מסע אל העיר חקה (Jaca) שבספרד. ראשית דבר נפתח במוטו. אמנם ארוך אך לדעתי מתאים ככפפה אל היד הנכונה. ואל מה שהולך אני לספר לכם. בחרתי לצטט את "הדרך לאיתקה" [1]:
כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה / שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד / מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת. / אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים / אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל. / לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ / כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה מַפְעִים / אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג. / לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים / וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, / אֶלָּא אִם כֵּן תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.
אחר-הצהרים. גשם. המכונית מטפסת צפונה במעלה הרי הפירנאים. הגשם הולך ומתגבר. גשם זלעפות. באנגלית קוראים לכך: Raining dogs and cats. הכוונה, במקור האנגלי, לגשם חזק שחודר את גגות הקש, ומבריח, שלא נאמר מכריח, את בעלי החיים שתפסו מקום ומחסה בעליית הגג החמימה, לרדת למטה. לפרק זמן היה המטר כה אלים, ולאחר התייעצות משפחתית, הוחלט לעצור בצד הדרך למספר דקות. עד יעבור זעם. והוא, הזעם, אכן חלף לאחר מספר דקות. הייתה זאת סערה קצרה אך קשוחה. השמש שוב זרח. המשכנו לנסוע. המכונית ואנו. כותב שורות אלו וזוגתו שתחיה.
עייפים קמעה. אנו לאחר טרק של מספר שעות שבו הלכנו את האגם ובחזרה. דרך קניון מדהים בעומקו, בצבע קירותיו הלבנים-צהבהבים-אפורים, וירוקים במקומות בהם כיסתה הצמחייה והסתירה את הסלע. וצבע המים משתנה בין תכלת השמים, כחול, ירוק, טורקיז וערבוב של הנ"ל. ובאזור האשדות – קצף לבן. וממעל – זורח שמש במלוא עוזו.
והם, האגם והקניון ממוקמים בשמורת טבע הקרויה Monte Rebei והיא פרושה מצפון לדרום בין קטלוניה במזרח לבין ארגון במערב. שתיים מן "המדינות" המרכיבות את הרפובליקה הפדרטיבית של ספרד. למיטב זיכרוני ישנן 14 כמותן. אבל אל תתפסו אותי במספר המדויק שכן לא פניתי אל הויקיפדיה או אל האנציקלופדיה אלא פתחתי אחת מן המגרות בהן מאוחסנים אותם תאים אפורים.
שמורת הטבע Monte Rebei
הנה חוצים אנו את הגבול בין שתי המדינות הנ"ל. עוזבים מאחורינו את קטלוניה (רק לרגע קט. שוב נשוב אליה בעוד 3 ימים). שלל דגלים צהובים-אדומים מונפים אל-על. כמעט בכל פינה. גאווה לוקלית וזהות מקומית. עוברים אל ארגון. פחות או יותר – אותו הנוף. אותו חבל-ארץ הקרוי פירינאים. אך הדגלים נעלמו… ואין מונפים אחרים במקומם. למשל דגלה של ארגון או דגל ספרד… הנה לכם דוגמה עד כמה נחושים הקטלונים להיפרד. אם לא פירוד טוטלי וממשי אזי לפחות תרבותי. ואם אפשר – גם כלכלי. שכן ברצלונה מבקשת שהמס הנגבה בקטלוניה לא ילך למדריד אלא יישאר לפיתוח קטלוניה ולא לאנדלוסיה כדוגמה.
והדרך נחלקת לשני סוגים. האחד – כביש מהיר הנמתח על-פני עמקים וגיאיות ועולה, בקו ישר, אל ראש ההר. שני מסלולים. שני נתיבים בכל אחד. ויש גם סוג שני. בחלקו האחר עדיין חובק, הכביש הישן, את אמא אדמה ומתרפק עליה. מאמץ אל ליבו את חמוקי הגבעות ומרגלות ההרים. אין כל ספק שהכביש החדש נוח לנהיגה. הסיכוי שתיתקע אחר אחוריה של משאית הינו נמוך ביותר. גם אין ספק שהכביש הישן הוא סוג של "מקום". טבעי. והחדש – "אי מקום". בלשונם הסובייקטיבית של ארדיכלים וגיאוגרפים. עניין של הרגשה… לאיטו יגבר החדש על הישן. עניין של זמן. ותקציב… נוסעים קדימה.
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד. / כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ / אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם. / בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן / תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב, / פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה, / וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים / כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים. / עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם / לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.
הנה חקה (Jaca) משמאלנו. פרושה בעמק אל מול עינינו. הגישה השעה לרדת מן הכביש המהיר. אל מחוז חפצנו. מלון. ספורט וספא. חדש, מודרני. מאובזר. כרטיס לדלת החדר ואל המחסום לחניה. בתת-קרקע. 5 אירו ליממה. זהו בסיס ליומיים. אז התבססנו. ויהי ערב ויהי בוקר – יום חדש. למחרת נסענו אל ההרים. טרק של 4 שעות בפארק אורדסה (Ordesa). הפארק המרכזי (הלאומי) של ארגון. ואחר-הצהרים שבנו אל חקה מן ההרים. ומן המלון ירדנו אל העיר/עירה. חצינו את החדשה בדרך אל הישנה.
שמורת הטבע Ordesa
על מפת העיר, ולאחר תחקור של מקומיים, סימנתי 3 נקודות. 3 פאבים מומלצים. שכן הולכים אנו על גרסת הטאפאס. אמנם ערב לפנינו ולא צהרים – אבל למי זה ממש אכפת? לא לנו. ובדמיונך יושב אתה מצד אחד של הדלפק, מצביע על צלחת זו ואחרת ועוד אחת ועוד אחת, ומישהו או שמא מישהי, מן הצד השני של הדלפק, לוקח במלקחיים, או צובט במצבטיים, את אותן בקשות ועורם על צלחתך. בלוויית שיכר ראוי.
שוטטנו בין הסמטאות. ידענו כי בעברה, כאלף שנה לפני כן, שימשה עיירה זו כבירת ארגון.
היו כמובן מרכזים שהתפרסמו בזכויותיהם האטרקטיביות. העיר חקה שבארגון היא דוגמה לכך, וב-1187 הצהיר בגאווה אלפונסו השני מארגון: 'אני יודע שמקסטיליה ומנוורה ומארצות אחרות באים לחקה ללמוד בה נהגים וחירויות ולהביא אותם למקומותיהם'. [מקור: רוברט ברטלט (2015), התהוותה של אירופה – כיבוש, יישוב ותמורות חברתיות, 1350-950, מאנגלית: אלון אשפר, מוסד ביאליק, ע' 181]
חץ קטן הפנה אותנו אל הרובע היהודי. בעצם בכל המקומות זהו "רובע היהודים" אם מדקדקים עם הדקדוק. חודיראיה. בכל עיר, המכבדת את עצמה, תמצא את רובע היהודים או לכל הפחות את ציון שרידיו. וכך כאן. כאן היה בית הכנסת. כאן היה המקווה. כאן שכן מנהיג הקהילה. כמעט דבר לא נותר מאותם ימים רחוקים.
בג'ירונה (Girona – כיוון שזאת מצויה בקטלוניה, והשפות – הספרדית הקסטיליאנית והקטלונית – שונות במקצת – אזי במקרה דנן מבטאים G כג' ולא כ-"ח"), ניצב בית הכנסת של הרמב"ן (רבנו משה בן נחמן) ומשמש כמוזיאון ליהדות המקומית. גם בבסלאו (Besalu), בכניסה המזרחית להרי הפירנאים, נשמרו שרידי בית הכנסת.
פרט מתוך מוזיאון הרמב"ן בג'ירונה
שרידי בית הכנסת בבסלאו
כאן, בחקה, רק שילוט חדש-דנדש. שלט עשוי פליז המנציח את העבר. משיכת תיירים? זיכרון העבר? צער וחרטה? תקווה לעתיד? חלק מהשינוי הפותח את שערי ספרד לאלה שלפני 500 ש' גורשו ממנה? שוב זקוקים להון היהודי? איתות לחידוש? האם זאת קריצה ליהודים – אנו הספרדים משמרים את מורשתכם היהודית ורואים בה חלק מאתנו? על-פי פרסומים של בדיקות די-אן-אי, בעורקי כל אדם חמישי בספרד זורם דם יהודי. ממוצע סטטיסטי. אפילו ראש ממשלתנו, שיהיה בריא, מצא בדמו (ברוקו), או שמצאו בשבילו, שורשים של צאצאי יהדות ספרד (מעבר לכך שאביו התפרסם וקנה שם במחקריו אודות האנוסים). סוף כל סוף עומד בראש הליכוד מנהיג ספרדי.
וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה/ כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה. / אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ / מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. / שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן / עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ. / אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
שעת ערב. לאטו נסוג השמש והחשכה תופסת פיקוד ומשתלטת על רחובות וסמטאות העיר. העיר נקיה. הגשם שטף את הרחובות, המדרכות, העצים והבתים והותיר אחריו את חקה רעננה. פנסי הרחוב מנצנצים ומזכירים לנו שהשעה 20:30. חוק בלתי כתוב בספרד, אך מבוצע בפועל, בעיקר במקומות של המקומיים שאין בהם תיירים – אין אוכלים לפני כן. מקסימום שותים בירה ומנשנשים בוטנים (או צ'יפס בשקית…). זמן לאכול. חוצים סמטה ומבחינים בהתקהלות רבת-ממדים בקצה המרוחק. בודקים במפה. אכן כאן הפאב המומלץ ביותר. La Tasca de Ana S.L. הבר של חנה…
ניגשים לבדוק. אין מצב שלא נבדוק. אנשים ונשים. הרבה עומדים ברחוב. כוסות יין או בירה בידיהם. וגם צלוחיות של מזטים. טאפאס בלשונם. חלק נסב סביבת חביות יין שהוצבו בלב הסמטה והוסבו לשולחנות מוגבהים. מתבוננים פנימה. מעיזים ונכנסים. שני זרים בארץ ובעיר נוכרייה. מספר זעום של שולחנות קטנים. מתי מעט של מקומות על הדלפק. הבעיה שכולם, אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, תפוסים. אכזבה טוטלית. המשאלה האישית קרסה…
ובדרך נס, באותו הרגע שסיימתי לסקור את הסובב, מתרומם אחד פלוני, מקומי, מכיסאו אל הבר, גורף בחופזה מן הצלוחית אל פיו שארית מזון מן הצלוחית, מעין היה הוא סיני שאוכל אורז, ולוקח את כובעו ומעילות שאיישו את הכיסא השני. הידד. קריאה לעזרה ותפיסת מקום. התנפלנו ועטנו על המציאה. תוך שנייה וחצי הוחלפו ספרדי, כובע ומעיל בשני ישראלים רעבים. נס קטן של מוצאי שבת. לאחר ההבדלה. החלום קרם עור וגידים.
התיישבנו אל הדלפק. מן הצד השני, מבין המלצריות והברמן, נמצאו דוברי אנגלית. איני זוכר מה אכלנו. לבטח רעייתי זוכרת. אני לא. אבל יכול אני לומר כי חזיר ופירות ים היו, כמובן, מחוץ לתמונה. 3 סיבובים. ובכל פעם משהו אחר. לי ולה. לה ולי. והתחלקנו. המאכלים היו טעימים (או שמא היינו כה רעבים עד ש…)וכוס יין אדום (יבש) מקומי לגבר וסנגרייה לגברת. ולמדנו שאם תבקש או תאמר Red תקבל רוזה (Rose). היין האדום שמורגלים אנו במחוזותינו נקרא כאן שחור. כן-כן. Tinto בשפתם. וכשהושטתי את כוסי לסיבוב שני – גירד המוזג את פדחתו. מה כבר נתתי לנוכרי? שכן – כלל הוא שאין מערבין משקאות. בסוף נזכר. והסביר שיש בפאב מעל ל-50 סוגים. לך תזכור… כאמור, לבסוף נזכר. באחד מני רבים. ושם את הבקבוק בצד שמא ארצה סיבוב שלישי…
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה / אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. / יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת. / וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה. / וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן, / תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
שבנו אל בית המלון. כשצעדנו אליו לא ירד גשם. בלילה, מאוחר יותר, דווקא כן. חקה הייתה הנקודה המערבית ביותר בסיבוב זה בהרי הפירנאים הספרדיים שאליה הגענו. מכאן, מחר, חוזרים אנו אל המזרח. תרתי משמע. אל ברצלונה וממנה אל הרצליה. חלפה שנה תמימה ממועד הביצוע לזמן הפרסום. תסכימו אתי שאין הדבר מפריע או טורד את שלוותינו. העיקר, מבחינתנו, שחלקנו רשמים אתכם, ארבעת תריסרי הקוראים הנאמנים.
[1] קונסטנדינוס קוואפיס, כל השירים, תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל. השיר נדלה, ב-12.6.16, מאתר "מכונת קריאה" (בבל). http://readingmachine.co.il/home/articles/1200039651
תצלומים: פנינה ומשה הרפז (2015). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 