שדות פלשת 16 – כיבוש תל-אצ-צאפי

קיץ תש"ח. כבר הכרזנו על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. לאחר הפוגה שבים אנו אל שדות פלשת. ע"ש הפלישתים. אותם גויי הים, שבסופו של יום, מסיבות כאלה ואחרות, הביאו לקריאת ארץ-ישראל בשם פלסטין. חוזרים אל חטיבת "גבעתי" (חט' 5) הנלחמת בפולש המצרי ונספחיו. מצפון לכיוון דרום. סרגיי, הלוא היא חטיבת פלמ"ח-נגב, נלחמת מתוך המובלעת הנצורה. לכיוון הצפון וכלפי הדרום. ובין לבין, מחזיקים המצרים מסדרון יבשתי, המבתר את יישובינו ואת כוחותינו, מהים ועד להר. ממג'דל (לימים אשקלון) ועד בית ג'וברין (לימים בית גוברין) ועג'ור (לימים עגור). וכבר עמדנו, לא פעם אחת, על כך שכל כובש מנציח בשפתו את זכר הנכבש…

הימים ימי ההפוגה הראשונה. החלה ב-11.6.48 ואמורה הייתה להסתיים ב-9.7. חודש שבו שני הצדדים מתארגנים להמשך הלחימה. ב-25.6.48 סרבו המצרים לאפשר מעבר שיירת אספקה אל הנגב הנצור. יגאל ידין, מס' 2 בצה"ל (בפועל מס' 1 בשל מחלתו של הקדקוד), ביקש ממשה שרת, שר החוץ, להתלונן. ישראל הלינה בפני האו"ם. או"ם-שמום. כמו היום – גם אז. דבר לא עזר. לא יצא כלום.

ב-29.6.48 הגיעה אל החטיבה ידיעה ולפיה נצפתה תנועה ניכרת של כ"ר מצריים. לרוחב הגזרה. באגף המזרחי. השמאלי של "גבעתי". מהכפר מסמיה (לימים משמיע) אל בית ג'וברין. ולהיפך. ותל אצ-צאפי (לפי הכיתוב בספר "גבעתי מול הפולש המצרי". לפי אתר "זוכרות" – תל א-סאפי. בימינו – גן לאומי תל צפית) במרכז ציר זה. ההפוגה אמורה או-טו-טו להתפוגג. וכך נולד מבצע "אנ-פאר" (אנטי פארוק) שיפתח את קרבות "עשרת הימים". בפועל היו קצת יותר ימי לחימה…

מקור: אברהם אילון, תשכ"ג, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות

ההפוגה הייתה אמורה להסתיים בשעה עשר בבוקר ה-9.7.48. אנו החלטנו להקדים את המתקפה ולצאת לדרך בלילה שבין ה-8 ל-9. הקדמה של מספר שעות… התירוץ השכונתי הרגיל: הם התחילו. תפסו את משלטי הצומת (צ. גבעתי) ולא אפשרו להעביר אספקה אל היישובים הנצורים. כמובן שהמצרים לא היו פראיירים. ואפילו קצת יותר מתוחכמים. הם כבר יצאו לתקיפות בלילה שבין ה-7 ל-8 לחודש. את מתחם בית דראס מחד ואת מוצבי חטיבת הנגב בחוליקאת מאידך. בעצם לא היו אלו המצרים. הסודנים פעלו מול גבעתי והסעודים מול סרגי. והם, הסודנים והסעודים, אינם, לפרוטוקול, מצרים…

ובאותו היום, ה-29.6.48, הגיעה ידיעה נוספת אל מפקדת חט' גבעתי, ולפיה הקימו המצרים מחנה זוטא של אוהלים ממזרח לתל אצ-צאפי ונצפו קצינים מסיירים בכפרים הסמוכים לתל. סמג"ד 1 (גד' 51), יובל נאמן, לימים שר המדע, בממשלת ישראל, ראה בידיעה זאת כלא שגרתית והציע לשנות את תכנית החטיבה שהתבססה, כצעד ראשון, על כיבוש העיירה מסמיה, ולהפוך את היוצרות ולתקוף תחילה את הכפר תל אצ-צאפי. נאמן טען שנפילת התל הגבוה והשולט בידי כוחותינו תוביל, מטבע הדברים, לנפילת הכפרים הסובבים, כולל מסמיה. ישבה החטיבה על המדוכה ואימצה את הצעתו.

מספר משפטים על היעד: לפי אתר "זוכרות" התגוררו בכפר תל-א-סאפי 484 תושבים בשנת 1596 (המפקד העות'מני ה-1), 925 ת' ב-1931 (מפקד מנדטורי) וכ-1,500 ת' בשנת 48.

מעובד על בסיס מפת סקר 1881 מתוך אתר עמוד ענן

מח"ט גבעתי, שמעון אבידן, פקד:

הגדוד הראשון נצטווה לכבוש את תל א-צאפי ואת האזור שמסביב לו ו"לגרש פליטים החונים בסביבה, למען למנוע חדירתו של האויב מהמזרח למשלט חשוב זה." [מקור: בני מוריס (1997), לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים 1949-1947, עם עובד. ע' 284]

גד' 1 נשלח אפוא לכבוש את התל. בגדוד בדקו פה ובדקו שם. וחזרו עם תכנית: להסתנן מעבר לקווים, יממה לפני, אל קיבוץ כפר מנחם. משם ביום ה"ע" ובשעת ה"ש" יוצאים דרומה. שלושה ק"מ. משמיטים רתק על גבעת ח' דימדים (כיום דמדומית). ההתקפה על היעד תהא באיגוף ימני. ממערב למזרח. ובחיפוי מן הצפון.

מקור: עמוד ענן

וכך מצאו את עצמן, 2 פל' (ג' ו-ד') ומפקדת הגדוד, בלילה שבין ה-7.7 ל-8.7, במסע מזורז כנגד הזמן, חוצות את השטח שבשליטת הכפרים הערביים הסוגרים על קיבוץ כפר מנחם שבשל כך הפך למבודד, מנותק ולמעשה נצור. עם אור ראשון הגיע הכוח אל חורשת הקיבוץ ונבלע בין העצים. ההוראה שניתנה – למעט בתנועה לבל יבחין האויב בתגבורת.

מעובד על בסיס תצ"א עמוד ענן

בצל העצים, בחורשת היישוב, התגבשה התכנית לכיבוש התל. מספר יוש, מפקד פל' ג', בגד' 1:

"על פלוגתי, פלוגה ג', לצאת בלילה, לעקוף את תל-אצ-צאפי ממערב ולכבוש את התל, בסיוע כיתת מק"ב וכיתת מרגמות 81 מ"מ. על הפלוגה השניה, פלוגה ד', הוטל לסרוק ולטהר את הכפר ממערב למזרח, לאחר שפלוגתי תכבוש את השטח החיוני של תל-אצ-צאפי, הלוא הוא – התל." [מקור: אברהם אילון, תשכ"ג, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות. ע' 252]

מקור: אברהם אילון, תשכ"ג, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, מערכות

וממשיך יוש בתיאור הקרב:

"ב-090200 יצאה פלוגתי לדרכה. בראשה נעו הסיירים, אשר בדקו את השטח בלילות הקודמים. הם ידעו את מלאכתם ולאחר מסע זריז של שעה וחצי נראו מבואות הכפר. נביחות כלבים החלו נשמעות ושומרי הכפר העצבניים החלו יורים. הקולות רמזו, כי האויב רגיש מתמיד. הנעתי אפוא את הפלוגה בשקט רב והצלחתי להגיע, מבלי להתגלות לאויב, עד לשטח ההיערכות – חורשת זיתים, במרחק 300 מטר בערך מדרום לכפר.

אותה שעה היו כבר המרגמות והמק"בים מוצבים בחירבת דימדים, כ-2 ק"מ צפונה מתל אצ-צאפי.

ב-04.00, התחלנו נעים לעבר הבתים המפוזרים למרגלות התל. לא עבר זמן רב והאויב גילה אותנו והחל יורה ללא הבחנה. אסרתי על האנשים לפתוח באש עד לפקודה, כי ביקשתי למנוע מן האויב לאתר את כוחנו ואת כיוון התקדמותנו. עברו עלי ועל אנשי רגעים קשים. אולם הגענו למרגלות גבעת הכפר ללא כל נפגע. נראה, שרמת האימונים והמשמעת של האנשים – עשו את שלהם. כאן תיקנו המחלקות את המבנה ולפקודה החלו להסתער – תוך יריה מן המותן – במעלה הגבעה המאורכת, המכוסה משבצות בתים וחורשות. אש אנשי החלה רועמת ולעומתה הגבירו קולם המרגמות והמק"בים. ההסתערות היתה ארוכה וממושכת. בסופה באה ההשתלטות על היעד – התל.

מיד התארגנה הפלוגה ועברה להתבססות: שתי מחלקות התחפרו על התל עצמו ואילו השלישית תפשה עמדות על הגבעה המאורכת, זרועת הבתים, דרכה עלינו. אנשי פתחו באש אל הכפר שמתחתנו. אש זו הגבירה את הבריחה ההמונית, מלאת יללות הפחדים, של תושבי הכפר. מפעם לפעם נשמעו יריות של מספר אמיצים מבין אנשי הכפר, שניסו לעצור ולהתגונן. אולם אלה היו מעטים בלבד. עד מהרה השתררה הדממה. לכוחותי – לא היו נפגעים." [שם, ע' 254-253]

לצערנו, הכיבוש לא נגמר ב"Happy End". הפלוגה השנייה, פל' ד', שתפקידה היה להבטיח את האגף הצפוני, לא הגיעה למיקום המתוכנן. בבוקר התברר כי המצב אינו טוב כפי שדימה יוש. ובצהרים, לאחר שפלוגה ד' נצפתה עושה דרכה בחזרה לכפר מנחם, פתחו כוחות מקומיים, חצי-סדירים, מכיוון עג'ור, במתקפת נגד. זו אמנם נהדפה אך גבתה את חייהם של שני לוחמים מפל' ג'.

בתום הכיבוש התבססה פלוגה ג' בתל. וכך כותב שמואל קראוז, איש המרגמות:

"מאז נפל הכפר בידנו, החלו אוירוני האויב לבקרנו לעתים מזומנות. אך בכל זאת יפים היו החיים בתל-אצ-צאפי. נוצר בו סגנון מיוחד של אופנה. התלבושת ה'רשמית' היתה הכפיה. בשול כפיות, מצבעים שונים, כיסינו את מערומי בשרנו: אחת לראשינו, אחת לכתפינו ואחת לכסוי החלק התחתון של גופנו. ובאחרונה אף נתקע פגיון ערבי או סתם סכין, כדי לאפשר טיפול מהיר ב…פשפשים. אשר ל'אפנת-הגוף' עצמו, 'נכנס למודה' הזקן. והזקנקנים צצו, כפרחי בר לאחר גשם,, בפניהם הילדותיים של מרבית חברינו. דמות מיוחדת במינה היה מפקד כיתת המרגמות אליעזר בן-שלום, שלא נע בכפר אלא על גבו של חמור לבן." [שם, ע' 256]

שורה אחרונה: כיבוש התל, שהיה מבצע קל יחסית לקרבות אחרים עקובים בדם, הביא לבריחה המונית של כפריים מכפריהם (מסמיה הגדולה, מסמיה הקטנה, תינה, אידניבה, מוע'ליס, חימה, ג'יליה, קזזה, סג'ד, תל-תורמוס, ג'לידה, סומיל, זיתה, בעילין וברקוסיה. רבבה שינתה מעמדה והפכה לפליטים. כיבוש התל הסיר את המצור על כפר-מנחם, קדמה, גת וגלאון. קו החזית הוזז מזרחה וריתק כוחות אויב לגזרה זאת.

הגעתי אל פאתי יער חרובית. יום חול. אמצע השבוע. החניון ריק. לפיכך החניתי את המכונית בין שתי תחנות הכוח. בחברותא של מכוניות נוספות. אמנם נוספה הליכה של עוד מספר מאות מ'. אך מה שבטוח – בטוח. המשימה שלפני – להגיע עד לפסגת התל. וגם לחזור… וכך עשיתי.

מבט לכיוון גבעת הרתק. ח' דמדומית. הצהובה שבמרכז שבחזיתה כ"ר לבן.

התל בכבודו ובעצמו

קבר השיח' כפי שניתן לראות בסימונו ע"ג מפת הקרב לעיל

ועל הדרך, מן החניה ועד לראש הפסגה, אספר, אי"ה, ברשימה נפרדת שתוקדש לגן הלאומי תל צפית.

צילומים: משה הרפז (פברואר 2017). כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: