טיילת הקיקלופים

הגענו אל החוף. טיילת הקיקלופים. אפשר שתאמרו – ציקלופים. עניין של תרגום. C. אפשר כך ואפשר גם כך. יש אומרים כי השם סיציליה נגזר מן הקיקלופים. והללו היו תושביו הראשונים של האי. כך או כך נזכרים אנו באודיסאוס. באודיסאה שכתב הומרוס. ויודעים אתם כי בכתבי הומרוס יש יותר אמת היסטורית בצד דמיון פרוע. מה המינון? לא לנו המשפט. ובכל זאת נזכיר כי שליימן, שהלך בעקבות הסיפור, ומצא את טרויה, הוכיח לנו שבעיקרון היה הייתה איליאדה…

התיישבנו לרגע קט וקראנו את תרגומו הנהדר של שאול טשרניחובסקי (תש"ז, שוקן). עבורכם הקוראים המתמידים, אצטט רק שורות ספורות, ככל שיעמדו רוחי וסבלנותי ויעמוד גם כוחי במלאכת ההקלדה (איני מנקד ומשתמש, בדרך כלל, בכללי הכתיב המלא – יען כי ארוכה וממושכת היא מלאכת הניקוד..):

אנו הפלגנו משם, ולבנו דואב, ונבוא / ארץ בני הקיקלופים הזרים המתעבים משפט, / המה משליכים יהבם רק על בני-האלמוות, / כפם לא תיטע נטעים וחרוש לא יחרשו לעולם. /

[…]

נוכח מפרץ הים ליד ארץ עם הקיקלופים / אי משתרע תחוח, לא סמוך ולא רחוק מארץ, / נחפה יערות וכבד בעזים שגדלו שם פרא. / אפשר להושיב האי ולבנות בו משכנות-תפארה / יען כי אדמתו לא רעה. יבולה תישא בעתה, / וישנם שם כרים על חופי הים, ים השיבה, ומבואיו / רכים ורטובים, ולא הייתה לעולם חסרה הגפן. / ישנו גם מישור לחריש, והייתה הקמה נותנת / פריה בעתה וקציר, כי שמנה אדמתו, פוריה. / גם מבוא ימו מאוד נאה, ואינו זקוק לחבל, / גם לאבי-עוגן להשליך ולקשור זנב-ספינה בזיקים. / מים נאים ומפכים נשפכים לראש אותו מבוא, / נובעים מאחד הצורים, ותרזות מתמרות מסביב.

נקצר: אודיסאוס עוצר את ספינתו באותו מפרץ מתואר, יורד אל החוף עם תריסר מאנשיו. מוצא את מערת הקיקלופ פוליפס, הקיקלופ מוצא אותו וזולל שניים לארוחת הצהרים. אודיסאוס משקה לשוכרה את הנפיל, מעוור את עינו האחת והיחידה, ובורח בעורמה, נאחז בשפעת צמרו של האייל המתעקל מתחת לכרסו ומצליח לחמוק מידיו של הענק המסומא. את עדרו של הקיקלופ הם מעמיסים על ספינתם וממרחק קורא אודיסאוס לקיקלופ ומנאצו יען כי לא קיבל את פניהם בסבר פנים והוסיף והגדיל וזבח את אורחיו ולכן הענישו אותו האלים. הלה יוצא מן המערה ומשליך סלעים אל הים:

ככה דברתי, ותעל חמתו הגדולה עד להשחית, / עקר משורשו שיא-סלע, ראש אחד ההרים הגדולים, / טלטלו וזרקו בספינה משחירת-החרטום, אל ראשה. / רגז הים ויזדעזע ממחץ הסלע המושלך. / שבו הגלים ויפנו אל-נוכח פני החרבה בשוטפם.

[…]

והוא שב וירם האבן, גדולה עוד מבראשונה, / ויטלטלנה ויזרקה בכוח-אדירים ואיום, / קלע אל זנב-האוניה משחירת-החרטום לשחתה. / עוד מעט וניפץ לשבבים את-ראשה של המרדיה. / רגז הים – ויזדעזע ממפץ האבן הגדולה, / גרפו הגלים הספינה נכחה אל-פני היבשת.

עמדנו על שפת הים. מביטים בסלעים כמו עלו מן האגדה:

היה חלון של זמן. אין מצב שלא אנצל זאת. כיוון שהתרשמנו, זוגתי ומחבר שורות אלה – הגיעה העת גם לרשום את ההתרשמות:

רישומים וצילומים: משה הרפז (טיילת הקיקלופים, קטניה, סיציליה, ספטמבר 2016). כל הזכויות שמורות.