הממד הצפוני של האיחוד האירופי (Northern Dimension) נמתח על-פני המדינות הסקנדינביות והבלטיות, מאיסלנד ועד להרי אורל ומהים הארקטי ועד קצהו הדרומי של הים הבלטי. נכללות בו חברות האיחוד – שוודיה, פינלנד, דנמרק ומדינות ההרחבה – ליטא לטוויה, אסטוניה. בתחום ההתעניינות ממוקמות גם נורבגיה ואיסלנד (שאינן חברות האיחוד האירופי אך חברות בנאט"ו) ורוסיה (כולל מובלעת קלינינגרד שלחופי הים הבלטי, הכלואה בין פולין לליטא, ללא מסדרון יבשתי לרוסיה).
כאמור, בין מטרות האיחוד האירופי הגברת והגדלת ממדי היציבות והביטחון האזרחי בד בבד עם פיתוח בר-קיימא. ממדיניות זו של האיחוד נגזרת מדיניות ניהול הגבול של הממד הצפוני. בגרעין תפישת הביטחון ניצבים זה לצד זה, הפחד מפני האחר, הזר והבלתי מוכר, והשאיפה לוודאות ולידיעה. השילוב מייצר חיים מוכרים, נשלטים, שבהם הרציונליות, המושתתת על סוברניות, מהווה את המרכיב הדומיננטי. אורח חיים בטוח תובע אמת ביטחונית. הממד הצפוני מרחיב את מרחב החיים הידוע והבטוח של מדינות הפנים ומהווה דוגמה לתהליך ההתפשטות של האיחוד האירופי לצפון-מזרח ולשינוי מיקומו וטבעו של הגבול הביטחוני, ההיסטורי, של המלחמה הקרה.
זהו פרויקט שבו נקבעת היסטוריה חדשה המשנה את פניו של הצפון הישן ביוצרה ישויות חדשות, זהויות ומשמעויות העולות מכך. במילותיו של הגיאוגרף הפיני קרי לייטינן – "זוהי הזדמנות לאמנציפציה."[1] לייטינן אינו תופש את הממד הצפוני כפרויקט דטרמיניסטי אלא כמערך שחקנים בעלי תחכום בנושאים מורכבים ובעלי עניין ביטחוני שביחד, תוך הידודיות, יניבו תוצאות משמעותיות: "יתכן והונחו היסודות לזהות צפונית חדשה". פעילויות חברתיות ושיח חברתי מייצרים שונות בין חברות ואלו בתורן מייצרות את ההפרדה ומקימות את הגדרחומה.
הגבולות המשותפים שבין מדינות האיחוד לרוסיה הם אזורי החיכוך של המערב במזרח ומהם עולה ומפציעה שאלת הגישה לרוסיה: צר או ידיד? רוסיה אינה מועמדת או מעוניינת, ככול הנראה לעיין, להצטרף לאיחוד האירופי או לברית נאט"ו, ולכן גבולה המערבי, הנושק למדינות האיחוד האירופי, ימשיך להוות את גבול הביטחון המזרחי של ברית נאט"ו. שני הצדדים, ברית נאט"ו והאיחוד האירופי מצד אחד והפדרציה הרוסית מן הצד האחר, רואים בגבול זה גבול של ביטחון. במגרש המשחקים הצפוני משחקים עוד מספר שחקני משנה – המועצה הסאמית (Saami Council), האגודה הסביבתית של בלונה (Bellona) והמועצה של חבל בארנץ (Barents). כלומר, גבול שיש להגן עליו ושעריו אינם פתוחים לרווחה אלא נתונים לבקרה ולשליטה.
בהתאם לתפישת הממד הצפוני, חייב הגבול המשותף בין האיחוד לבין רוסיה להיות מושתת על עקרונות וסטנדרטיים מערביים ועל הרוסים אם רוצים הם לחזור לחיקה של אירופה, להסתגל לכך. ובמילותיו של כריסטופר בראונינג: "מנקודת ההשקפה האירופית [האיחוד] רוסיה יכולה לתפוש זאת או שהיא מסתכנת בנפילה חזרה למצב של בידוד."[2] יחס האיחוד האירופי לרוסיה אמביוולנטי – הרצון לקָרֵב נפשית מאוגד וכרוך בצורך להרחיק פיזית.
פינלנד גובלת בשוודיה וברוסיה ומטבע הדברים שונה הגבול בין שוודיה לפינלנד מהגבול שבין פינלנד לרוסיה. האחרון הינו גבול חיצוני, ביטחוני במובן המסורתי, דהיינו סוכן של הביטחון הלאומי של פינלנד והעל-לאומי של האיחוד האירופי ולפיכך הוא גבול מבוצר במובן הצבאי: גדר תיל, מוקשים, משמרות חמושים, מעקב וניטור אלקטרוניים, חיץ, אזורי ספר – גדרחומה. זהו גבול מאובטח וחיצוני המנוהל לפי הסכם שנגן שפינלנד חתומה עליו. לעומתו, הגבול בין פינלנד לשוודיה הוא גבול פנימי, בין מדינות שכנות החברות באיחוד האירופי, ולפיכך הגבול, בהגדרתו, הוא גבול שאינו מאובטח – חופשי למעבר אנשים וסחורות. מרכיב הביצורים נעדר ממנו ואין לגבול אלמנט ביטחוני כלשהו הנראה לעיין. כבר ב-1958 הוחלט כי אזרחי המדינות הסקנדינביות – נורבגיה, שוודיה, פינלנד ודנמרק – רשאים לנוע בתוככי המדינות הללו ללא צורך בהצגת דרכון או אשרת מעבר בתוקף.
הנה עדותו של מומחה גבולות פיני, בנושא הגבול הפיני-רוסי, כפי שהובעה בפני בית הנבחרים בבואו לבחון את הרחבת פרויקט שנגן.[3]
The idea is to build an atmosphere of joint task’ although preformed separately, of keeping the border secure. This is something that we feel speaks very strongly for our model and it speaks very strongly against the model which is applied in some countries, which is that at least part of the border is the responsibility of the military, of the Ministry of Defence… It is important that it is done by professionals, not by the military. It is not military co-operation, it is border management
כמרכיב פיזי במרחב משמש הגבול הפיני-רוסי עדות ליחסי פינלנד עם שכנתה בעבר ובהווה. כיום הגבול שקט והיחסים בין פינלנד לבין רוסיה מוגדרים, על-פי הקוד בשיח הדיפלומטי, "ידידותיים". לפי פאסי [4] יש לגשת לניתוח גבול לא בדרך המסורתית שבה בוחנים כיצד מפריד הגבול בין קבוצות חברתיות אלא להתרכז כיצד פעילויות חברתיות ושיח חברתי מייצרים שונות חברתית וזו, בתוכה, מייצרת הפרדה ובונה חומה. ניתוח ההיסטוריה של הגבול הפיני-רוסי הוביל למסקנה שאין לראות את רעיון הטריטוריה באופן פשטני כחד-ממדי וכתצורה אחת של השלטון אלא נדרש לבחון את מורכבותו.
פאסי מחלק את אזור הגבול הפיני-רוסי לארבעה אזורי משנה שלכול אחד מהם "ישנן בעיות פרטיות משלו." נפתחו עשרים ושישה מעברים (מתוכם שישה לתנועה בין-לאומית), אולם שאר אזורי הגבול מוגדרים כשטחים צבאיים והכניסה אסורה למי שאינו מורשה. אך הזיכרון הלאומי חי ונושם. לייטינן טוען כי למרות ההיסטוריה הקצרה של הגבול הפיני-רוסי הנוכחי הוא עדיין טעון ומתוח וזאת בשל הזיכרון הקולקטיבי הפיני מתקופת שלטון הצארים הרוסיים (1809 – 1917) וסיפוח שטחים לברית-המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה. תנאי שביתת הנשק, שאושרו בחוזה השלום של פריז מ-10 בפברואר 1947, אילצו את פינלנד לוותר על שטחים בהיקף של כ-44 אלף קמ"ר שהיוו כ-12 אחוזים מהשטח הפיני לפני מלחמת העולם השנייה.
נראה כי פינלנד והאיחוד האירופי – לפחות האליטות הפוליטיות המצויות בשלטון כיום – מעוניינים לקרב את רוסיה לאירופה המאוחדת, למערב. סקוט [5] טוען כי כבר ב-1991 ניצלה הממשלה הפינית את ההזדמנות שנקרתה, בשל חילופי השלטון במוסקבה, על-מנת לפתוח בדיאלוג פוליטי חדש עם הרוסים במטרה להפחית את הזיהום בחצי האי קולה (Kola) ולמזער את הפגיעה והנזק שנגרמו ליערות בצפון פינלנד. ההסכמים שנחתמו ב-1992, בין האיחוד האירופי לבין רוסיה, תרמו רבות למאמצים הפיניים בהשגת המשימה.
כריסטינה קארפי [6] מלמדת אותנו כי האיחוד האירופי מימן בנייה של תחנת גבול חדשה בצד הרוסי ויזמים פיניים – בעיקר אנשי עסקים מקומיים – כבר סייעו באספקת חשמל לתחנות גבול רוסיות (במרוצת העשור האחרון של המאה ה-20) במטרה לעודד מיסוד מהיר של מצב חדש אשר מפירותיו הכלכליים יוכלו ליהנות בעתיד.
בניית גבול ביטחוני, צבאי, מבוצר, בין שני הצדדים, על-ידי צד אחד, המערבי, אינה מעודדת כיוון זה. תהליך בניית אמון הוא תהליך ארוך, איטי וממושך. ובינתיים החיים עושים את שלהם – "עסקים כרגיל". גבול הוא הקו המפריד בין "אנחנו" לבין "הם". בראונינג מצביע על הדרך בה בונים, שומרים ומנציחים בפינלנד את ה"אחרות" וה"דמוניזציה" של רוסיה ולעומתו עולה ממחקר של פאסי [7] כי הסיפרים (נרטיבים) הקשורים ומשויכים אל הגבול הרוסי-פיני הולכים ומתמוססים במרוצת השנים.
מראי מקום:
[1]Laitinen, K. (2003), “Geopolitics of the northern dimension: A critical view of security borders”, Geopolitics, Vol. 9, No. 1, p: 20-44
[2] Browning, S. C. (2003), “The region-building approach revisited: The continued othering of Russia in discourses of region building in the European North”, Geopolitics, Vol. 8, No. 1, p: 45-71
[3] Walters, W. (2004), “The frontiers of the European Union: A geostrategic perspective”, Geopolitics, Vol. 9, No. 3, p: 674-698
[4] Paasi, A. (1999), “Boundaries as social processes: Territoriality in the world of flows”. In: D. Newman (Ed.), Boundaries, territory and postmodernity, Frank Cass Press, London & Portland, OR. USA, p: 69-88
[5] Scott, J. W. (2005), “The EU and ‘Wider Europe’: Toward an alternative geopolitics of regional cooperation?”, Geopolitics, Vol. 10, p: 429-454
[6] Karppi, K. (2001), “Questions of symmetry: Programme experiences featuring northern borderland development”, Geografiska Annaler B, Vol. 83, No. 3, p: 153-160
[7] Paasi, A. (1996), Territories boundaries and consciousness: The changing geographies of the Finnish-Russian border, John Wiley and Sons, New York
משה הרפז 