מעשה במצווה שנתקיימה, פסיקה שלא כובדה, ביהודי שנרצח וברב ר' ישראל

מעשה במצווה שנתקיימה, פסיקה שלא כובדה, ביהודי שנרצח וברב ר' ישראל. עגנון העיד על עצמו כותב כי "עשה" את כל הסיפורים שבספר (עיר ומלואה) ורק אחד העתיק. ואני מעתיק מן המעתיק שהעתיק, ככתבו וכלשונו, בלא להחסיר אות או חו"ח להוסיפה, כדוגמת "י" או "ו", As Made בלע"ז, ופורסו בפניכם הקוראים המסורים. ללמדנו, כי גם בימים רחוקים, שיטת הפתקים עבדה… אין זאת המצאה בלעדית של מפא"י המנוחה. ולמוחו הקודח של אחד, אלמוני בן פלמוני בשם אפרים קישון, היה בהחלט על מה להישען וממי לינוק.

זהו סיפור על חיים ועל מתים. ובין לבין. וכך הולך הסיפור:

"הגאון ר' ישראל זכרונו לברכה אב בית דין בעיר סווירז וחצי גליל לבוב בימיו של הגאון בעל טורי זהב היה, שאף הוא שימש שם בתחילה ברבנות. ובסווירז יש יריד, וזמנו מיד לאחר הפסח. היו המוזגים נוהגים שהיו מבשלים קודם הפסח שכר הרבה ומוכרים את השכר בערב פסח לנכרי על ידי שטר מכירה, כדי שיהא שכר טוב מוכן להם ליריד שלאחר הפסח. שמע הגאון ר' ישראל ואמר, הרי הם כמערימים שעושין חמץ ממש לעצמם ומוכרים בהערמה לנכרי. הכריז בבית הכנסת שלא יבשל אדם שכר סמוך לפסח. וכל שיהא עובר על דבריו יהיה מוחרם. שמעו המוזגים ופירשו עצמם מן העבירה, חוץ מבעל בית אחד שהקל בחרם של הרב, מאחר שהגאונים הגדולים בעל בית חדש ור' אריה ליב הרב מקראקא ובעל טורי זהב שמלכו בסווירז לא הטילו חרם על זה. הלך ובישל שכר בחשאי.

ואותו בעל בית מלוה בריבית לבני הכפרים היה. יום ראשון של חול המועד   נטל את פנקס החובות ולקח לו מצות לדרך ורכב על הסוס והלך לכפרים. בדרך פגעו בו איכרים. הרגיש בהם שמבקשים להרגו. היה לו סוס טוב. זירז את סוסו ורץ וברח מפניהם.

כשהגיע זמן סעודה לכל אחזו רעב. לא היה לו מים לנטילת ידים, ולאכול בלא נטילת ידים לא רצה. הלך ורכב עד לא היה בו כח לרכוב. נזכר שמעיין יוצא מן ההר שבדרך. אמר לעצמו, אם ארד אצל המעיין יתפסוני הרוצחים ויהרגוני, ואם לא אלך אצל המעיין אמות ברעב, מאחר שאין לי מים לנטילת ידים, ולעבור על דברי חכמים ולאכול בלא נטילת ידים לא רצה. אמר, יהיה מה שיהיה, לאכול אני צריך. הטה לצד המעיין וירד ונטל את ידיו. באו עליו הרוצחים והרגוהו.

ומנהגו של הגאון ר' ישראל שהמובחר בתלמידיו ישן אצלו בחדרו. ננער משנתו, ואפילו שתים שלוש פעמים בלילה, נוטל ידיו ואומר לתלמידו טול ידיך, ומפלפל עמו בהלכה. אותו הלילה לן אצלו תלמידו הרב הגדול ר' נתן, שנתפרסם אחר כך לגדול בישראל ולדרשן מפואר וקבע ישיבתו בקהלה קדושה בוטשאטש והיו קוראים לו ר' נתן מלמד.

אחר חצות לילה נשמע קול בדלת. שאל הגאון, מי כאן? נשמע קול מאחורי הדלת, בעל בית פלוני אני. היה הדבר תמוה בעיני הגאון, מה זה שבא אצלו באמצע הלילה. ציוה לתלמידו מורנו ר' נתן שיפתח לו.

בא בעל הבית ועמד על הפתח. והם לא הרגישו שנהרג. אמר לו הגאון, למה תעמוד בפתח, בוא והכנס. אמר לו, סבורים אתם שאני חי, אני הרוג. סח להם כל המעשה.

אמר לו הגאון, מה אתה מבקש? סיפר לו ההרוג שכרוז יצא בעולם העליון שלא יעשו עמו חשבון, שכבר מחל לו הקדוש ברוך הוא על כל עוונותיו, משום שקידש את השם ונהרג על מצוה קלה מדברי סופרים. הניחו לנשמתו שתחזור למקום מחצבתה ולא עיכבוה ולא חיצון ולא מלאך. משהגיע אצל שערי עדן אמר לו מלאך אחד עמוד עד שאשאל, שהרי בחרם של הרב רבי ישראל אתה. השיבו לו שלא להכניסו לגן עדן עד שיביא פתק מן הרב שהתיר לו את החרם. ובכן בא לבקש מן הרב שיוציא את נשמתו ממצודת החרם ויתן לו כתב אישור.

שאל הרב את ההרוג, כל כך חשוב אני באותו עולם, והרי איני לא עשיר ולא רב מעיר גדולה. אמר לו ההרוג, לאו כל אדם זוכה לשני שולחנות. אמר לו הגאון, מנין אתה יודע להשיב כן? שאותו בעל בית עם הארץ היה. אמר לו, עכשיו כל מקום שבתורה שישאלני רבי אפשוט לו. ועוד זאת אני אומר לו, כשאמרו הבא פתק מן הרב הזכירוהו בשני רישין, וכן אמרו ר' ר' ישראל. התיר לו הגאון את החרם.

שאל הרב את ההרוג, מי הרגך? אמר לו, שלשה אכרים מכפר פלוני הרגו אותי ואלו שמותיהם, ופנקסי מונח אצל אחד מהם בגורן של כוסמים, ושמו כך וכך. פטרו הרב להרוג ולמנוחתו.

בבוקר שלח הרב אחר אשתו של ההרוג ואמר לה, בעלך נתקל בדרך במקום פלוני אצל המעיין שבהר ונתקעקעה כף ירכו. שלחי אחריו עגלה ושני אנשים להביאו לעיר. בכתה האשה וזירזה עצמה ושגרה עגלה ושלחה שנים שלוש בני אדם להביאו. הגיעו אל המעיין ומצאוהו הרוג. נטלוהו והניחוהו בעגלה והביאוהו לעיר.

צעקה אשתו של ההרוג צעקה גדולה ומרה ובאה בבכייה גדולה לפני הרב ואמרה, רבי אמר שנקעה כף ירכו והרי הוא הרוג. אמר לה הרב ידעתי, אלא שלא רציתי לבשרך בשורה רעה שכזו ואמרתי לך שתשלחי עגלה ואנשים להביאו לעיר. ודעי שרוצחיו הם שלושה אכרים מכפר פלוני ופנקסו טמון אצל אחד מהם בגורן הכוסמים ושמו כך.

כשבאה השמועה למבצר ציוה שר בית המבצר להעמיד את ההרוג באמצע השוק ולהכריז כמנהג שלהם פלוני זה נהרג, כל מי שיודע מי הרגו יבוא ויגיד. ולא נמצא אדם שיבוא ויגיד. הלכו וקברו אותו.

באה אשתו של ההרוג אצל השר ואמרה לו, אני יודעת מי הם רוצחיו, בכפר פלוני הם ואלו שמותיהם, ופנקסו טמון בגורנו של אחד מהם ושמו כך. מיד שלח השר פרשים רוכבים על סוסים. הלכו ותפסו את הרוצחים והביאו את הפנקס. משראו הרוצחים שאין להם ברירה הודו על מעשיהם. עשה בהם השר שפטים והרגם. וה' ינקום את נקמת דמינו השפוך.

ומורנו הרב הגדול והדרשן המפואר ר' נתן מבוטשאטש תלמידו של הגאון ר' ישראל בכל קהלה וקהלה שהיה דורש היה מוכיח את המזלזלים בנטילת ידים. ובסוף כל דרשה ודרשה היה מספר אותו מעשה ואומר, ומה אם על מצוה אחת מדברי סופרים הנותן נפשו עליה וזוכה ונוחל עולם הבא, המקיים את כל מצוות התורה על אחת כמה וכמה שיזכה לעולם הבא."

מקור: ש"י עגנון, עיר ומלואה, תשנ"ט, הוצאת שוקן, ע': 212-210.

דומני שהרב ר' ישראל הוא הבעל-שם-טוב. ואולם מי באמת יודע? כך או כך – לקריאה בלבד. השימוש בסיפור זה למטרות מסחריות אסור בהחלט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: