברים על בעל העגלה, שהעמיד את הסוסים. אבל בעל העגלה הביט בעין טובה על הסוסים שיודעים עת לכל חפץ.

[…]

יצתה הלבנה והאירה את הארץ. כרמים נראו מימין וממרומי ההרים נשקף כמין כפר, היא קרית יערים שבנחלת יהודה. כאן חנו בני דן כשהלכו ללכוד את ליש, וכאן היה ארון האלקים שוכן עשרים שנה עד שהעלה אותו דוד לירושלים, ובעוונותינו שרבו חרבה קרית יערים ונשתנה שמה לאבו גוש, על שם שודד דרכים אבי המרמה שהיה מלסטם את כל העולים לירושלים. ובית יראה של נוצרים יושב על תלו בטח ושאנן.

הדרכים נתנו קול, שיירות שיירות של גמלים טעונים סחורה נמשכות והולכות, ובעלי הגמלים ממתיקים להם את הדרך בשיר, ומצילות הגמלים עונות אחריהם בשיר, התחיל בעל העגלה אף הוא שר. מתגלגלים גלגלי העגלה עם קול רגליהם של הגמלים, שמהלכים להם כאילו מהלכים על טפיטין. הלבנה צפה בין ההרים ומבין כתפות ההרים נגלה הים הגדול ועמו חלק מן השפלה. הפסיק בעל העגלה והביט על סוסיו ועל הדרך שהולכים.

[…]

אמר לחברו, מה מנצנץ כל כך, הים? התחיל אברהמיל שר מה לך הים כי תנוס. לא הספיק לסיים עד שנתעלם הים ומשני צדי הדרך, נתנשאו ההרים הזקופים ונפסקו, והדרך התחילה יורדת והולכת. עברו על חורבה אחת, ועוד על חורבה אחת והגיעו עד לשפלה, עד לשער הגיא.

העמיד בעל העגלה את הסוסים והסוסים העמידו את העגלה. וכל העגלות שיצאו לפניה ולאחריה עמדו. שער הגיא התחיל מתמלא כלי רכב וסוסים וחמורים ופרדות, אותם שהולכים מירושלים ליפו ואותם שהולכים מיפו לירושלים. אנשים ללא מספר באו ועמדו בין העגלות. אלו הסתכלו בלבנה, ואלו כיוונו את שעוניהם. אלו ביקשו לפוש מטורח הדרך, ואלו ביקשו את בעלי העגלות. בעלי העגלות נתעלמו. זה מצא לו פינת מקום לפוש, וזה הלך לצורך אחר. הסוסים בלבד עמדו כבריות מיושבות, שיודעים עתותיהם וזמניהם, שכל זמן שלא הגיעה שעתם לילך אין צורך להתגעש ולהתרעש.

הזמן מתמתן ואינו זז, והשיעמום משעמם והולך. אדם עומד אצל אדם ויודע שלא אותו הוא מבקש. וצינה יוצאת מגופו של אדם ומיזדווגת לצינה הבאה מן החוץ ויולדת צינה של שיעמום. כאן במקום זה עומד בית ישן, מטבורו ומטה הוא אורווה ומטבורו ולמעלה הוא בית קהוה. דולקת כירה גדולה ועליה קומקומים גדולים. עמדו כמה נוסעים ונכנסו. מקצתם השתטחו על הקרקע, ומקצתם ביקשו מקום לעצמותיהם. כל המקומות כבר תפוסים. זה שוכב בצדו של זה, וזה ידיו על כרסו. זה מקופל כעובר במעי אמו, וזה ראשו על כרסו של זה ורגליו לצד חוטמו של חברו. משרתי הבית ממהרים ורצים, ובידיהם כוסות וקיתוניות של קהוה, ושופכים חציים על הישנים ומוזגים חציים לערים, בין שרוצים לשתות בין שאין רוצים לשתות, ומשלמים על כרחם על פי כמה מרובה משכוס קטנה זו שווה. והם מתרעמים על עצמם שנכנסו למערת פריצים זו, והרי יכולים היו לעשות כשם שעשו אחרים שנשתיירו בתוך העגלה ואין עליהם שכר קהוה. באותה שעה עומדים משרתי הבית ומשקים את ישיני העגלה, בין שרוצים לשתות בין שאין רוצים לשתות, ומשלמים על כרחם פי כמה מרובה משכוס קטנה זו שווה, ומתקנאים בחבריהם שנזדרזו ונכנסו לבית. ומאחר שנתעוררו עמדו והוציאו את אמתחותיהם ונטלו מכל מה שהכינו להם צידה לדרך פת וזיתים וסרדינים וירקות וישבו וסעדו את לבם.

בין כך לכך יצאה חצות לילה. חזר בעל העגלה ובא והתחיל צועק על בני לווייתו, שנתפזרו לכל הרוחות ומעכבים את הנסיעה. נזדרזו ומיהרו ורצו ועלו על העגלה. נתעטפו בכל מיני בגדים וכרכו עליהם כל מיני שמיכות, שכיון שמגעת חצות לילה צינה גדולה משמשת ובאה, וכל שאינו מעוטף כל צרכו עלול להצטנן. הביט זונדיל לתוך העגלה ושאל, הכל כאן? כיון שראה שכולם כאן נטל את המושכות בידו. התחילו הסוסים מהלכים בלא תרעומת, שכבר החליפו כח, אף על פי כן לא מיהרו ולא רצו, כדי שלא להרגיל את בעל העגלה ולא יכניס מחר פחת במנוחתם.

נסעו ועברו על לטרון. רוח צוננת באה וריח כריח שבלי חטה לחים נדף מכל הדרך. הטו הנוסעים ראשיהם על כתפיהם והתחילו מנמנמים. גלגלי העגלה בלבד היו ערים. משעה לשעה הניף זונדיל את שוטו למעלה מראשי הסוסים, להודיע שלא נסתלקה השגחתו מהם ולהוכיח לעצמו שהוא ער. לא יצתה שעה עד שהגיעו לרמלה שהיא מקום חנייה אחרונה לעגלות ההולכות ליפו. נינערו הנוסעים משנתם, כשאיבריהם דחוקים ולשונם יבשה וראשם כבד עליהם וכל גופם שבור. נתרצה זונדיל להעמיד את העגלה לשעה קלה. נכנסו לאכסניא לשתות חמין. המיחם עדיין היה חם, אבל אשו כבר עמדה לשקוע. הפיח בעל האכסניא באש והביא כוסות לשתיה. בין כך לכך שאלו אותו הנוסעים לאנשי המקום ולפרנסתם, שבאותם הימים ישבו ברמלה כשלושים משפחות מישראל, סנדלרים ורצענים וחייטים שלא מצאו מה לעשות בירושלים והלכו לבקש פרנסתם ברמלה, ואגודת למען ציון שבאשכנז סייעה קצת בידם. כיון שריוו הנוסעים עצמם בתה חזרו ועלו על העגלה.

דממת השקט שרויה. השמים מלאים כוכבים והלבנה מהלכת בין הכוכבים. כל העלי שעון הוציאו שעוניהם והודיעו לחבריהם את השעה. גלי חול מתנשאים ונראים, ומראה העיר יפו וגגותיה מבצבץ ועולה. הסוסים הגביהו רגליהם פתאום התחילו מזדרזים, והנוסעים התחילו מכינים עצמם לכבוד העיר מקום חפצם.

מקור: שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, ספרית ילקוט והוצאת שוקן, תשי"ז. ע': 357 – 363.

צילומים עד כאן: משה הרפז (שער הגיא, 7.10.2009). כל הזכויות שמורות.

שימו לב לתאריך לעיל. בחולפי כמעט בכל שבוע נתון, במעלה כביש מספר אחת, אל הבירה, אני עדיין רואה את החאן. ממתין לימים טובים. אף אנו ברשימת ההמתנה.

ולאחרונה, שלא מרצונו, עלה החאן לכותרות. הממשלה ביקשה לקרוא את הגן הלאומי (בהקמה) ע"ש גנדי. רחבעם זאבי. וותיקי הפלמ"ח מחו בתוקף. גורי, זמיר ואחרים. וכל יום שישי התכנסו במקום למחות. יען כי גנדי לא נלחם כאן. ובאב אל-ואד אינו מורשתו. דקה לפני שנכנס יום העצמאות ה-69 נסוגה הממשלה מהחלטתה. גם כאן אין חדש…

ולרגל הרחבת דרך מס' 1 – הועתקו מספר משוריינים שהושמו בעבר ליד קבר השייח', בין המסלולים, זה העולה וזה היורד, מול הכניסה לחוות שער הגיא, אחרי תחנת מקורות שבימים שעברו נשאה את הכתובת ברוך ג'מילי, אל מתחם הגן הלאומי.

ולכן, יצאתי שוב לביקור מחודש.

ובכן – מצאתי שמקימים כניסה, חדשה, נגישה, אל מגרש החניה שממערב לגן. מתחת לכביש 38 שאף הוא בהרחבה. אל ניתן לחבור מתחנת הדלק. וממנה גם לשביל ישראל ולדרך בורמה. ועוד. שניים או שלושה מעגלי תנועה – ואתם מסודרים.

מבנה או שניים שופצו – ישמשו להנהלת הפארק.

וניגש לעיקר – אל המשוריינים.

ועוד אחד, בוש ונכלם, בצד, שלא החליטו עליו…

צילומים: משה הרפז (8.6.17). ושוב, כל הזכויות שמורות.