דרום ת"א – סיבוב בחצר ריו

שבת בבוקר. ירדתי דרומה אל דרום ת"א בואכה יפו. שתי ערים שאוחדו לאחר סיום המנדט ותקומת מדינת ישראל. אל שכונת פלורנטין כמיקום מרכזי. שכן, ביום שבת, רוב העסקים שובתים. ופתחיהם סגורים. ונחשפים הגרפיטי שביום חול שגרתי קיימת סבירות גבוהה עד גבוהה ביותר, שהם, הגרפיטי, יוסתרו ע"י מכוניות ושאר מרעין בישין (מבחינתי כמובן… מבחינת המסתירים – הפרנסה קודמת…).

או-טו-טו שעת הצהרים. עייפתי. זה מעל לשלוש שעות שמשוטט אני בין קירות וכתלי הרחובות. רואה. מתבונן. מחליט. מרים ת'מצלמה אל העין. מכוון. לוחץ. הלאה. וחוזר חלילה. כוס הקפה שנלגמה במחצית הפעילות – כבר נשכחה. מגיח מדרום, מבין המפעלים, אל רח' סלמה. דרך שלמה בשפתנו. רביעיית פלורנטין מולי. משמאלי – מבוא רחב קורא אלי. עוד מאמץ קטן. ואחרון. ודי. אימתי שהוא צריך לדעת לעצור. להשאיר משהו להמשך… מה הסיכון? שמישהו ימחוק הקיים ויותיר דבר מה אחר. ובהחלט זה קורה…

נכנסתי בדחילו ורחינו. בזהירות. יען כי מפתח השער אינו בידי. וכמו שאקדח נגלה אל הצופה במערכה ה-1 ויורה ב-3, כך צריך לנהוג גם בשערים. לוודא שלא ייסגר עליך, ככה סתם, ותישמר לך יכולת היציאה.

עודני מסתובב ואדם, שחור עור, בחולצה ירוקה, יוצא מפה ונכנס לשם. מהכא להתם. ויוצא שוב. ראה את המצלמה. ניגש ושאל למעשי. לשון העברית שבפיו – סבירה היא. שאלתי אם אפשר לצלמו. וענה שכן. אבל, קודם כל, הוא הולך להתלבש לקראת הצילום יעני בחולצה לבנה, עניבה וחליפה. כמו פעם. והוא התכוון לכך במלוא הרצינות. ויתרתי. וזה למה שלא תראו מעל דפים אלה את תמונתו…

אמנם שבת היום אך פה ושם מתרחשות פעילויות בזעיר אנפין. מכונית נכנסה. מכונית יצאה. עודני מסתובב וסוקר את החצר הגדולה, עוצר לידי פלוני, נכנה אותו בשם א', ושואל אם אני יודע היכן אני נמצא. אמרתי את שאתם יודעים:  דהיינו בחצר אחורית, פנימית, של מבנן ברח' סלמה. וא' מעדכן אותי – אתה ב"חצר ריו". על שום מה? כאן היה, בימי המנדט, המוסך המרכזי של משאיות מדגם ריו. לימים שרתו את צה"ל בנאמנות. כזאת או אחרת… מי זוכר את המשאיות ההן?

א' הוסיף – אמנם אני כאן רק 50 שנה, אך לקראת תום המנדט, כשהמקום ננטש ע"י הבריטים, נכנסו מי שנכנסו. ואבי ביניהם. ולכן אני יודע את שאני יודע. א' ממשיך ומעדכן. התכניות להריסה ולבינוי חדש כבר מוכנות במגירה. ומתי? א' צחק. מצדי שלא יתממשו.

בבית הלכתי אל המפה:

א' המשיך בנסיעתו ואני המשכתי בשיטוט בחצר ולצלם, לתעד את היופי שבכיעור:

יצאתי אל סלמה. אל רביעיית פלורנטין. אל בית הספר החדש שבשכונת מכבי החדשה. הישן נסגר כי פסו תלמידיו. המבנה – רכוש העיר וזו הפכה אותו לסדנאות האמנים. והללו הועתקו לאחרונה, מעט צפונה, אל רחוב קלישר שכן בית הספר שב להיות בית ספר. לילדי הפליטים ומהגרי העבודה. הרסו את הישן ובנו חדש. ומכוניתי חונה ליד הפתח.

אגב, רק מעטים יודעים שפעם נקרא האזור בשם שכונת מכבי… בתפר שבין יפו לת"א. לא תמצאו את השם על מפות העיר. השכונות הדרומיות – מכבי, פלורנטין, שפירא והארגזים – נאלצו להמתין מספר שנים עד לאימוצן הסופי ע"י עיריית ת"א. ומדוע שתיקח ת"א אחריות על אוכלוסייה שאינה, איך נאמר בצורה מנומסת ומכובסת, עשירה?

צילומים: משה הרפז (3.10.16). כל הזכויות שמורות. סדר הצגת הצילומים כסדר לקיחתם.