אך גבולות אינם קיימים רק בין מדינות אלא גם בין קהילות שונות בערים אירופאיות המצויות במדינות האיחוד – בלפסט (בין אירים קתולים לבין אירים פרוטסטנטים), ניקוסיה (בין צפון-קפריסין התורכית-מוסלמית לבין קפריסין הנוצרית-יוונית) בריסל (בין דוברי פלמית לדוברי צרפתית), ברלין שחולקה בין המעצמות ב-1948 ואוחדה ב-1989 וכיוצא בזאת.
ההיבדלות בין הפרוטסטנטים לקתולים באירלנד הצפונית הולכת ומעצימה. משיעורי היבדלות של כ- 60% לפי מפקד 1901 עלה אחוז ההיבדלות ל- 67% בסוף שנות ה-60 ולקראת סוף המאה ה-20 הגיע לערך של 77%. בפועל, מעל ל- 90% תושבי בלפסט מגדירים עצמם או אירים פרוטסטנטים או אירים קתולים. התוצאה: רבעים מופרדים על-ידי קווי שלום שהם למעשה אזורים מתוחמים בסדרה של גדרות, חומות ומחסומים סביבתיים (Boal, 2002: 689). חומות השלום בבלפסט הפכו לאזורים אלימים.
האי קפריסין, שחלקו היווני הצטרף ב-2004 לאיחוד האירופי, מחולק מאז הפלישה התורכית ב-1974 בין קפריסאים-יוונים (נוצרים) וקפריסאים-תורכים (מוסלמים). הפלישה הייתה התגובה התורכית לניסיון לאיחוד האי עם יוון. הבירה ניקוסיה, נחצתה לשני חלקים ובתווך הוקמה חומת בטון. בלילה בין ה-8 ל-9 במארס 2007 הרסה קפריסין היוונית קטע מהחומה המחלקת את ניקוסיה זה 40 שנה. חלק החומה שנהרס חצה רחוב מסחרי הומה. ללא ספק זהו מהלך דרמטי – שבוצע באופן חד-צדדי וללא הודעה מוקדמת. שר החוץ הקפריסאי-יווני, ג'ורג'יו לילקאס, שבא למפגש פסגה של מדינות האיחוד בבריסל, אמר כי קפריסין מקווה שלאחר המהלך החד-צדדי תתקבל החלטה שתביא להסגת הכוחות התורכיים ולפתיחת המעבר לאזרחים. זה לא קרה…
ניומן (Newman, 2006: 145) מביא כדוגמה את השבר בבלגיה שבין הפלמים לבין הוולונים דוברי הצרפתית. ניומן מתאר את המחזה "החומה" שעלה ב-1998 על בימות בריסל:
Located in bilingual Brussels, a French speaker spends the night of millennium with his Flemish-speaking girlfriend, only to wake up to the bright new world of a new era and to find that a concrete wall has been constructed between the two parts of the city. He is unable to cross back to the French side and, together with all other aliens, is hunted down by the Flemish police/militia. Only when he is reminded (in conversation with his dead father) that many borders are no more than social constructions and that they are often more imagined than real, does he escape through the wall, while his pursuers, lacking this deeper understanding of borders, crash into the hard concrete wall and are killed.
On the other side of the Wall, his French girlfriend now finds herself in exactly the same situation that he had been in previously so, together, they decide to flee the city altogether. At the train station, they are reminded by the train guard that Europe is now a borderless region and that 'only here in Belgium do we have a small problem'. The even greater irony that the story takes place in Brussels, the location of the EU beauracracy, cannot be lost on the viewer of this excellent border narrative.
וישנן גם חומות "אמיתיות" בלבן של ערים. העיר פדואה נמצאת בחבל וֶנֶטו העשיר שבצפון איטליה. רמת החים בחבל זה היא בין הגבוהות באירופה ועבודת המהגרים ממלאת תפקיד מפתח בשמירה על רמת החיים הגבוהה באזור. עם זאת משמש החבל מעוז אלקטורלי וחממה של מפלגת "הליגה הצפונית" הנמנית על הימין הקיצוני שבאיטליה ומוּנעת מכוחה של שנאת מהגרים. האיטלקים אינם מקבלים את המהגרים בסבר פנים ואינם ששים להשכיר להם דירות. "ויה אנלי" הוא פרויקט דיור, שבו 276 דירות, שהוקם בעיר פדואה לפני 25 שנה, על-ידי קבלנים פרטיים במטרה לסייע באכלוס הסטודנטים הרבים שבעיר. במרוצת השנים תפסו מהגרי עבודה – רובם ככולם מארצות אפריקה – את מקומם של הסטודנטים. המהגרים מהווים כ-10% מבין 210 אלף תושבי העיר. בטענה שיש צורך להגביל ולמנוע את הסחר בסמים הוקמה חומה המפרידה בין המהגרים לאיטלקים:
"חומת ברלין" – כך מכונה בפי כל חומת המתכת שהוקמה החודש בשיכון שמרבית דייריו מהגרים, בעיר פדואה. ראש העיר, פלאוויו זנוֹנטוֹ, חבר מפלגת "הדמוקרטים של השמאל", הורה על הקמת הגדר לאחר התכתשויות בין דיירים ניגרים וצפון אפריקאים. זנוֹנטוֹ טוען כי "היא אינה אמצעי הפרדה; אנחנו רק רוצים להגביל את פעילות סוחרי הסמים כאן. זו אינה חומה כמו זאת שהוקמה בפלשתין. זה רק דבר-מה שלסוחרי הסמים יהיה יותר קשה לטפס עליו".
בתחילת אוגוסט נסגר לתנועה הרחוב הראשי שמוביל לפרויקט הדיור "ויה אנלי", שרוב תושביו הם מהגרים. שוטרים החלו לערוך חיפוש אצל הנכנסים והיוצאים בכניסה היחידה לשיכון שנותרה פתוחה. "אני חושב שנוכחות המשטרה משדרת מסר חזק", אומר פאולו מנפרין, העומד בראש התאחדות תושבים מקומית המוחה על הידרדרות מצבו ואוכלוסיתו של הרובע. לדבריו, החומה "אמנם נתפשת כדבר מה שמפריד בין שחורים ללבנים – אך למען האמת היא הוקמה כדי להגן על אנשים מפשע". (פובולדו, 4.9.2006)
ויש מי שמברך על-כך:
ג'רי נדי נווגוגבולם, מהגר מניגריה, מתגורר בפרויקט כשבע שנים. לדבריו, הוא מאושר מהקמת החמה. "היא שמה קץ לגזענות", הוא אומר. מאז, הוא מוסיף, שכניו האיטלקים אינם אומרים לו עוד "לך לארץ שלך". (פובולדו, 4.9.2006)
אותה הטענה – בלימה ומיגור המסחר בסמים – הניעה את פרנסי העיר רמלה להציב גדרחומה בין השכונה הערבית ג'ואריש לבין שכונת גני-דן. ב-1995, הוקמה חומת הפרדה מבטון, בגובה 3.5 מטרים, שנועדה לחצוץ ולהפריד בין השכונה היהודית גני-דן – שהייתה בשלבי הקמה – ובין השכונות הערביות השכנות, ג'ואריש ושכונת המיעוטים. בעיני התושבים היהודים מבטאת החומה הגנה מפני הפחדים – נרקומנים, גניבות ויריות. עבור הערבים מבטאת החומה כעס ועלבון.
הגדרחומה אינה רק חוצצת בין יבשת ליבשת ובין מדינה למדינה היא אף חוצה ערים ושכונות ומפרידה בין שכנים. תופעת הפתיחות אל מול הסגירות מצויה בכל קנה מידה.
מראי מקום:
Newman, D. (2006), "The lines that continue to separate us: borders in our 'borderless' world", Progress in Human Geography, Vol. 30, No. 2, p: 143-161
פובולדו, א. (4.9.2006), "עשירי איטליה בנו חומה; המהגרים מגישים בגטו", הארץ, ע' 9
משה הרפז 