נתחיל בכך שעגנון כותב שאת כל הסיפורים שבספר הוא עשה (כלשונו). ואחד העתיק. ועבדכם הנאמן בחר להעתיק אחד ממעשיו. והסיפור הולך ככה:
"מאהבת השר של בוטשאטש לנגיד המפורסם ר' ליבוש ראש מדינה לא היו אנשי קהל ביטשאטש בגזירת השטריימל. שקיבל מלך זכסן את המלוכה על פולין רצה להתרצות על שרי פולין. ובמה יתרצה על שרי פולין, הלוא בשנאת ישראל. עמד וגזר שבשבתות וימים טובים חייב כל יהודי שנשא אשה לשום מצנפת של זנבות שועל בראשו, כדי להבזות היהודים בעיני נשותיהם, שבשבתות וימים טובים מצוי אדם בביתו, נכנס לביתו ומצנפת של זנבות בראשו, יוצא מביתו ומצנפת של זנבות בראשו ואשתו רואה והוא מתמאס עליה.
אף קודם לכן נוהגים היו שבימות החורף היו לובשים מצנפת של עורות כדרך שכניהם הגויים. עשירים היו עושים להם מצנפת מעורה של חיה חשובה כגון של סוביל ושל ביבר והעניים היו מסתפקים בעור השועל. ואילו אותו מלך ברשעותו גזר על כל יהודי שנשא אשה לחבוש בשבתות ובימים טובים מצנפת של זנבות לבזיון ואפילו בימות החום.
לימים נשתכחה הסיבה. התחילו עושין מצנפת של בזיון מצנפת של כבוד. מחותנים היו חובשים אותה בשמחת נישואין ובעל ברית במילת בנו. וכיון שנעשה השטריימל מצנפת של כבוד נמנעו המתנגדים מלצאת בו בשבת חזון ובתוך ימי אבל. נפלה מחלוקת קשה בין החסידים למתנגדים, שהחסידים חובשים שטריימל בשבת חזון והמתנגדים אינם חובשים שטריימל בשבת חזון. אם אני בא לספר כל המריבות והקטטות על השטריימל איני מספיק. מעשה אחד מרבים אספר. חסיד ליצן היה בביטשאטש שהיה רגיל להקניט את המתנגדים בליצנותו. פעם אחת בשבת חזון בבוקר נטל מכנסיים וחוט ומחט ולא חשש לאיסור מוקצה ובא וישב לו בחלון ביתו שכנגד בית המדרש הישן ועשה עצמו תופר מכנסיים. כשיצאו המתפללים מבית התפילה וראו יהודי תופר מכנסיים בשבת הרימו קול צעקה על חילול שבת. אמר להם, חייכם שסבור הייתי יום חול היום, שראיתי יהודים יוצאים בכובע של חול וישבתי להטליא לי את המכנסיים."
מקור: ש"י עגנון, 1999, עיר ומלואה, שוקן. ע' 203-202.
משה הרפז 
תגובות
כבר עגנון ידע שהיהודים לא קל להם את שעושה הקדוש ברוך הוא במרומיו אבל בתמורה קלה דרכם למצוא סיבה למריבה טובה.
לצאת ללא איזו כוונה טובה לא יאה אז מעמיסין עוד מעמלם על הבורא "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן"