אנדרטת פורצי הדרך אל ירושלים

חלפו/עברו מספר שנים. אבל מי סופר? היה לי רעיון (ועודנו), ללכת בעקבות קרבות תש"ח לפריצת הדרך אל ירושלים (וממנה בחזרה…). סיפורו של פרוזדור ירושלים. משער הגיא ועד הקסטל. מאוד רציתי לרענן את זיכרוני שלי, ובהזדמנות זאת את זיכרונכם שלכם, חמישה תריסרי הקוראים הנאמנים, ולספר את סיפורם של מבצע "נחשון", "הראל", "יבוסי", "מכבי" ועוד. כשם שתיעדתי, באופן חלקי, את קרבות חטיבת "גבעתי" בשדות פלשת אל מול הפולש המצרי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אך רעיון לחוד ומציאות לחוד. לעתים חוברים לעתים פרודים. ובא היום-יום וטפח על פני. וכך מצאתי עצמי מתמודד עמו. והאתמול, והמחר, הונחו בצד. עד חלוף הזעם… ובאחד הימים של שנת 69 למדינה, החלטתי, לאזור כוחות ולעשות מעשה. וניגשתי אל מחברותיי ואף דליתי מזיכרונותיו של המחשב.

וכך הוא המעשה:

הפגישה בעיר בירתנו הייתה קצרה. מינימליסטית. הפעם הייתה המצלמה בתרמילי. דוגל אני בגישה: Business before pleasure. ועכשיו, שהסתיימה הישיבה והמשימה הושגה, נוצר שבריר של "חלון זמן", קצר עד מאוד, בטרם אשוב אל המשרד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ירדתי מירושלים בדרך המלך, הראשית. דרך מס' 1. זה זמן רב שרציתי להתבונן מקרוב באנדרטת פורצי הדרך. והפעם הזמן עמד לרשותי. במחלף שורש ירדתי מן הדרך הראשית וכעבור מספר מטרים מועט עצרתי. זאת החנייה. הן למשתלה והן למבקרי האנדרטה.

שלט הנצחה כתום. עוקבים אחר השילוט. רחבת בטון מרוצפת. מקום להתכנסות. עמוד לדגל. והיכן האנדרטה? נישאת מעל. חיפשתי נתיב גישה. מדרגות, שביל, משהו. לא מצאתי. גדר. שלט "שטח פרטי". עוקפים. התחלתי לטפס בינות הסלעים. כלפי מעלה. אל האנדרטה. בזהירות. נושא תרמיל ומצלמה. עד שכמעט והגעתי אל בסיס האנדרטה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ואז ראיתי אותו. את האיש שניצב על טרסת אבן מעלי.

"אתה יודע שאתה נמצא בשטח פרטי." ציין ביובש את העובדה שאיכשהו חמקה ממני או שמא לא התייחסתי ברצינות אל השלט שהותרתי מאחור.

"לא". השבתי. "ראיתי את השלט למטה ואת הגדר ולכן עקפתי משמאל [ממערב]".

"בכל אופן אתה נמצא בשטח פרטי". שב והדגיש.

"אז איך אני מגיע אל האנדרטה?"

"היית צריך לפנות, לפני מגרש החנייה, אל הדרך הכבושה, להגיע אל השער".

"ו…?" שאלתי.

"ואז היית רואה שהשער נעול."

הקשתי: "איך זה יכול להיות? הדרך אל האנדרטה אמורה להיות פנויה לכל דורש. הרי זו אנדרטה?"

לחצנו ידיים. אברהם קוראים לאיש. להלן א'. ישבנו על הסלע. והוא סיפר לי סיפור. אב-סבו הגיע לכאן, ארץ-ישראל העות'מנית, בראשית המאה הקודמת. הוא קנה את כברת האדמה שעליה יושבים אנו, ועוד נתח הגון כמובן, כמחצית ההר, מהנזירים של מנזר יוחנן במדבר. ההוא שבמדרונות מושב אבן ספיר ומול הסטף.

על הגבעה רצה סבא-רבא של א' להקים בית. את ביתו. למעשה הוא רצה להקים חווה חקלאית. איכשהו לא צלח בידיו ולאחר זמן נדד ללונדון. שם הצליח בעסקיו ועשה חיל. כלומר – הון עתק. חלפו להן שנים. שנים רבות. אב-סבו של א' נפטר. הגבעה נשתכחה. ובתחילת המאה הנוכחית פנו לאברהם מספר קרובים ואמרו לו שאין להם עניין בנחלה. וכמות היורשים עצומה (יחסית). כ-30 במניין. כיוון שא' הוא היחידי שמתגורר בישראל – בק"ק ירושלים – אזי הם מעדיפים מימוש. שיקנה את חלקם. ושהגבעה תהא שלו. בלעדית. כדת וכדין.

ואכן, א' הגיע להסדרים עם כל היורשים ורכש את חלקם. כולל נסיעה אל הדודה באוסטרליה. והיא, הדודה, למרות שמזמן חצתה את 90 השנה, התעקשה שלא למכור. והיא בכלל מיליארדרית (בדולרים אוסטרליים – אל תשכחו). כף רגלה מעולם לא דרכה בארץ. ואינה מתכוונת לעשות כן. אבל למכור קרקע של ארץ הקודש – חו"ח. עבר חודש בניכר. איכשהו שיכנע א' והשתכנעה הדודה. וא' הפך להיות בעל הגבעה הבלעדי.

והנה, ביום מן הימים, הגיע משרד הביטחון אל הגבעה, ובמדרונה הפונה אל דרך 1, הקים את האנדרטה. מחווה לפורצי הדרך לירושלים. וכך יצא, כסוף-סוף הגיע א' למסקנה שהוא רוצה לחדש את החווה החקלאית שבראש הגבעה, ולשקם את החורבות, התחוור לו שמשרד הביטחון, בכבודו ובעצמו, התנחל באדמותיו. הקים אנדרטה. ללא אישור על-פי כל דין. מה אתם הייתם עושים?

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אמנם יצר האדם רע מנעוריו אבל א' נראה לי אדם טוב. ואכן, ראה את שראה, וויתר על השטח שעליו מוצבת האנדרטה, לטובת המדינה. ללא תמורה. אבל משרד הביטחון, עד היום, לא הסדיר גישה אל האתר. מנגד תעמוד. מעל רחבת הטכסים. ולכן, כמעט בכל יום נתון, א' מוצא "פולש", כזה או אחר, המפלס דרך בינו לשיחים והאבנים, בניסיון להגיע אל היעד.

וא' הראה לי את בית האבן ואת בורות המים. וגלגל מחשבות ורעיונות על בוסתן וגן אירועים. ובסופה של השעה, וכוס הקפה, קמתי ונפרדתי לשלום.

ואז אמר: "היזהר כשאתה יורד".

"אזהר גם אזהר". השבתי.

"ואל תתבע אותי כשתשבור את הרגל."

ושאלתי: "מה פתאום?".

והגיע תורו של סיפור נוסף. מישהו, פלוני בן אלמוני, מתישהו, טיפס על הגבעה, אף הוא רצה למשש את האנדרטה, נפל ושבר רגלו. וכיוון שזהו שטח פרטי – יש את מי לתבוע. אגב, גם בשטח ציבורי יש את מי לתבוע… את העירייה שלא התקינה כיאות את אבני המדרכה וכד'. והאיש תבע את א'. מיליון ₪ בגין הרגל השבורה וכל הבלגן שסביבה. והלכו אל בית המשפט. והשופטת פסקה – 10 אש"ח. אך התירה לא', שכבר אז חצה את גיל ה-70, לשלם בתשלומים. קטנים. עד 100 ₪ לחודש…

ירדתי מן הגבעה. בזהירות. אגב, לא מצאתי את חתימת הפסל/ת על היצירה. לפחות לא ע"ג האנדרטה בשטח.

הלכתי אל הכתובים. אנדרטה, לפי מעוז עזריהו (תשע"ד), מבטאת את הזיכרון במונחים חזותיים של אדריכלות ושפת סמלים. עזריהו מעמיד שלוש אמות מידהלבחינה: נושא (מה האנדרטה מנציחה), עיצוב (איך היא עושה זאת) ומיקום (המרחב הרלוונטי). וישנה, כמובן, האנדרטה שלא נבנתה.

אי-שם, בתחילת שנות ה-50, ליתר דיוק בפברואר 1951, התקבלה החלטה רשמית להקים גלעד ממלכתי לפורצי הדרך אל ירושלים:

"ביום הזיכרון לחללי ישראל באותה שנה [1951 – מ.ה.] הודיע יוסף דקל, ראש המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, הגוף הממונה על ביצוע מדיניות ההנצחה הממלכתית, על הקמתן של שמונה אנדרטאות ברחבי הארץ, ובהן האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים." [מקור: מעוז עזריהו (תשע"ד), "זיכרון בנוף: האנדרטאות הסמויות מן העין – שלושה מקרים", קתדרה, 150: ע' 238-211, ע' 224]

ב-1953 התפרסם מכרז פומבי שהכריז על תחרות אדריכלית להקמת גלעד באזור שער הגיא לזכר פורצי הדרך לירושלים במלחמת העצמאות:

"בהסבר שניתן למשתתפים נאמר כי 'האופייני בפעילות הפריצה היו שיירות כלי רכב טעוני אספקה, דלק ותחמושת, ונהוגים ונשמרים בידי אנשים אמיצים, חיילי צה"ל ואזרחים, אשר עלו לירושלים בדרך לא דרך, סללו, נלחמו, פרצו ועלו'. בהסבר נכתב גם כי שלדי המכוניות המוטלים בצד הדרך הם 'ציונים לגבורה ולהעפלה', וכי רצוי שהמשתתפים ישלבו בתכנית שהם מציעים 'פתרון לשלדי מכוניות אלה'. מיקום האנדרטה היה במדרון דרומי בצד נתיב התנועה המוביל במעלה הכביש לכיוון ירושלים. בתשובה על שאלת אחד המשתתפים בתחרות נאמר כי המקום המיועד לאנדרטה נבחר כדי שהנוסעים לירושלים יוכלו לראות אותה.

כמו כן נמסר למשתתפים בתחרות כי מותר לשלב בתכנית דמויות, אך בדמויות אדם 'יש להסתפק בקווים כלליים בלבד'. הכוונה הייתה למנוע הפרה בוטה של האיסור המפורש בעשרת הדברות." [שם, 225]

להזכירכם – נתן רפפורט (נגבה) ובתיה לישנסקי (חולדה) חשבו וביצעו אחרת. בתום המועד נספרו 31 הצעות. אף לא אחת מן ההצעות זכתה בפרס הראשון. פרס שני חולק לשני זוכים. פרס שני א' הוענק למיכאל קארה. פרס שני ב 'הוענק להצעת ש' שקד וי' שריד. בפרס שלישי זכתה הצעתו של אשר חירם. החלטת חבר השופטים זכתה למה שקרוי היום "באזז". הביקורת הציבורית הייתה עזה ונוקבת ותמציתה – קיבלנו אנדרטה more of the sane המתאימה לכל מדינה ולכל מלחמה. למרות הכול נחתם חוזה עם זוכה פרס שני א' אך הביצוע נגנז ולא מומש.

חלפו שנים. תחרות שנייה יצאה באוגוסט 1961 לדרך. שוב הוכרזה תחרות פומבית. המיקום שונה. הפעם נקבע שמיקומה של האנדרטה יהיה מצפון לכביש מס' 1. הפעם הוגשו 57 הצעות. במקום הראשון זכתה ההצעה של הפסלת נעמי הנריק והאדריכל טוביה קץ. החלטה כה גורפת עד שלא נמצא זוכה במקום השני. ההצעה שזכתה היא פסל מופשט: "אגד צינורות מפלדת אל-חלד בצורת 'ידיים פרושות קדימה' לכיוון ירושלים." [שם, 230]

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הנה כי כן עומדת האנדרטה במבחן שלושת התבחינים וממחישה את הקשר אל ירושלים ואל העבר. האנדרטה נחנכה ב-14.3.1967 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, לוי אשכול (רק ימים ספורים לפני שהעם סילק את אשכול מתפקיד שר הביטחון והמליך עליו שר ביטחון אחר…).

ועכשיו אנו יודעים גם למי ניתן את הקרדיט בעבור היצירה.

שמונה שנים שלא פקדתי את המקום. אני מקווה שא' עדין שומר על נחלתו בראש ההר.

צילומים: משה הרפז (21.12.2009).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • rafimann  On 27 בפברואר 2017 at 10:16 PM

    ניסיתי כמה פעמים להגיע לשם, לפיסגה, אבל לא בדיוק הצלחתי…

  • salant4  On 28 בפברואר 2017 at 11:13 AM

    , תודה על פוסט מרתק !!
    שיתפתי בדף מגזין הקישורים הסמויים בפייסבוק
    http://bit.ly/2m6mSAZ

    עמי סלנט
    http://natav2.com/

  • mharpaz  On 28 בפברואר 2017 at 3:50 PM

    טיפסתי באיגוף מערבי מהרחבה. לא הייתה בעיה. אבל הייתי צעיר ב-8 שנים…

  • חובב צפריר  On 3 במרץ 2017 at 1:13 PM

    למשה

    הרבה כבוד על התחקיר והסיפור הנילווה. יש הרבה ידיים שלא יודעות אחת מהשנייה אבל האנדרטה לעולם תעמוד במקומה ובמקרה זה היא מרשימה ומכובדת.

    חובבצפריר

  • mharpaz  On 4 במרץ 2017 at 6:32 PM

    אכן מקווים אנו שתעמוד האנדרטה לעולמי עולמים. לצערנו, כשליש מהרוגי מלחמת השחרור גבתה ירושלים. ומן הראוי שנזכור ונוקיר זאת…

  • יאיר דקל  On 12 במרץ 2017 at 9:59 AM

    הרבה פעמים ראיתי את האנדרטה מן הכביש. היום יכולתי לראות אותה מקרוב. תודה על הביקור , על הכתיבה ועל הצילומים.
    הערה: האם במקום more of the sane לא צריך להיות more of the same ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: