או-קיי. עזבנו את בית העלמין של מונפרנס ויצאנו להמשיך ולתור את הרובע ה-14. לשם כך נדרשת מפה, זוג עיניים, עדיף שניים, רגליים, חוטם, ואינטואיציה. הולכים. איכשהו התגלגלנו אל שוק. קיימת אגדה אורבאנית, פריזאית, שצרפתי (או צרפתייה) קונים אוכל ומוצרי מזון הנדרשים רק לאותו יום. בגט, עגבנייה, קומץ פירות ים…
זהו יום השבת. כמו שישי אצלנו רק בחופש מלא ולא חצי יום… הצרפתים שיאנים בהשגת ימי חופשה. דב אלפון, שהתיישב לאחרונה בעיר האורות, מתאר (בעיתון הארץ, ליתר דיוק במוסף) כיצד קבלו (מלשון התלוננו) הצרפתים ש-1 במאי ו-8 במאי "נפלו" על יום א'. 8 למאי – סיום מלחמת העולם מס' 2. הלכו שני ימי חופשה לאיבוד…
הנה הקוצץ:
וזאת קציצתו…:
אפשר ורצוי להזמין מקום. אנו כבר ערוכים:
ואין לנו מושג כיצד sea food קיבל את התואר הנכסף – "פירות ים". מדוע לא ירקות? כך או אחרת – אנו, באופן אישי, נגד. אין עליו, על הפילה או האנטרקוט. בפרט במסעדה בסמוך לתחנת המטרו פורט מיו. על גבול ה"פריפריק"… ואותה בעלת המקום, זה 40 שנה (שאנו מכירים) שמסדרת את התור הנמתח על עשרות אנשים… בשמש ובגשם. כיוון שהיו אלו שעות הבוקר, ואנו ב-14 ולא בגבול 16 עם 17, הסתפקנו בכוס יין צנועת ממדים, 100 סמ"ק, ובמבחר גבינות. וגם קנינו כמה, ורק לאחר שבדקנו וחזרנו ובדקנו, בצרפתית רצוצה משולבת באנגלית ומתובלת בעברית (שכן צריכים אנו להתייעץ משפחתית), שהתוצרת תחזיק מעמד, כל היום ללא מקרר, עד בואנו אל שדה התעופה.
הגלילים – מאורז. ולאחר צריבה/טיגון יועמדו לחלוקה. בפינה שהוכנה. עבור אלו שכבר החלו לצאת מן החתונה בכנסיה הסמוכה… יעני – זהו הקייטרינג.
וסתם חלון ראווה של אופטיקאי…
צילומים: משה הרפז (פריז, ספטמבר 2015). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 