היעד – לראות מקרוב את גשרי הקו המהיר של הרכבת לירושלים התלויים מעל נחל יתלה. ליתר דיוק את הגשר הספציפי התלוי מעל לקטע הנחל הקרוי הקניון השחור. מאוחר יותר, שותפי למסע, ידידי צ', יאמר כי לדידו אין הקניון שחור כלל ועיקר. מקסימום אפור… וגם בזאת לא ממש השתכנע. נו-טוב. אין זאת הפעם הראשונה שאנו חלוקים בדעתנו. אנו חולקים בינינו הרבה מחלוקות שרק מחזקות את הידידות ארוכת השנים.
ועם ישנו יעד אזי להשיגו נדרשת תכנית. והרי המתווה הכפול (ע"ג מקטע מאתר "עמוד ענן" וע"ג מקטע מוך מפת "הרי ירושלים בהוצאת שביל נט):
נקבע מועד. שישי. נפגשים. נוסעים. קפה ומאפה בסניף ארומה מול מושב שואבה. ממשיכים אל היישוב נטף. חניה בכיכר המרכזית. אל דאגה – אין כיכר אחרת. ובמקום אחר כתבתי על שמתרחש בכיכר המרכזית.
מים ואוכל – בתרמיל שעל הגב. מפה ביד. מצלמה על הכתף. הולכים. יער החמישה. יער להנצחת קהילות יהדות פולין (וגם עליו כתבתי במקום אחר). הר הרוח. נחל יתלה. גשר מס' 8. ובחזרה עולים אל נטף. יען כי מן הראוי לא ללכת פעמיים באותו שביל אלא לראות, באותה ההזדמנות, גם דברים אחרים.
יצאנו למסע ב-10 (לערך). אל היישוב הגענו כמה דקות לאחר 13:00. נכנסו אל היישוב ממערב. כמעט מיד הוזמנו אל אחד הבתים. ישבנו, בחצר הבית, בצל העצים לאכול את כריכי הצהרים. אמנם הוזמנו אל פנים הבית אבל העדפנו להישאר מיוזעים מחוץ. ורוח רענן נשב. אין האדם חסר מאום.
זהו זה. זה היה בהחלט מסע מעניין ולא קשה במיוחד. וגם השיחה שהתפתחה עם האישה שאירחה אותנו, וחברתה מזה יובל שנים, והנכדות, בהחלט הוסיפה לחוויה.
אגב, לא כל שתכננתי לראות אכן ראיתי. לדוגמה: לא טיפסנו במעלה אל מרום ח' בית-תול המזוהה עם היישוב ייתלה המקראי שבתחום מטה דן. ומכאן נגזר שמו של הנחל. הסתפקנו לגעת בשוליים. לא נורא. אין זה מפחית כלל וכלל מהחוויה שנצרבה בתאי המוח המיועדים לאגירת מידע (זיכרון?). ואולי, נגיע לכאן רק לשם כך…
צילומים: משה הרפז (2016). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 