מדור הזהב של היהודים באנדלוסיה אל קידום הנרטיב של יהודי ערב

אגדה אורבנית, אחת מני-רבות, מייחסת לסוקרטס אמרה ולפיה טען הנ"ל שלא כדאי לאדם לחיות חיים שאין בהם חקירה. האמת – לא בדקתי האם הציטוט (החופשי) אכן מבית היוצר של סוקרטס. אבל יצאתי לחקור אגדה אורבנית אחרת, שמקורה אינו ידוע לי, הסובבת לה ורוכשת מאמינים בקרב היהודים ילידי מדינות האסלאם בכלל והערביות בפרט, כי החיים שם, בניכר, עד שלא הופיעה מדינת ישראל על המפה, היו שופרא דה-שופרא. גן-עדן. צפיחית בדבש ושאר דימויים מן הסוגים הללו. מצטער, אך מצאתי עדויות שלא כך היו פני הדברים.

מסתבר שגם שם, בגן העדן האבוד, סבלו היהודים מהמוסלמים: הצקות, השפלות, רדיפות, פוגרומים, הרג, שוד, ביזה, אונס, אובדן קורת-גג, וכד'. ואיך אצדיק את שלילת האגדה? תמיד אמצא מישהו שיודע לכתוב יותר טוב ממני את מה שרציתי לספר לכם. הנה-כי-כן מחזיק אני בידי ספר שנכתב על-ידי אחד משלנו. פלוני בשם נתן ויינשטוק – "נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו" (הוצאת בבל, 2014, מצרפתית: חגית בת-עדה). ספר לא כרסתני. אוחז 288 עמודים (לא כולל נספחים, מראי-מקום, מקורות הנזכרים בספר ואינדקס). מתוכו אדלה את המידע הנחוץ להוכחת האמירה הנגדית. כמובן שאין זאת הנדסה. לא שחור או לבן. לא 1 או 0. והאמת המוחלטת, אם בכלל ישנה כזאת, רובצת אי-שם בתווך…

וכך כותב ויינשטוק בהתייחסותו אל "דור הזהב" האנדלוסי, כאשר שלטו המורים במרבית שטחו של חצי האי האיברי (את חבל אסטוריאס הם לא כבשו ולכן יורש העצר הספרדי הוא נסיך אסטוריאס) :

"מי לא שמע עד זרא שמצב היהודים בצל האסלאם היה אידילי? אגדה עיקשת, ספוגה רומנטיות תמימה, מתיימרת אכן לטעון שיהדות ספרד ידעה "תור זהב" אמיתי במהלך התקופה הזאת, ושהתרבות היהודית, שידעה אז את שעותיה היפות ביותר, פרחה באווירה של אחווה יוםיומית, הטבולה, כל-כולה בסובלנות ובידידות. המציאות היתה מלבבת פחות. ומן הראוי שנעמיד דברים על דיוקם. בלי משוא פנים, בלי דעות קדומות ובלי הפרזה. הבה ננסה אפוא לנתח את התוכן האמיתי של מצב היהודים במחוזות התרבות הערבית-מוסלמית בעידן הזוהר שלה, כשהיא התנוצצה באנדלוסיה בכל יפעתה. בניגוד לתמונה הקלוקלת והזולה שציירנו לעיל, "תור הזהב" של שוויון הזכויות (בצל האסלאם) הוא אגדה, שהומצאה בידי היהודים במאה התשע-עשרה כטענה כנגד הנוצרים – ושמוסלמים שבו וחזרו אליה בימינו בדמות האשמה המופנית אל היהודים [בהערת שוליים מציין המחבר כי הוא מצטט את ברנארד לואיס, מומחה לעולם הערבי-מוסלמי בכללותו ולמזרח התיכון בפרט, וחוקרים אחרים – מ"ה].

אמת ויציב. ככלל, היהודים תחת שלטון הסהר לא ידעו גירושים קיבוציים אכזריים שניתן להשוותם לגירושים שטבעו את חותמם על אירופה הנוצרית. ומבצעים של המרות דת בכוח נכפו עליהם בעולם המוסלמי רק באורח חריג. התפרצויות אקראיות של שנאה עממית בעולם הערבי-מוסלמי היו רחוקות מלהגיע להיקף של מעשי הטבח שבוצעו בארצות הנוצריות. ולבסוף, היודופוביה – אף שאינה נעדרת מן הקוראן – לא הוכנסה בשיטתיות לאידאולוגיה האנטי-יהודית כמו באירופה של ימי-הביניים ובאנטישמיות המערבית המודרנית (עם זאת, נבהיר מיד שההערות הללו תקפות רק לגבי העבר: התפוצה של הפרוטוקולים של זקני ציון [ההדגשה במקור – מ"ה] מגיעה היום לשיאים במחוזות התרבות הערבית, שם אגב גם הולכים ומתרבים הפרסומים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שעניינם "פשעים פולחניים" יהודיים כביכול).

עם זאת, הניסיון להכחיש את העובדה שהמחשבה והתרבות היהודית הגיעו לשיא פריחתן בצל הח'ליפות בקורדובה, ושהפילוסופיה היהודית בימי-הביניים שאלה רבות מבני דורה המוסלמים, יהיה חסר שחר, כמו הניסיון לטעון שהרציונל היהודי בעת ההיא לא שאב את השראתו מן הכלאם, התיאולוגיה ההגותית של האסלאם, ובאופן כללי יותר, שהתרבות העברית בימי-הביניים לא ראתה בספרות הערבית מופת שאין נעלה ממנו ומקור להשראה ברוכה. נכון גם שהמיעוט היהודי החזק קיים את מנהגי דתו בחופשיות, קבע לעצמו מוסדות קהילתיים על-פי בחירתו ובכלל, בין חבריו היו לא מעט נכבדים מבאי חצר המלוכה, כך שניתן לדבר על התמזגות תרבותית של ממש. אגב, הדברים לא יהיו שונים תחת שלטונו של אלפונסו השביעי, המלך הנוצרי של קסטיליה וליאון, שביקש להיות "קיסר שלוש הדתות", ואולם הפן הזה של הדברים – שאין להמעיט בהערכתו – מכסה על תחום שלם השרוי בצל. שהרי כל היהודים, מראשון ועד אחרון, היו במעמד של ד'ימי, משמע שהשליטה בהם היתה מכוח מעמד חוקי אישי שביסודו עמדו השפלה ונחיתות, ומכאן שהתפיסה של "עם טמא" – המבצבצת תחילה תחת עטיהם של מקס ובר ושל ברנאר לזר בטרם תשוב ותופיע אצל חנה ארנדט – מתאימה בכל נקודה ונקודה למיעוטים היהודיים בעולם הערבי-מוסלמי, כולל בעשרות השנים שבהן הגיע הדו-קיום היהודי-מוסלמי לשיאו. יוצא אפוא שבסיכומו של דבר, גורלם של היהודים בצל האסלאם לא היה שונה באופן בסיסי ממעמדם של היהודים בצל הצלב." [עמ' 293-292]

ציטוט ארוך ובכול זאת תמציתי. מן העבר ועד להווה. לפחות לעניות דעתי…

חייב אני לכם, שלושה תריסרי הקוראים הנאמנים, או קצת יותר, הסבר (קצרצר) למהותו של המושג הד'ימיות שכן פעם כבר כתבתי על-כך מספר משפטים. חוקי הד'ימיות מנציחים את תלותו המוחלטת של המיעוט הדתי/אתני (יהודים כמו גם בני דת אחרת, אם כי כלפי "כופרים" אחרים לא התפרץ הזעם כמו כלפי היהודים), בביטחון (הפיזי) המוקנה ע"י הריבון. רוצה לומר: מי שאינו מוסלמי הוא אזרח סוג ב', אם לא למטה מכך… משלם יותר מיסים. מושפל בנוכחות הערבי-מוסלמי. רשימה ארוכה של איסורים: לא לשאת נשק (פגיון באבנט), לעבור יחף בשכונות של ערבים טהורי גזע וכיו"ב.

בחרתי באקראי אחת ממדינות ערב. לוב. אחת ממדינות המגרב. זה מה שיצא. זאת למעשה מדינה, שאם לא שמתם לב, כבר אינה קיימת. מה שקיים הוא אוסף של שבטים הנלחמים זה בזה. בעיקר חלק מזרחי מול חלק מערבי. ואוצרות הטבע מצויים בעיקר בדרום. ובין לבין שמענו כבר כי ארגון המדינה המוסלמית מצא בה, בלוב לאחר אביב העמים, חלופה טריטוריאלית לעת חורף, אם וכאשר יצליח מישהו, בודד או קואליציה רבתי, לגרשו מערבות סוריה-עיראק…

פוגרומים התרחשו בלוב בשנים 1864, 1867, 1879, 1880, 1897, 1901, 1909, 1911. ב-4.11.1945, בעקבות שמועה שנפוצה (דפוס אופייני להתנהגות הערבים גם בימינו – ראו האינתיפאדה הנוכחית של הסכינים השלופות והדריסות המכוונות…) כי היהודים רצחו את הקאדי והעלו באש את בית הדין של השרעיה בטריפולי, החלו שלושה ימים של פוגרום – הרג, ביזה, שוד ואונס – שהסתיימו ב-7.11.45. בסיומו של יום מנינו 130 נפשות משלנו שנרצחו. אגב, הבריטים, שהיו אז הריבון, שכן הם שכבשו את טריפולי מן הנאצים, עמדו, כהרגלם, מן הצד ולא נקפו אצבע. ואני, בכל עת, אנצל את הבמה לגנות את צביעותה של בריטניה.

והפוגרומים המשיכו. מלחמת הקוממיות. מלחמת ששת הימים. הנה לכם סיבות להתפרצות כנגד היהודים. 12.6.1948 (מעל 10 נרצחים בטריפולי), 1967 (18 נרצחים). ב-1.9.69 תופס קדאפי את השלטון ומפיל את המשטר המלכותי. רוב האזרחים ממוצא יהודי נכלאים במחנה ריכוז. ב-21.7.70 רכושם "הולאם" תמורת שחרורם. בסופו של יום, בפברואר 2002, נפטרה היהודייה האחרונה. לוב כיום ריקה מיהודים (אלא אם צור שיזף מבקר בה לרגע קט). כמובן שאפשר היה להרחיב ולהביא מובאות ממדינות ערביות-מוסלמיות נוספות, אבל אסתפק בכך. המסר ברור ומי שרוצה מוזמן לעיין בספרו של ויינשטוק.

ב-1948 קמה מדינת ישראל. חלק גדול מערביי ארץ-ישראל גלה או גורש, תלוי בפרשן. כך נולדה בעיית הפליטים שהונצחה ע"י שכנותינו בסירובן לקלוט אותם ולהעניק להם חיים שווי זכויות. ארגנו אותם במחנות מיוחדים שהוקמו לשם כך מחוץ לערים. חשבו כי כך ניתן יהיה "להשגיח" עליהם. עברו שנים. הערים גדלו והמחנות נבלעו בהן. שועפט למשל. והנותרים במחוזותינו הפכו במרוצת הזמן ל"פלסטינים", או "פלסטינאים" או שמא "פלשתינאים" המנציחים בשם זה את הפלישתים שאף הם היו פולשים או מתנחלים בארץ לא להם… לא בדקתי את פסיקת האקדמיה לגבי הנוסח המוסכם או המועדף או הרצוי.

להערכתי, אף לא מנהיג ערבי אחד מקרב הפלסטינים יסכים לוותר על "זכות השיבה" ועל הדרישה לפיצויים. כל סב מחזיק במפתח ביתו ביאפא ובמקומות אחרים. ודורות ההמשך חונכו על ברכי התביעה. שכן ברור לו כי יירצח יום לאחר החתימה. אולי רק שעות לאחר הטקס… מנגד, אנו לא נסכים לקלוט פליטים ערבים-פלסטינים בישראל. אין מצב. וכך לא ישרור שלום וייפתר לעד הסכסוך בין צאצאי ישמעאל לבין צאצאי יצחק, יעני בין בני-הדודים, אלא ייווצר סוג של ניהול משברים שיפרצו מעת לעת, כמתבצע בימים אלו. אני יודע שתקראו לי פסימי. מצד שני יכול להיות שיתחולל נס ואתאכזב לטובה…

במקביל, מרבית היהודים שהתגוררו בארצות הערביות-מוסלמיות עזבו או הועזבו לאחר קום המדינה. בעקבות מלחמת ששת הימים התחולל גל ההגירה המשמעותי האחרון ובעקבותיו כמעט ולא נותרו כיום ריכוזים משמעותיים של יהודים בארצות הללו. פה ושם יהודי בודד…

לימים התעוררו הפלסטינים בקרבנו וטבעו את המושג הנכבה. מקבילות האסון שלהם אל מול חגיגות יום העצמאות שלנו. שכן בעשורים הראשונים לעצמאותנו הנכבה טרם העפילה לכותרות. היא הוחצנה ליתן משקל נגד. לתמוך בזהות של הערבי. הלא-יהודי. לבנות אותה, למסד ולתחזק. לא נשארנו חייבים. אנו מנהלים מאבק נגדי. רק לאחרונה, דהיינו בשנה שעברה, קבענו יום זיכרון לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. זהו חוק שחוקקה הכנסת. מדי שנה, ב-30 בנובמבר (יום לאחר כ"ט בנובמבר), יתקיים יום זיכרון לזכר סבלם של כמיליון יהודים שחיו באיראן ובמדינות ערב.

וכך כותב עופר אדרת ("אחת ממטרות חוק ההנצחה: ליצור הקבלה לפליטים הפלסטינים", הארץ, 30.11.2015, ע' 3):

"שני אירועים מרכזיים ייערכו היום [30.11 – מ"ה] לציון הנושא. ב-10:00 בבוקר ייפתח באוניברסיטת בר-אילן יום עיון אקדמי תחת הכותרת "יציאה, הגירה, גירוש ועקירה". במסגרת יום העיון יועברו הרצאות שיעסקו במגוון קהילות יהודיות בארצות ערב. הרשימה כוללת הרצאות בנושא העלייה החשאית של יהודי מרוקו, רדיפת היהודים והגלייתם מלוב, יציאת היהודים מתימן, רציחת שליחי העלייה באלג'יריה, צמיחתה ושקיעתה של הקהילה היהודית בלבנון, יהודי תוניסיה בזמן ששת הימים ויחסי יהודים-ערבים בעיראק. אחת ההרצאות, שיעביר פרופ' שמואל טריגנו, תבחן "כיצד יש לבנות את נרטיב ההיסטוריה של עם ישראל במאה ה-20". השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, הציבה את השאלה הזו במרכזו של דף המסרים שמשרדה העביר לתקשורת בשבועות האחרונים. "יש כאן תיקון לעוול בן עשרות שנים של דחיקת יהודי המזרח מהשיח הציוני", כתבה גמליאל.

[…]

לצד תיקון עוול היסטורי בתחומי ההנצחה והזיכרון, לחוק יש גם משמעות פוליטית. אחד מסעיפיו קובע שביום זה ייערכו גם פעילויות "להגברת המודעות הבינלאומית לסבלם של הפליטים היהודים ולזכויותיהם לפיצוי". המאבק לפיצוי חומרי ליהודי ערב קשור למאבק הפלסטינים לזכות השיבה ולקבלת פיצוי בגין עזיבתם או גירושם מהארץ במלחמת העצמאות. הפעילות שמקדמת המדינה להעלאת המודעות בנושא נועדו להעלות לסדר היום את המושג "פליטים יהודים" כמקבילה לפליטים הפלסטינים. זאת כדי לוודא שבמשא ומתן עתידי בין ישראל לרשות הפלסטינית גם יהודי מדינות ערב שנעקרו מבתיהם יפוצו."

הכול פוליטיקה כבר אמרנו? כברת דרך עברנו אפוא מדיון ב"תור הזהב" באנדלוסיה ועד לקידום הסיפר (נרטיב) המזרחי לצד וכשווה-ערך לסיפר האשכנזי-אירופאי. מה למדנו מכל זה? כל אחד והתובנות שלו…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: