אחר-כך הגיע מזג-האוויר הרע. הוא היה מופיע יום אחד בתום הסתיו. היינו נאלצים לסגור את החלונות בלילה מפני הגשם, והרוח הקרה היתה מפשיטה את העצים מעליהם בפלאס קונטרסקראפ. העלים נחו ספוגי מים, הרוח הטיחה את הגשם באוטובוסים הגדולים, הירוקים, שעמדו בתחנה הסופית, ובית הקפה דז אמאטר היה מלא עד אפס מקום והחלונות כוסו באדים מהחום ומהעשן שבפנים.
היה זה בית-קפה עצוב, מנוהל ברוע לב, ששתייני הרובע נהגו להצטופף בו ואני התרחקתי ממנו בשל ריחות הגופים המלוכלכים וריחה החמוץ של השכרות. הגברים והנשים שפקדו את דז אמאטר היו שיכורים כל הזמן, או כל זמן שיכלו להרשות זאת לעצמם, בעיקר מיין שקנו בקנקנים של חצי ליטר או ליטר.
[…]
זה היה בית-קפה נעים, חמים, נקי וידידותי. תליתי את מעיל הגשם הישן שלי על המתלה לייבוש, והנחתי את כובע הלבד הבלוי והשחוק שלי על המדף שמעל לספסל, והזמנתי קפה אוֺ לֶה. המלצר הביא את הקפה, ואני הוצאתי מכיס מעילי פנקס ועיפרון והתחלתי לכתוב. כתבתי על מישיגן, ומכיוון שהיה זה יום קר שנשבו בו רוחות פראיות, גם בסיפור היה יום כזה.
כבר ראיתי את סופו של הסתיו בעיני ילד, נער וגבר צעיר, ובמקום אחד אפשר לכתוב עליו טוב יותר מאשר במקום אחר. זה נקרא לעקור את עצמך ממקום למקום, חשבתי, ויכול להיות שהדבר נחוץ לאנשים כפי שהוא נחוץ לכל מיני דברים אחרים שגדֵלים. אבל בסיפור הנערים שתו, וזה הצמיא אותי והזמנתי רוּם סנט ג'יימס. היה לו טעם נפלא ביום הקר ההוא והמשכתי לכתוב, כשאני מרגיש טוב מאוד וכשהרוּם הטוב ממרטיניק מחמם את כל גופי ונשמתי.
מקור: ארנסט המינגוויי (2007), "בית-קפה טוב בפלאס סן-מישל", חגיגה נודדת, תרגום מאנגלית: רחל פן, הוצאת פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. ע' 19-17.
צילומים: משה הרפז (פריז, ספטמבר 2015). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 