מעשה בצופר

קמים. מזמינים מונית. נוסעים. נתב"ג. צ'ק-אין. בידוק ביטחוני. המגנומטר מזדעק. קצת הסברים, בדיקה חוזרת ואיכשהו עוברים. רישום ביומטרי. מקבלים פתק. מוסרים פתק. עוברים. כיכר ומפל. מתיישבים. יורדים על קפה ומאפה. קוראים ספרים. הוא והיא.. הולכים אל השער. שוב מתיישבים. ממתינים לקריאה האחרונה. אין לי כוח לעמוד בשרוול. עוברים. מתיישבים. קוראים. נוחתים. ביקורת גבולות. לא שייכים למדינות האיגוד. אוספים ת'מזוודה. יוצאים אל אוויר העולם. מחפשים את הרכב. מוצאים. פורשים מפות. כללית וספציפית.

יצאנו אל הדרך. דרך האוטוסטרדה או שמא נחצה את העיר? לדידנו – הנושא כלל אינו עומד על הפרק. צוללים אל העיר. שכן לשם מה באנו? קולות חדשים, צבעים חדשים, אנשים אחרים, שפות אחרות, מראות אחרים – בקיצור: תרבות אחרת. באנו ללמוד. וגם, לאחר הטיסה, משהו לאכול…

ואחרי שבועיים התרגלנו. יכול שיהיה כאוס במרכזה של עיר, ופקקי תנועה, ומלחמות על כל ס"מ, אך ללא צפירה. התרגלנו שכאן, בניכר, הצופר של המכונית, דהיינו הזמבורה, אינו עובד. ותוך דקה, מרגע שהתיישבנו במונית בדרכנו, מנתב"ג אל ביתנו, רעם הצופרים הזכיר לנו, והוכיח לנו, כי אכן שבנו הביתה… ונקנח בסיפור:

"יום אחד, כשנהגתי במכונית, איחרתי לזנק באור הירוק, ובזמן שבני-ארצנו הסבלניים מיהרו לצפור מאחורי בכל הכוח, נזכרתי לפתע בהרפתקה אחרת, שקרתה בנסיבות דומות. אופנוע שרכב עליו גבר קטן ושדוף, לבוש מכנסי גולף ומרכיב משקפי מצבט, עקף אותי ונעמד לפנַי ברמזור האדום. ברגע שהאיש הקטן עצר, כבה לו המנוע, והוא התאמץ לשווא להפיח בו רוח חיים. וכשהתחלף האור לירוק ביקשתי ממנו, באדיבותי הטבעית, לפנות את האופנוע הצידה כדי שאוכל לעבור. האיש הקטן המשיך להתעצבן על מנועו המתנשף וענה לי על-פי כל כללי הנימוס הפאריזאי ללכת ולחפש את החברים שלי. חזרתי על בקשתי, עדיין באדיבות, אבל עם נימה של קוצר-רוח בקולי. הוא לא היסס והודיע לי שכדאי שאתחפף לו מהפרצוף. בינתיים, מאחור, התחילו כמה צופרים להשמיע את קולם. הפצרתי בבן-שיחי ביתר נחישות לגלות אדיבות ולהיות ער לפקק התנועה שהוא יוצר. אבל היצור הרתחן, שכנראה יצא מכליו לנוכח הסרבנות העיקשת יותר ויותר של מנועו, הודיע לי שאם אני מעוניין במה שכינה פְליק, הוא ייתן לי אחד כזה בשמחה. ציניות כזו עוררה בי זעם בריא, ויצאתי מהמכונית בכוונה ללכת ולתלוש את אוזנו של החוצפן. איני חושב את עצמי לפחדן (אבל מי כן חושב את עצמו!), הייתי גבוה מיריבי לפחות בראש, שרירַי תמיד שירתו אותי נאמנה. גם היום אני עדיין חושב שהייתי נותן לו את הסטירה ולאו דווקא מקבל אותה. אבל רגלי רק נגעה בכביש ולפתע התפרץ לעברי איזה גבר מתוך הקהל שהתחיל להיאסף, הכריז שאני שפל שבשפלים, והבהיר שלא ירשה לי להכות איש שבין רגליו יש אופנוע ולכן הוא נמצא בעמדת נחיתות ברורה. נפניתי לעברו של המוּסקֶטֶר הזה, אבל בעצם לא ממש ראיתי אותו, כי בעוד אני מגשש אחריו במבטי והנה, באותה שנייה, כבר שמעתי את האפנוע משתעל שוב, וחטפתי סנוקרת הגונה באוזן. עוד לפני שהספקתי לקלוט מה קרה, התרחק האופנוע. פסעתי כמה פסיעות המומות לעבר דְאַרטַניָאן, אלא שבאותו רגע עלתה שוועת צופרים מטור המכוניות, שהתארך בינתיים מאוד. הרמזור חזר והתחלף לירוק. הייתי עדיין מבולבל, ובמקום לנער את האידיוט שעצר בעדי, חזרתי בהכנעה למכונית והתנעתי, וחלפתי על-פניו של האדיוט, שעוד הספיק לברך אותי ב'חתיכת אפס', שאני זוכר עד היום."

[מקור: אלבר קאמי (2016 [1956]), הנפילה, מצרפתית: עמנואל פינטו, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ע' 40-39]

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: