כפי שהראנו בפרקים הקודמים, שבה האזוריות אל האג'נדה האירופית. כבר שנים אחדות שמככבת האזוריות בשיח האקדמי והפוליטי באירופה ונכתבו אודותיה עשרות ספרים ומאות מאמרים ובהם כונתה התופעה בשמות כגון "ניאו-רגיונליזם" (Balme, 1996), "ניו-רגיונליזם" (Keating, 1998; MacLeod, 2001), "אירופה של אזורים" (Jessop, 2002), "שלטוניות מרובדת" (Tömmel, 1997; Blatter, 2004) ו"הרמה השלישית" (Sharpe, 1993).
נכתבו עבודות ומחקרים על אנגליה – חיפוש אחר אג'נדה מתאימה ומעבר מניתוח לפי מפתחות כלכליים של אזורים גרידא למדריך והנחיות תכנוניות (Baker & Wong, 2006; Bianconi, Gallent & Greatbatch, 2006), דרום-מזרח אנגליה (Allen, Massey & Cochrane, 1998), גרמניה (Brenner, 1999), אזורים "חברתיים" (Moullaert & Nussbaumer, 2005) ובחינת מדיניות פיתוח אזורית והכיסוי המרחבי שלה במדינות מזרח-אירופה (הרשימה כללה את פולין, אסטוניה, צ'כיה, הונגריה, סלובניה, בולגריה ורומניה – שהיו באותה נקודת זמן בגדר מועמדות לצירוף לאיחוד האירופי) (Bachtler & Downes, 2000).
או'לארי (ÒLeary, 2003) דן בהשפעת השינויים המבניים על מידת ההתכנסות האזורית באירלנד בשנים 1960 – 1996 ואילו אֶרטור ואחרים (Ertur et al, 2006) בחנו את ממדי ההתכנסות המרחבית ב-183 אזורים אירופים בתקופה שבין 1980 ל-1995. אנקה קרינגטון (Carrington, 2006) הציעה גישה סטוכאסטית חדשה לבחינת התכנסות אזורית לפי ההכנסה לנפש. אומה (Ohmae, 1995) הצביע על "אזורים כלכליים" וטען לדטרמיניזם כלכלי הנובע מעלייה במשקל הכלכלה האזורית ותחרות פנים-אזורית בראייה שאין מעבר לשטחה של המדינה ולא כלום. הוא התעלם לחלוטין מחשיבות הפוליטיקה המקומית, ארגונים ומוסדות מקומיים, תרבות ושחקנים נוספים.
אזור נבנה על-ידי ההיסטוריה הייחודית שלו ובאמצעות פעילויות היום-יום המתרחשות בקרבו והוא בראש ובראשונה ישות טריטוריאלית וגיאוגרפית. אך גם להגדרה זו יש שונות מרחבית: אזורים מטרופוליטניים נבנים סביב ערים מרכזיות, אזורים שהם מחוזות, פרובינציות, קנטונים ונפות שלעיתים הם תוצאה של חלוקה אדמיניסטרטיבית. יש הגדולים בממדיהם הפיזיים ולעומתם קיימים אזורים זערוריים בהיקף השטח. אזור הוא גם מרחב פוליטי המספק במה לשחקנים פוליטיים ומסגרת לרעיונות והצעות ומאפשר לגיטימציה לקבלת החלטות שלעיתים אינן תואמות ממסד. השונויות הגיאוגרפיות והפוליטיות הן לא רק נבדלות בין מדינות אלא גם בתוך המדינות. וכל סוגי האזורים אוחזים במגוון של דרגות אוטונומיה ותלות.
דואליות בתפישה. בשיח הנוכחי נתפשים אזורים מצד אחד כישויות טריטוריאליות, מוגדרות ומגודרות אך בו בזמן גם כמרחבים פתוחים, ללא גבולות, מושפעים מכוחות פנימיים וחיצוניים, פוליטיים, וכמקומות מפגש של רשתות ותהליכים.
תהליך האזוריות, הניו-רגיונליזם האופנתי, הינו תהליך ספורדי וחלקי שמתקבל כתוצאה משינוים מבניים בכלכלה ובפוליטיקה המשפיעים על מסגרות טריטוריאליות של חיים ציבוריים משותפים. זה עדין אינו גל מסיבי השוטף את מרחב היבשת האירופית, קובע סדר יום פוליטי ומשנה את הארכיטקטורה הפנימית של מדינות.
קיטינג (Keating, 1997: 396) אינו מעריך שאירופה של אזורים תקרום עור וגידים, לפחות לא בעתיד הנראה לעין, במובן של היררכיה טריטוריאלית חדשה שתבנה על הבסיס הישן של מדינות-הלאום. כאמור, רוב החוקרים סבורים אחרת. לדידם זהו רנסנאס של אזוריות (האזוריות באירופה אינה מתפתחת באורח שוויוני והאזורים מתחרים ביניהם במגרשים כלכליים ופוליטיים. לא מעט אזורים ומטרופוליטניים בעלי סיווג כלכלי גבוה משתתפים במאמץ להוביל – "הכוח המניע" – ליצירת רווחה מרחבית (MacLeod, 2001).
דגש ניכר הושם בבחינה גיאוגרפית של יישומים פוליטיים על-ידי ובאמצעות קבוצות ותנועות מקומיות. ג'ון אגניו (Agenew, 2001) סבור כי האתניות המקומית, המתבטאת באמצעות דת או שפה מדוברת או כתובה, היא למעשה הכוח המאפשר קיומה של זהות קיבוצית מקומית. זו כנראה הסיבה המרכזית והמובילה לדרישה ההולכת וגוברת לאוטונומיה פוליטית. בטבע אין ריק. כאשר נחלש הממסד המרכזי עולה כתחליף כוחו של האזור, של הלוקלי. הארגונים הפוליטיים המקומיים הם שהופכים לשחקנים הראשיים בשטח.
תופעה זו מתקיימת על רקע של תהליכים אחרים המחוללים במקביל: הדה-קולוניזציה שבו שוחררו חלק מדינות העולם מכבלי האחיזה האירופית (בריטניה, צרפת, הולנד, ספרד ופורטוגל), השחרור מכבלי הקומוניזם של ארצות מזרח-אירופה, משבר זהות עולמי כפועל יוצא מדחיסת זמן-מרחב ועידוד האזוריות החדשה בתוככי המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי.
בחינה, ניתוח והשוואה של אזורים במערך המדינות של האיחוד האירופי נערכות על בסיס יחידות שטח הנקראת NUTS (Nomenclature of Units for Territorial Statistics). רגולציה כבר אמרנו? זהו מדרג היררכיאלי של יחידות ואזורים מרחביים, המוצע על-ידי האיחוד האירופי, ככלי במטרה לערוך השוואות סטטיסטיות במרחבי האיחוד. NUTS-O מתייחס לרמת המדינה. NUTS-2 מתייחס לרמת האזור.
הגישה השגורה, הקונבנציונלית, אך עם זאת המעשית, להגדרת ולמיפוי אזור מתבוננת בו באמצעות איסוף, מדידה, ניתוח ובחינה של נתונים כלכליים. האזור מיוצג על-ידי מסדי נתונים הכוללים תיחום גבולות אזורים או קלסטרים לפי מדדי ייצור/צריכה גולמיים לנפש. ראוי לציין כי אזורים במדינות שונות מוגדרים, בדרך כלל, על בסיס יחידות אדמיניסטרטיביות היסטוריות ולא על-פי מאפיינים כגודל האוכלוסייה ו/או שטח. מטבע הדברים יהיו אזורים במדינות שונות שונים זה מזה בגודל הפיזי, בשיעור האוכלוסייה, במידת העצמאות הפוליטית-ניהולית וברמה הכלכלית. נראה כי זו אחת הסיבות לשונות מרחבית כה גדולה המתקבלת כתוצאה מהשוואה בין אזורים במדינות האיחוד.
אזורים וטריטוריות פנימיות קודמו לחזית המחשבה ולמרכז השיח באשר לתמונת העתיד במידה ואכן האיחוד האירופי משקף תמונה זו. התפישה המסורתית של ערים ואזורים הומוגניים, מוגדרים ומגודרים, כמכלים האוחזים בזהות משותפת מאותגרת כיום ובמקומה מוצע לראות אזורים כ"צילום מצב רגעי במרחבי זרימה" (Smith, 2004: 9).
בעבר בחנו את האזור דרך משקפי המיקום – מרחק משווקים או מחומרי גלם. אוסף עובדות ונתונים אודות ייצור במקום פיזי מוגדר. גישות חדשות, הרווחות כיום, רואות באזור כמכלול מורכב של יחסי גומלין חברתיים ומוסדיים ומדגישות את הפוליטיקה הפנימית ואת קיומם של מוסדות – רשמיים ולא-רשמיים (NGO).
כאמור, אזורים ב"אירופה הישנה" היו תוצרים של פרקטיקות חברתיות וסמית (Smith, 2004) רואה את הערים והאזורים ב"אירופה החדשה" שללא גבולות כמרחבים אונטולוגיים של פתיחות וקישוריות חוצה-גבולות המתבססת על פעילויות כלכליות ועל ביזור סמכויות שלטוניות וניהוליות בתוך ובין אזורים.
בהמשך למגמות הרווחות כיום – הכללת מדינות אירופה תחת מטרייתו של האיחוד האירופי, ירידת קרנה וכוחה (הכלכלי) של מדינת-הלאום, עליית כוחו הפוליטי של האזור, הפרטה וכיוצא בזאת – ניתן לצייר את תמונת העתיד של אירופה כמכלול אזורים ומחוזות. וכבר היה לכך תקדים בהיסטוריה האירופית: הקיסרות הרומית הקדושה הייתה בפועל מקבץ של ממלכות, נסיכויות, רוזנות ודוכסיות אשר אחד משליטיהן נבחר לשמש כקיסר. למעשה כל אחד מהשליטים אחז בטריטוריה מסוימת ובה עשה (כמעט) ככול העולה ברוחו. הולכת ומתהווה אירופה קלידוסקופית הבנויה מאזורים ולכל אזור – ייחוד משלו.
מקורות מידע:
Agnew, J. (2001), "How many Europes? The European Union, Eastward enlargement and uneven development", European Urban and Regional Studies, Vol. 8, No. 1, p: 29-38
Allen, J., Massey, D. and Cochrane, A. (1998), Rethinking the region, Routledge, London
Bachtler, J. and Downes, R. (2000), "The spatial coverage of regional policy in Central and Eastern Europe", European Urban and Regional Studies, Vol. 7, No. 2, p: 159-174
Baker, M., and Wong, C. (2006), “Indicators and strategy monitoring: the case of the English regions”, Environment and Planning B: Planning and Design, Vol. 33, No. 5, p: 661-683
Balme, R. (1996), (ed.), Les politiques du néo-régionalisme: Action collective reégional et globalization, Econmica, Paris
Bianconi, M., Gallent, N. and Greatbatch, I. (2006), “The changing geography of subregional planning in England”, Environment and Planning C: Government and Policy, Vol. 24, No. 3, p: 317-330
Blatter, J. (2004), “'From spaces of place' to 'Spaces of floes'? Territorial and functional governance in cross-border regions in Europe and North America”, International Journal of Urban and Regional Research, Vol. 28, No. 3, p: 530-548
Jassop, B. (2002), "The political economy in scale", in: Perkmann, M. and Sum, N.-L., (eds.), Globalization regionalization and cross-border regions, Palgrave, Houndmills, pp: 25-49
Keating, M. (1997), “The invention of regions: Political restructuring and territorial government in Western Europe”, Environment and Planning C: Society and Polity, Vol. 15, p: 383-398
Keating, M. (1998), The new regionalism in Western Europe: Territorial restructuring and political change, Edward Elgar, Cheltenham
Macleod, G. (2001), “New regionalism reconsidered: Globalization and the remaking of political economic”, International Journal of Urban and Regional Research, Vol. 25, No. 4, p: 804-829
Moullaert, F and Nussbaumer, J. (2005), "The social region: beyond the territorial dynamics of the learning economy", European Urban and Regional Studies, Vol. 12, No. 1, pp: 45-64
Ohmae, K. (1995), The end of the nation state- the rise of the regional economies, Harper Collins, London
Sharpe, L. J. (1993), (ed.) The rise of meso government in Europe, Sage, London
Tömmel, I. (1997), “The EU and the regions: Towards a three-tier system or a new mode of regulation?”, Environment and Planning C: Society and Polity, Vol. 15, pp: 413-436
משה הרפז 