מבצר אירופה 27 – הממד הדרומי

ספרד (גיברלטר, סאוטה, מיליה, האיים הקנאריים), איטליה (למפדוזה, סרדיניה), צרפת, קרואטיה, יוון ומלטה. זהו הגבול הדרומי של האיחוד שרובו ימי.

מדריד במבוכה – רבבות של מהגרים אפריקנים ואחרים – מאסיה ומהמזרח התיכון – מסתערים על גבולותיה. בדרך כלל עוסק השיח במהגרי עבודה בלתי-חוקיים המסתננים לאירופה. בספרד עיקר המהגרים מגיע מאמריקה הלטינית. בלא למשוך תשומת לב הגיעו לספרד בשנים האחרונות מעל למיליון מהגרי-עבודה מאמריקה הלטינית. משערים כי מספרם הכולל הוא מיליון וחצי איש אם לא למעלה מכך. תופעה זו מחוללת תמורות בחברה הספרדית – שכונות במדריד מזכירות רבעים בארצות האנדים. הספרדים הקימו סוג של גדרחומה: כעת החלו לדרוש אשרות כניסה מיוצאי המדינות הלטיניות הנוחתים במדריד ובכך גרמו לצמצום זרם ההגירה הסתערות אובדנית.

ספרד היא אחד משערי הכניסה הדרומיים שדרכם חודרים, אל היבשת, מהגרי העבודה האפריקנים והאחרים. למי שנכנס בשער – פתוחה הדרך אל מדינות האיחוד. והפיתוי עצום: פערי השכר. משכורת ממוצעת בספרד גדולה פי עשר ויותר ממקבילתה במרוקו. זאת ועוד, ההפרש גדול אף יותר במדינות שמצפון לספרד – גרמניה, צרפת, בנלוקס. לפי נתוני האיחוד האירופי, כחצי מיליון מהגרים לא חוקיים מגיעים מדי שנה למערב-אירופה. חלק ניכר מהם מסתנן דרך ספרד, שחופה הארוך וקרבתה אל צפון-אפריקה הופכים אותה ליעד טבעי לאפריקנים הרוצים להימלט מהעוני המשווע שבארצותיהם. מרבית האפריקנים הממתינים, בתורם, להתגנב אל אירופה, באים ממדינות שאף אחת מהן אינה סובלת מרעב קשה או מסכסוך פנימי חמור.

הכוח המניע רבים כל כך לסכן את חייהם הוא המחסור בהזדמנויות באפריקה שבה שיעור האבטלה עולה על 50 אחוזים: כ-50 אחוזים מתושבי אפריקה שמדרום לסהרה מרוויחים פחות מדולר ליום. מעבר לכך, ספרד אינה יכולה לשלח את אלה שנתפסו משום שבמרבית המקרים אין לה ולמדינת המוצא של השוהה הבלתי חוקי הסכם הסגרה ולכן אין לספרד ברירה אלא לשחרר את אלה שנכלאו עם המלצה – שובו הביתה. והללו – הם הגשימו את חלומם. הם על אדמת איחוד האירופי, הם חופשיים ואין להם שוב כוונה לחזור!

מיצר גיברלטר, שרוחבו 14 קילומטרים בלבד, הוא אחת מנקודות המעבר העיקריות בין אפריקה לאירופה. מדי שנה מנסים עשרות אלפים לחצות את המצר במטרה להבריח את הגבול ולהסתנן לאיחוד. אך לא רק מהגרי עבודה. לניסיונות החדירה שותפים גם מבריחי סמים. האיחוד האירופי לחץ והתוצאה היא שספרד הקימה גדר חשמלית באזור גיברלטר ולאורך אזורי החוף הדרומי שלה הסמוכים למרוקו.

וכך מתועד לילה בסאוטה (Ceuta), מובלעת ספרדית בחוף האפריקני של הים התיכון, בתחומי מרוקו:

קצת אחרי חצות התקבל האיתות הראשון. נורת אזהרה נדלקה על לוח הפיקוד האלקטרוני במפקדה האחראית על שמירת גדר ההפרדה. "יש ניסיון חדירה", זעק הקצין התורן, "עדיין לא ברור מהחיישנים אם זה ניסיון לעבור מעל למחסום או שמדובר דווקא בכוונה לחפור מתחת לגדר".

את ההתלבטות הזו של הקצין חברי כיתת הכוננות כבר לא הספיקו לשמוע. מיד עם הצפצוף הראשון של המערכת המתוחכמת טיפסו שוטרי משמר הגבול על שני ג'יפים, שיצאו בחריקת צמיגים לסכל עוד ניסיון חדירה. הג'יפים נעו במהירות לאורך הגדר המשוכללת, הגדושה במיטב החיישנים וציוד הצילום, כולל ציוד לצילום לילה.

"מתקרב לאזור החדירה", דיווח הסמל, מפקד הסיור. "הנה הם", זעק הגשש למראה כמה דמויות שניסו להימלט ולהיטמע בחשיכה, "הם בורחים לכיוון העיר. לא לוותר להם. קדימה, צריך לרדוף ולתפוס אותם".

המאבק היה קצר ובסיומו שכבו שלושה צעירים על רצפת הג'יפ, קשורים בידיהם וברגליהם. "הצלחנו", סיכם הסמל, "סיכלנו עוד ניסיון. מזל שיש לנו את הגדר הזאת. היום קשה בכלל להבין איך פעלנו פעם, לפני הקמת הגדר". [1]

לא. על אף הדמיון הרב אין זה תיאור מהנעשה בישראל אלא לקוח משגרת יומם של שומרי הגבול הספרדיים בסאוטה. סאוטה ומיליה (Melilla) הן שתי מובלעות ספרדיות במרוקו השוכנות לחופו הדרומי, האפריקני, של הים התיכון. המרחק האווירי/ימי בין סאוטה לגיברלטר הוא כ-15 קילומטר ומיליה ממוקמת כ-250 קילומטר ממזרח לסאוטה. מיליה וסאוטה מבודדות גיאוגרפית והחיים בהן הם "כמו לחיות באי."[2]

שתי הטריטוריות הללו הן האחרונות שנותרו מעידן הקולוניאליזם ביבשת אפריקה שבו משלו צרפת וספרד במדינות המגרב. לרוב האירופאים הן אינן ידועות אך עבור הספרדים הן משמשות כזיכרון לאותם ימים גדולים ומפוארים של האימפריה הספרדית. הנסיך הנרי ה"נווט", בנו השלישי של ז'ואן הראשון, מלך פורטוגל (1394 – 1460), הוא שכבש לראשונה ב-1415 את סאוטה שבזמנו היוותה נמל ערבי חשוב, מידי המורים שנסוגו מחצי האי האיברי, שמונה-מאות שנה לאחר שהוזמנו להילחם ונשארו לשלוט בחצי האי האיברי, כהמשך המאמץ המלחמתי למיגורם. כיבוש סאוטה היה הניצחון הראשון של צבא אירופי ונוצרי על המורים, בטריטוריה שלהם, באפריקה. ספרו של פיטר גולד [3] הינו, קרוב לוודאי, הספר המקיף והמפורט ביותר המיועד לאלה המעוניינים להרחיב את הידע האישי בהיסטוריה, צעד בעקבות צעד, של היווצרות שתי המובלעות הללו.

מרוקו טוענת לריבונות על שטחים אלה למרות שהמובלעות הללו מצויות באחזקה ספרדית מעל ל- 500 שנה, בדיוק כמו שהספרדים רוצים את צוק גיברלטר המוחזק עדיין על-ידי הממלכה המאוחדת כזכר לעידן אחר בו ניצחה, לפני מאות שנים, האימפריה הבריטית את ספרד. הגבול היבשתי של שתי המובלעות הללו מתפקד כגבול בין ספרד למרוקו אולם למעשה זהו גבול יבשתי בין אפריקה לבין האיחוד האירופי. מהגר עבודה שמצליח לחדור למובלעות הללו מוצא עצמו באירופה ובכך מקנה לעצמו יכולת תנועה ללא הגבלה (כמעט) בקרב מדינות האיחוד האירופי.

בניית החומה סביב מיליה הסתיימה ב-1998: עשרה קילומטרים של גדר תיל כפולה בגובה של שלושה מטרים. מתחת לפני הקרקע נמתחו כ-200 קילומטר של כבילים המחברים נקודות תאורה, גלאי קול ונפח וחיישנים נוספים למרכז הבקרה הספרדי. סאוטה היא אמנם מובלעת קטנה – היא משתרעת על שטח של כ-28 קילומטרים רבועים בלבד – אך היא מוקפת בגדרחומה שעלות הקמתה, שברובה מימן האיחוד האירופי, הסתכמה ב-350 מיליון דולר. זוהי גדר תיל כפולה, בגובה שמונה מטרים, עם תאורת לילה ורוויה בחיישנים ומצלמות הרגישים לחום, תנועה וקול. גדר ההפרדה זו, זכתה, בקרב מתנגדיה, לכינוי "חומת ברלין החדשה".

גדרות המובלעות הספרדיות נשמרות על-ידי שומרים חמושים שאינם בוחלים להשתמש גם בנשק בלתי שגרתי – הטלת אבנים גדולות. הציבור בספרד הזדעזע למראה תמונות של מהגר בלתי חוקי המוטל חסר הכרה בין גדרות התיל לאחר שנחבל מאבנים (שנים לאחר מכן הזדעזע העולם מתמונתו של ילד סורי שטבע במימי תורכיה וגופתו נסחפה אל החוף – האם משהו השתנה כתוצאה מהזעזוע? לצערי התשובה היא לא). חסרי המזל הנתפשים בניסיון מעבר המכשול נכלאים עד לגירושם (או להעברתם אל יבשת אירופה), בכלא הקרוי, באופן אירוני, "מצודת אירופה", הממוקם על גבעה במרכז סאוטה.

למרות הביקורות, של האיחוד האירופי על גדר ההפרדה הישראלית ושל ארגונים בעולם על גדר ההפרדה הספרדית, החליט האיחוד ליישם את מודל גדר ההפרדה החדשה שהוקמה בסאוטה גם על הגדר הישנה שמובלעת הספרדית התאומה, מיליה. אחת הסיבות לכך, ואולי הדומיננטית שבהן, היא הסתערותם של מאות מהגרי עבודה אפריקאים, כמעט מדי לילה, בבת-אחת, כבתרגיל צבאי מתואם מראש, על גדר התיל הנמוכה המקיפה את המובלעת הספרדית, בעוד שהשלטונות אינם מסוגלים לבלום את נחשולי האדם ולמנוע את החדירה. רק חלק נתפס. הרוב לא.

אוקטובר 2005 היווה חודש של דמים עבור מהגרי העבודה האפריקנים:

בשלב מסוים, כאשר מאות בני אדם זועמים שהתעלמו מרימוני הגז וממטחי כדורי הגומי טיפסו בעזרת סולמות על גדר ההפרדה וירדו בצד השני, איבדו כוחות הביטחון את השליטה. השוטרים ושומרי הגבול פתחו בירי רצוף של כדורי גומי ועצרו מאות, תוך שימוש בכוח רב. אחרי שעות של מאבק חזר השקט לאזור, אבל בשטח נותרו חמישה הרוגים, שלושה יותר ממספר ההרוגים בתקרית שאירעה יום קודם לכן, ולמעלה מ-150 פצועים אושפזו בבתי חולים באזור. [4]

ב-7 באוקטובר 2005 ניסו יותר מאלף מהגרי עבודה לחדור למיליה. שישה איש נורו ונהרגו. לדברי השלטונות פתחו שומרי הגבול בירי של אש חיה לעבר מסיגי הגבול "בגלל סכנה מוחשית לביטחונם מצד המסתערים, שהיו תוקפנים במיוחד" [5] בכול אוקטובר דיווחו מקורות שונים שלפחות 11 מהגרים נורו או נרמסו במובלעות הספרדיות. בין לבין, מיליה נזקקת להגברת הממד הצבאי בעצירת הסגת הגבול.

עשור לאחר מכן מופנה הזרקור אל עמק הדנובה. מסדרון היסטורי שהיום משמש לפליטים מסוריה למעבר אל הארץ המובטחת – גרמניה. ובחזית המגרב – שקט (או שלא מדווחים לנו…).

האיים הקנאריים מתקשים להשיג שיתוף פעולה אפריקני בבלימת זרם ההגירה מיבשת השחורה. גרגורי דניה [6], כתב העיתון El Pais, ליווה במשך למעלה מחודש ימים מהגרי עבודה אפריקאים במסעם מכפרים נידחים ברחבי אירופה למרוקו ותיעד את ניסיונות הברחת הגבול, בדרך הימית, אל השער הדרומי של אירופה, האיים הקנאריים, טריטוריה ספרדית הממוקמת מול חופי מרוקו, יעדם של אלה המייחלים להגיע לאירופה ולמצוא בה עבודה פרנסה:

הם מושפלים, נשדדים, נאסרים, חלקם מתים בדרך. אבל דבר אינו מונע מעשרות אלפי פליטים אפריקאים לנסות להגשים את חלומם הגדול: לדרוך על אדמתה של אירופה. והיום אין זה עוד שיט של חמש שעות בים התיכון. עכשיו עליהם להתמודד עם 20 שעות באוקיינוס האטלנטי: בסירות חצי-רקובות הם מנסים לעשות את הדרך מחופי סהרה המערבית ועד לאיים הקנאריים, במרחק של 700 קילומטרים מדרום לאגאדיר. במשך שנים רבות היה מצר גיברלטר המעבר היחיד אל הארצות העשירות. כיום, בשל הפיקוח הנוקשה, הנתיב הזה יקר מדי ואינו יעיל דיו: משמר החופים המרוקאי ערני וחטטני, ורק מי שמשלם הרבה שוחד ויש לו סירה חזקה במיוחד יכול לפרוץ את המחסום הימי הזה.

גלי המהגרים החדשים באים מרוב ארצות אפריקה, דוברי שפותיהם המקומיות וכן אנגלית או צרפתית. אנו מלווים אותם מרגע יציאתם ממרוקו. חודש של שיטוטים במדבר ואחר כך בים עד לאיים הקנאריים, אדמה ספרדית באמצע האוקיינוס. לא כולם יגיעו… חלקם ממתינים זמן רב. למשל איברהים. הוא שוהה במרוקו זה שלוש שנים וכבר גורש ממנה פעמים רבות, ואף על פי כן הוא ממשיך לחלום על אירופה, במיוחד על צרפת. "פעם השאירו אותי במדבר והייתי צריך ללכת 45 קילומטרים בלי מים עד שהמשטרה המרוקאית עצרה אותי. גירשו אותי לאלג'יריה. חזרתי שנה אחר כך, ואז הסירה שלקחנו לקנאריים טבעה. היינו עליה 32 אנשים ורק שמונה ניצלו. חזרתי לראבט. עכשיו שכחתי מזה, אני רוצה לנסות שוב". כולם עושים זאת מסיבות כלכליות. אין להם עבודה בארצם, והם משוכנעים שבאירופה ממתינים להם כסף והצלחה…

כדי להרוג את הזמן מלמדים המנוסים ביותר את כל השאר איך לשבש את חקירת המשטרה, בעת הנחיתה בספרד: "אתה לא צריך לומר להם מאיזו מדינה אתה, או שתגיד שם של מדינה שלספרד אין הסכם הסגרה אתה. אבל הכי טוב זה לא להבין כלום. אתה צריך להתנהג כאילו אתה לא מבין צרפתית או אנגלית. תדבר רק בדיאלקט שלך ותגיד להם 'אני לא מבין'. אחרי כמה רגעים לשוטרים נמאס והם עוזבים אותך במנוחה"…

לא עובר יום בלי שנוחתת באיים הקנאריים לפחות סירה אחת עמוסה באפריקאים. וישנם גם כל הנשים והגברים שלעולם לא יראו את אירופה. הרבה סירות אינן מגיעות עד לחוף הספרדי. הנוסעים בהן מתים בים או שהם נסחפים לחוף וגומרים את חייהם בקברי אלמונים בפוא רטוונטורה. הסימון היחיד על קברם הוא מספר סידורי.

ומרוקו? ממשלת רבט אינה סבורה שמרוקו צריכה לשמש כשומר גבול של האיחוד האירופי ולכן אין היא טורחת מעל המידה לסכור את שיטפון המהגרים. באופן רשמי התחייבו שלטונות רבט להילחם בהסתננות משטחה לאירופה. בפועל, מדווחים כתבים מהשטח – סאוטה, אגאדיר – כי המרוקנים לא ממש מנסים לעצור את המהגרים הלא חוקיים. בל נשכח כי מרוקו טוענת לבעלות על המובלעות הספרדיות ובנוסף לכך כל מרוקני המצטרף למבריחי הגבול לצפון משחרר מקצת מהלחץ המופעל על השלטון בשל המשבר הכלכלי בו נתונה המדינה.

בזמנו, שילם האיחוד האירופי לשליט לוב, קדאפי, הון עתק לבלימת מעבר מהגרים לאירופה מחופי לוב. היום אין לוב ואין למי לשלם ולכן אין מי שיבלום…

אך לא רק ספרד מהווה יעד למהגרי עבודה בלתי חוקיים. חוויה זו של חדירה ימית משותפת למדינות אגן הים התיכון הנמנות על האיחוד האירופי. איטליה, יוון. מדינה שהצטרפה זה לא מכבר לאיחוד האירופי, מלטה, הרימה ידיים: הממשלה המקומית הכריזה בתחילת יולי 2006 שאינה מסוגלת ואין בכוחה להתמודד לבדה עם הבעיה. מהגרים מאפריקה מגיעים בהמוניהם לחופי מלטה. תושבי האי הקטן, שבו חיים כ-400,000 תושב, אינם רוצים לקלוט אותם, אך חוקי האיחוד האירופי מחייבים אותם להושיט סיוע. לפי חוקי האיחוד, מקבלת המדינה הראשונה אליה מגיעים מהגרי עבודה בלתי-חוקיים אחריות עליהם ועליה להחליט אם להעניק להם מקלט או לשלוח אותם בחזרה למולדתם.

מאות אלפים של מהגרים ממרכז אסיה ומאפריקה נכנסים מדי שנה לתורכיה ומשם הם מסתננים, דרך הים או היבשה, לאירופה. המבריחים במדינות שמדרום לסהרה סימנו את תורכיה כיעד מועדף וזאת בשל העובדה כי אשרת הכניסה, הויזה, זולה יותר וקלה יותר להשגה מאשר למדינות היעד – האיחוד האירופי. עשרות אלפים של מהגרי עבודה – סינים, אפגאנים, איראנים ואפריקנים ולאחרונה הצטרפו גם הודים שוהים כיום בתורכיה ומחכים לנצל את ההזדמנות להסתנן ליוון – בדרך כלל באמצעות האופציה הימית. ובשנתיים האחרונות הצטרפו פליטים מסוריה הנסים מהארץ החבולה והשרויה מזה 4 שנים בסוג של מלחמת אזרחים. אם אפשר לקרוא לארגון המדינה האסלאמית אזרחים…

שר הפנים הצרפתי דאז, ניקולה סרקוזי, טען בפני באי ועידת אירופה ואפריקה להגירה שהתקיימה ברבט ביולי 2006 כי "איננו יכולים לקבל את כל מי שמאמינים שהיבשת היא אלדורדו ומשום כך רוצים לבוא לצרפת ולאירופה". הנציבות האירופית הכינה תכנית להקמת צוותי תגובה מהירים שיתמודדו עם ההגירה הבלתי חוקית. הצוותים יהיו בהיקף של כ- 300 בני-אדם, ילבשו מדים מיוחדים, יזוהו ככוח אירופי מיוחד ועם זאת יהיו תחת פיקוד מקומי של המדינות המסתייעות. מטרת הצוותים סיוע לחברות האיחוד האירופי המצויות תחת לחץ חריג של ניסיונות חדירה של מהגרים בלתי חוקיים. במקביל לסיוע נקודתי זה, הוצע לחזק את הגבולות החיצוניים של הארגון. לשם כך יש לחתור להשגת הבנות עם מדינות המוצא שמהן מגיעים מהגרי העבודה הבלתי לגליים. תכנית זו, ככול תכנית באיחוד האירופי, נדרשת לאישור גורף, מקצה לקצה, של כלל חברות הארגון.

בסופו של יום קרסה המדיניות לנוכח גלי הפליטים מסוריה ומאפגניסטאן וממדינות נוספות השרויות במלחמות פנימיות.

מראי מקום:

[1] שמרון, ג. (4.7.2004), "גדר ההפרדה של אירופה", מעריב, ע': 8 – 9

[2] Leontidou, L., Donnan, H. and Afouxenidis, A. (2005), “'Exclusion and difference along the EU border: Social and culture markers, spatialities and mapping”, International Journal of Urban and Regional Research, Vol. 29, No. 2, p: 389-407

[3] Gold, P. (2000), Europe or Africa? A contemporary study of the Spanish north Africa enclaves of Ceuta and Melillia, Liverpool University Press, Liverpool

[4] שמרון, ג. (2.10.2005), "מהומות בגדר – הגרסה הספרדית", מעריב, ע' 23

[5] שמרון, ג. (9.10.2005), "שישה הרוגים בגדר ההפרדה הספרדית", מעריב, ע' 17

[6] דניה, ג. (11.5.2005), "מסע אימים לארץ לא-מובטחת", הארץ, מוסף יום העצמאות, ע': 22 – 28

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 23 בפברואר 2016 at 10:47 AM

    גם גלי הים מצליחים לכרסם בסלעי החוף.
    לא ניתן לייבש את הים ולעצור את גליו. בעיית הפליטים תדעך רק כאשר גודל הפיתוי להסתנן יקטן. הצבות חומות וגדרות רק מאיטה את הדלף.

    הפתרון עולה בהרבה מאוד כסף. הרבה מאוד כסף נמצא בתעשיות הנשק. בינתיים כוח הנשק לא מספק את הסחורה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: