מה הקשר בין בית שימוש לגיאוגרפיה? ננסה לענות על כך. בית שימוש, בית כיסא, שירותים, נוחיות, טואלט, מחראה. לבטח ישנם שמות נרדפים נוספים שלא "עליתי" עליהם. אך לא התפניתי לברור במילון עוד ועוד… קוראות וקוראים – כפי שנגזר מכותרתו עוסק המאמר בהפרשה. ההיא מן הנקב האחורי של האדם. ואיך, למה ומדוע הגעתי, מכל הנושאים האפשריים, דווקא לנושא זה? עיתון הארץ אמור היה ליטול עליו את "האשמה". כיוון שהוא לא יעשה כן, נטלתי אני את המשימה. ואל תתפלאו על-כך שכן קשור המאמר אל הגיאוגרפיה שאני אמור לייצגה. לבחון כל (כמעט) דבר באמצעות משקפי הגיאוגרפיה. יוצאים לדרך.
מקור: משה הרפז, נפולי.
הנה כי כן קראתי מאמר מאת יעקב צ. מאיר, "פניו לדרום ואחוריו לצפון" (הארץ, מוסף תרבות וספרות, 11.3.2016, ע' 4). הכותרת הזמינה עיון מעבר לכותרת הראשית ולכותרת המשנה, וכך עשיתי. מאיר מביא מתוך הנחיותיו של רבי יוסף קארו, שכולם קוראים לו על שם ספרו – שולחן ערוך:
"עשיית הצרכים במקום פתוח, פוסק השולחן ערוך, מחייבת התכוננות גיאוגרפית מיוחדת – "אם נפנה במקום גלוי שאין בו מחיצות יכוון שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון, או איפכא [להיפך], אבל בין מזרח ומערב אסור" (שו"ע או"ח ג' ה').
על האדם לשבת כשפניו דרומה ואחוריו צפונה או להפך, פניו צפונה ואחוריו דרומה. אך עשיית הצרכים בין מזרח ומערב אסורה. מדוע? מקורה של הלכה זו הוא בגמרא שבמסכת ברכות: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכיסא ולמדתי ממנו ג' דברים. למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פניך ברבך? אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך".
[…]
בזמן שבית המקדש היה קיים המרחב הגיאוגרפי כולו מאורגן היה סביבו. המתפלל, בכל מקום שבו יימצא, צריך להחזיר את פניו כנגד בית המקדש, וכתמונת מראה של כיוון התפילה המבוקש מאורגן המרחב שמסביב למקדש גם ביחס עשיית הצרכים. אדם העושה את צרכיו צריך להימנע מלעמוד בקו ישר עם בית המקדש, לכן נפסק בגמרא שצריך אדם העושה את צרכיו ביהודה, ממזרח וממערב למקדש, לעמוד כך ש"פניו לדרום ואחוריו לצפון" או להפך. ואלו אדם העומד בגליל צריך לעשות את צרכיו דווקא בין מזרח ומערב ולהימנע מלשבת בין צפון לדרום, בקו ישיר אל הר הבית.
[…]
רבי עקיבא הציע נקודת מבט רדיקלית על חורבן בית המקדש. במקום שכל אדם יעמוד ביחס גיאוגרפי אל מקומו של המקדש הציע רבי עקיבא להפנים את קיומו של בית המקדש כווקטור אוניברסלי מופשט, קבוע ותודעתי. מעתה, בכל מקום שאדם נפנה עליו להתנהג כאילו היה נמצא ביהודה בזמן שבית המקדש קיים.
[…]
ורבי יוסף קארו? רבי יוסף קארו פסק כר' עקיבא."
ומארץ הקודש, או מייצוגה, עוברים אנו לדבלין. ליאופולד בלום, גיבורו של ג'ימס ג'ויס, סיים זה עתה לאכול את ארוחת הבוקר – כליה מטוגנת (אותה קנה טרייה בבוקרו של אותו יום אצל הקצב איש החזירים), פרוסה של לחם מרוחה בחמאה. ותה. אגב – מר בלום אינו אנגלי אלא אירי. בעצם יהודי… אחד משלנו. ג'ויס הוא כמובן גוי. ערל. ולמרות דבר פעוט זה – הוא לוגם מכוס תה. ועכשיו הגיעה השעה לחרבן. וכיוון שב"יוליסס" עסקינן, משתרעת המשימה, מטבע הדברים, לאורכם של מספר עמודים. ותחשבו שטקסט באנגלית ארוך ב-30% (בממוצע) ממקבילו העברי:
"הוא הרגיש כבד, מלא: ואז שחרר בעדינות את מעיו. הוא קם, מתיר את חגורת-מכנסיו. החתולה יללה לעברו.
– מיאו! החזיר לה תשובה. חכי עד שאהיה מוכן.
[…]
עיתון. הוא אהב לקרוא בזמן שישב על האסלה. מקווה שלא יבוא איזה קוף וידפוק בדלת בדיוק שאני.
במגרת-השולחן מצא גיליון ישן של "לקט נבחר". הוא קיפל אותו אל מתחת לבית-שחיו. ניגש אל הדלת ופתח אותה. החתולה טיפסה במדרגות בניתורים רכים. אה, למעלה היא רצתה לעלות, להצטנף כמו כדור על המיטה.
[…]
הוא יצא מן הכניסה-האחורית אל הגינה: נעצר להטות-אוזן אל הגינה הסמוכה. אין קול. אולי היא תולה בגדים לייבוש. המשרתת היתה בגינה. לה לה לה. בוקר יפה.
[…]
הוא המשיך ללכת. ואיפה הכובע שלי? בטח שמתי אותו בחזרה על הקולב. או שהוא מונח על הרצפה. מצחיק שאני לא יכול לזכור. הקולב במסדרון יותר מדי עמוס. ארבע מטריות, מעיל-הגשם שלה.
[…]
הוא פתח בבעיטה את דלתו הרעועה של בית-השימוש. צריך להיזהר עם המכנסיים, לא ללכלך אותם לפני ההלוויה. הוא נכנס. מרכין את ראשו תחת המשקוף הנמוך. הוא השאיר את הדלת פתוחה למחצה. ובתוך צחנה של סיד מעלה עובש וקורי-עכביש עמוסי-אבק התיר את כתפות-מכנסיו. בטרם יתיישב הציץ מבעד הסדק אל חלון השכנים. המלך היה בבית-הגנזים. לה לה לה. אין אף אחד.
רובץ על סד-המושב פתח את העיתון המקופל. והפך את דפיו על ברכיו העירומות. משהו חדש וקל. אין מה למהר. נתאפק קצת.
[…]
הוא התחיל לקרוא בנחת, עוצר את עצמו, את הטור הראשון ואז, מוותר אך מתוך התנגדות, עבר אל הטור השני. באמצע הטור, מוותר על שארית התנגדותו, שחרר בנחת את מעיו בעוד הוא קורא, ממשיך לקרוא מבלי להיחפז. העצירות הקלה של אתמול נעלמה לגמרי. לא יותר מדי גדול אני מקווה, שלא יחזרו לי מזה הטחורים. לא, בדיוק כמו שצריך. זהו. אה! סובל מעצירות, טבלית אחת של "קאסקארה סאגראדה". החיים יכולים להיות כל-כך. זה לא ריגש אותו או נגע ללבו, אבל זה היה שוטף ובנוי כמו שצריך. מדפיסים כל דבר היום. עונת המלפפונים. הוא המשיך לקרוא, ישוב בשלווה מעל ריחו שלו המתנשא באוויר. בנוי טוב, אין מה להגיד. "מטצ'אם מהרהר תכופות במצע המזהיר, שבעזרתו זכה בקוסמת הצוחקת אשר עתה". מתחיל ונגמר באופן מוסרי. "יד ביד". פיקחי. הוא עבר במבט חטוף על מה שכבר קרא, ובשעה שהרגיש את מימיו זורמים בנחת קינא במר בופוי הטוב, שכתב זאת וקיבל תשלום בסך שלוש לירות ושלושה עשר וחצי שילינג.
[…]
הוא קרע בתנועה חדה את מחציתו של הסיפור הנבחר והתנגב בו. לאחר-מכן חגר את מכנסיו, הידק את כתפותיו והתכפתר. הוא משך אחריו את הדלת המיטלטלת-מידלדלת של בית-השימוש ויצא מאפלולית אל האוויר.
באור הבהיר, קל-איברים ומרוענן, סקר בקפידה את מכנסיו השחורים, שוליים, ברכיים, כרעיים. באיזה שעה ההלוויה?"
[מקור: ג'ימס ג'ויס (1999), יוליסס, תרגום: יעל רנן, מחברות לספרות, ע' 89-87]]
גם כותבים "רציניים", דהיינו חוקרים ומלומדים, Scholars בלע"ז, לא סתם איזה סופר אירי בגלות מאולצת בשוויץ בשל המונולוג של מולי, התייחסו אל החרא. לדוגמה דומניק לפורט:
"מסעו של הפילוסוף הצרפתי דומיניק לפורט בעקבות סירי הלילה, בורות השופכין, חדרי הנוחיות ותעלות הביוב של האנושות חשף את הקשרים הנסתרים בין הצואה לבין הקפיטליזם. כעת, עם צאת ספרו "היסטוריה של החרא" בעברית, מתברר שאותם גללים שמהם בני האדם ממהרים להיפטר שימשו גם לכינון מוסדות כמו המשפחה הבורגנית ומדינת הלאום.
בכתיבה שוצפת וקוצפת, כמו זרמים עזים היוצאים ממפל הניאגרה בבית שימוש, ניתזים לכל עבר בהגיעם לאסלה וסוחפים עמם כל גלל וגלל, ותוך ויתור מופגן על האיפוק המקודש ועל השפה המכובסת הנלווים לרוב לדיבור על מושא מחקרו, לפורט לוקח את קוראיו למסע בעקבות סירי הלילה, בורות השופכין, חדרי הנוחיות ותעלות הביוב של ההיסטוריה האנושית.
השאלה מהו המקום ההולם לקרוא בו את "היסטוריה של החרא", ספרו של החוקר הצרפתי דומיניק לפורט, תזכה מטבע הדברים לתשובות סובייקטיביות מצד כל אחד מקוראיו. אם יהיו ביניהם כאלה שיעניקו לו כבוד, ייקחו אותו עמם לבית הכבוד ויעיינו בו בעודם נפטרים מהפרשות גופם, אזי הם יוכלו להתעמת באופן מוחשי מאוד עם אחד הרעיונות העיקריים שלפורט מנסח בספרו: הזיקה העמוקה בין צואתו של האדם ובין הולדת הסובייקטיביות האנושית במובנה המודרני.
[…]
בחיבורו הקצר ופורץ הדרך, שפורסם בצרפתית ב-1978 ותורגם עתה לעברית על ידי רמה איילון (הוצאת בבל), לפורט מציע הרהור פילוסופי, היסטורי, פסיכולוגי ופוליטי על האופנים המגוונים שבהם התרבות משמשת למעשה כמבשם אוויר עצום ממדים, שתכליתו לנקות, לחטא, לטהר ולפוגג את אותה שארית גשמית וריחנית המלווה את בני האנוש במשך חייהם – מחיתוליהם בשחר ילדותם ועד שובם לחיתוליהם בערוב ימיהם."
[מקור: אבנר שפירא, הארץ, 9.1.2015 (http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2531923 תאריך דליה: 15.4.2016)]
ואם כבר, אז כבר. ושפירא מוסיף לנו עוד מספר תובנות:
"הפילוסוף הסלובני סלובי ז'יז'ק סבור כי אידיאולוגיה באה לידי ביטוי גם בדרכים שבהן אנו נפטרים מהחרא שלנו. בספרו "The Plague of Fantasies” מ-1997 הוא קשר בין עיצובם של בתי שימוש גרמניים, צרפתיים ואנגלו־אמריקאיים ובין הדפוסים האידיאולוגיים של כל אחת מהתרבויות.
בגרמניה הגללים נופלים על משטח חלק בצדה האחורי של האסלה ונשטפים דרך חור הממוקם בחזיתה – עיצוב המאפשר למחרבן להביט בהפרשותיו ולהרהר בהן ובכך משקף את היסודיות הרפלקטיבית והפילוסופית של הגרמנים; בצרפת החור גדול יותר וממוקם בצד האחורי של האסלה כך שהגללים יכולים ליפול ישירות לתוכו ולהיעלם מיד – ביטוי למאמץ בהול להיפטר בהקדם מהעודף הבלתי נעים, בדומה לרדיקליות המהפכנית והפזיזה המאפיינת את הפוליטיקה הצרפתית; ואילו בעולם האנגלו־אמריקאי בית השימוש משלב אלמנטים משני קודמיו – החרא נשאר אך הוא אינו מונח על גבי משטח אלא צף במים, בהתאם לפרגמטיות התועלתנית של האנגלים והאמריקאים. הם מתייחסים לעודפות האצורה בגללי החרא כאל דבר שגרתי, שיש להיפטר ממנו באופן הולם ושקול.
[…]
האמנית הישראלית נטלי כהן וקסברג, שנעצרה לפני כחודשיים ונחקרה במשטרה בעקבות סרטון שבו היא מתועדת עושה את צרכיה על דגל ישראל, הסבירה מדוע בחרה להשתמש בגלליה לצורך מבע אמנותי: “מדינות וממשלות תמיד מחרבנות על האזרחים, פעם אחת אנחנו חירבנו על הממשלות". נדמה כי דבריה מחזקים את טיעוניו של לפורט על הדרכים שבהן מדינות ממשטרות את ההפרשות האנושיות לצורכיהן, וכך גם העובדה שבמשך השעות הרבות של חקירתה השוטרים לא נענו בקלות לדרישותיה לצאת לשירותים." [מקור: שם]
הנה כי-כן קשרנו חרא, ולא רק פורנוגרפיה, אל גיאוגרפיה. ואל דיסציפלינות אחרות גם כן…
משה הרפז 