סרז' גינזבורג היה יהודי. כמוכם וכמותי. הוריו היו איסטיודן. ציון לגנאי של היהודים האלה מן המזרח. לא כמו כולנו… נו-טוב: תמיד התנשאו על המזרחי. הנ"ל לא חבש כיפה, ציציותיו לא בצבצו מכנף בגדו, פאותיו לא גודלו ואנו מניחים שלא הניח תפילין וסבורים כי לא שמר את השבת. ולגבי אוכל – מי יכול לעמוד בפני קסמי פריז? ישנה אגדה אורבנית שיש קמצוץ של שומן חזיר בסהרון הנאכל בבוקרו של יום. אבל אין לנו הוכחה. אבל אנו, כקולקטיב, מנכס אליו כל אחד שנמצא בו שמץ של די-אן-אי יהודי. שילשים ורבעים. לא בכדי אחוז זוכי פרס נובל, ביחס למספרנו הנומינאלי בקרב כלל אומות העולם, הוא בין הגבוהים אם לא הגבוה ביותר. כך או אחרת, הנ"ל נפטר לפני שניים ומחצה עשורים.
וביקרנו לאחרונה בעיר האורות. והלכנו ברחובות פריז. יצאנו מן השדרות המתוירות, הנמתחות בין האובליסק שקיבלה העיר במתנה מן השליט המצרי, לבין האטואל ע"ש של הגנרל ידיד ישראל, ירדנו דרומה בדרך בין שני הארמונות, הגדול מימין והקטן משמאל, בגדול בעוד ימים ספורים תוצג תערוכה של עבודות ממכחולו של פבלו פיקסו, אך אנו כבר נהיה בעירנו. חצינו את הנהר על אלכסנדר ה-III, העתק מושלם של המקור מלנינגרד היא סנט-פטסבורג, מן הימים שבהם שפתה של האצולה הרוסית הייתה צרפתית, ומשם משכנו אל הגדה השמאלית, ה"ריב-גוש". ובה, בכיוון כללי אל המזרח, מהלכים בזיג-זג: רחוב ימינה, רחוב שמאלה. ללא תכנית מוכתבת מראש. סתם שוטטות לשם שוטטות. וולטר בנימין, שוב אחד משלנו, ולכן חייו התקצרו בטרם עת, לבטח היה גאה בנו. המטרה שיטוט בין הגלריות המאכלסות את האזור, ממוזיאון ד'אורסי דרך כנסיית סן-ז'רמן ועד לבולבר סן-מישל. שיהיו בריאים כל אותם קדושים, המוזכרים ואלה שלא הוזכרו… ומשם קרוב לוודאי שנתפוס מטרו אל המלון.
פעילות בחזית אחד הבתים משכה את תשומת ליבי. פנינו אל אותה סמטה. בחור צעיר, מקומי אך יודע לשון עם זר, ז"א אנגלית, יצר יצירה על כתליו החיצוניים של הבית, הפונים אל המרחב הציבורי. גרפיטי. תפסנו אותו "על חם"… והנ"ל שואל אותנו, לא פחות ולא יותר, לחוות דעתנו האומנותית. האמת – לא משהו, אבל אמרנו את שאמרנו, ואישרנו שיש פוטנציאל. שני חבריו, שאף הם הצליחו לתקשר באנגלית, ניצלו את השיח וחמקו מן הזירה. שאלנו מספר שאלות, חלקן בנאליות כדוגמת "האם מותר?" (הרי יודעים אנו שלא…) ו"מה עושה המשטרה?" (מכות על כף היד…), ועוד. אבל שאלנו של מי הבניין.
והתשובה – זהו ביתו של סרז' גינזבורג. הבית מוזנח. אף לא אחד מתגורר בו. אנו זוכרים את המנוח כבוהמיין, מלחין, משורר, חרמן, ואת זוגתו באותם ימים רחוקים, הנערה הבריטית, שגניחותיה באחד השירים, הניעו אברים. גם הנערה בת ה-18, ששרה באחד מן הפסטיבלים ששמם הולך לפניהם, שיר אודות בובה, לא ידעה שהשיר הוא למעשה מחווה למציצה… ונפרשה בפנינו הטרגדיה המשפחתית. מוות. התאבדות. המשכנו בדרכנו. זוכרים? אחד ימינה והבא אחריו שמאלה…
מה הסיכוי שניתקל, יום אחר יום, בסרז' גינזבורג? אם לא בו אישית, אז בנכסיו? וכבר נכתב בספר בן סירא: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית תתבונן, אין לך עסק בנסתרות." (חגיגה, י"ג, א). ובכל זאת פיצחו את האטום, והמציאו את המחשב ואפילו הגיעו ל"סלפי". בלי הסקרנות מה אנו?
למחרת יצאנו לחקור את הרובע ה-14. ושוב, ללא תכנית מוגדרת אלא בשיטה הידועה שלא אחזור אודותיה. אחרי מאה מטרים מן המלון, הבחנו בחומת בית העלמין של מונפרנס, חשפנו את הכניסה וחיפשנו מכרים בין הנפטרים. רוב הידוענים קבורים במונמרטר או בפר-לה-שז. עברנו על הרשימה שהכינו הצרפתים עבור תיירים שכמותנו, ומצאנו, לבן ע"ג ירוק, כי אחד פלוני בשם סרז' גינזבורג קבור כאן. חלקה כך וכך. קבר מס' 66. סברנו ש-69 היה משקף טוב יותר אבל אמרו חז"ל כי אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. הלכנו. מצאנו. לא היה צריך להתאמץ. בשורה הראשונה הפונה אל השביל. ניצבנו מול הקבר. העניין של כרטיסי המטרו הפזורים על הקבר לא ברור לנו. שמא יש למי מן הקוראים תשובה בדוקה ומוסמכת?
צילומים: משה הרפז (פריז, ספטמבר 2015). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 
תגובות
חיפוש מעלה שמישהו שאל באיזה פורום למה יש כרטיסי מטרו על קברה של גרטרוד סטיין בפר לאשז, ענו לו שלא ברור, אבל יש גם על קברו של מודיליאני וגם מג'ים מוריסון לא נחסך. יש לגינזבור שיר על כרטיסן, אבל ספק אם זה העניין.
גם על קבר סארטר ודה בובואר. אולי סתם רוצים להשאיר משהו, וזה הדבר הכי זמין בכיס.
אפשרות סבירה עד מאוד. תודה.
אפשרות נוספת היא להדגיש את ההשקעה של פלוני להגיע ולכבד את זכרו של מי שלא היה אלמוני