מבצר אירופה 23 – הסכם שנגן

אירופה מתחבטת בשאלת הגבולות. יש הטוענים כי לידתו של עולם ללא גבולות, המהווה מרחב של קשרי עבודה, קרובה מתמיד וזאת בשל האירועים הדרמטיים של ספטמבר 2001 שהוכיחו כי הגבול אינו רלוונטי ובאחת הפך למושג אנכרוניסטי שאינו יעיל. ג'ימס אנדרסון סבור אחרת. השונות והמגוון הרב בזרימות ובתנועות של סחורות, הון, אנשים ומידע, המואצים בשל תהליכי הגלובליזציה, דורשים התייחסות שונה, חדשה ועדכנית ובכך מאתגרים את האיחוד האירופי. לדעתו הגבולות ימשיכו להתקיים גם אם יהיו שונים מאלה הנהוגים היום. [1]

בפני אירופה, לפי אנדרסון, ניצבות שאלות מפתח: מי רשאי לעבור את הגבול, לאיזה כיוון ובאיזה תנאים. התשובות לכך, אם הן קיימות, יניבו דיפרנציאציה של מחסומים, מחיצות ופילטרים – גדרות וחומות. בעוד שאירופה פועלת להסרת המחסומים הפנימיים – פתיחות להקלת מעבר סחורות ואנשים – היא מנסה לסגור את המעטפת החיצונית בפני מהגרים וטרור.

חמש מדינות – בלגיה, גרמניה (המערבית), הולנד, לוקסמבורג וצרפת – הגיעו ב-14 ביוני 1985 להסכמה משותפת כי לא תבוצע ביקורת ובדיקות של מעבר אנשים בגבולות המשותפים למדינות הללו. הסדר זה נודע בשם "הסכם שנגן" (Schengen Agreement) על-שם העיירה שֶנְגֶן בלוקסמבורג שבה נוּסח ההסכם ונחתם. ההסכם נוסח ב-1985 ונחתם ביוני 1990. ביצוע ההסכם נקבע לספטמבר 1993 אך יושם בפועל לראשונה רק ב-25 במארס 1995. כלליו של ההסכם נפרשים על פני 3,000 ויותר של עמודים ובין עקרונות המפתח של מדיניות ניהול הגבול החיצוני לפי הסכם שנגן ניתן לציין את:

  • הסרת הבדיקות והביקורות של אזרחים ואנשים בגבולות הפנימיים המשותפים למדינות החברות באיחוד ו/או החתומות על ההסכם.
  • הפרדה בנמלי האוויר והים, והיכן שניתן במעברי גבול יבשתיים חיצוניים, בין אזרחי האיחוד האירופי לבין אנשים שמשתייכים למדינות אחרות שאינן חברות בארגון.
  • הקמת מאגרי ידע – מערכת המידע של שנגן – שנועדו לספק למשטרות השונות נתונים בזמן אמת אודות ריקעם של העוברים במעברי הגבול החיצוניים.

לא כל המדינות החברות באיחוד אימצו את הסכם שנגן. עד כה חתמו על ההסכם 13 מדינות (מ-1995 ועד היום הצטרפו ארבע מדינות נוספות: אוסטריה, דנמרק, פינלנד ושוודיה). בהסכם תומכות גם בריטניה ואירלנד החברות באיחוד אך אינן חתומות על הסכם שנגן ומדינות אירופה שמחוץ לאיחוד האירופי כאיסלנד ונורבגיה. מתקיימים מגעים לצרף גם את שוויץ, המהווה "אי יבשתי" בטבור האיחוד האירופי, להסכם זה. ואכן, ב-5 ליוני 2005 נערך משאל עם בשוויץ והנושא שעמד על סדר היום היה ההצטרפות להסכם שנגן. מצדדי ההצטרפות גברו על שולליה ברוב זעום של 6 אחוזים: 53 אחוזים הצביעו בעד לעומת 47 אחוזים שהצביעו כנגד ההצטרפות (לפי החלטת האיחוד האירופי נדרש במשאל עם סף של מעל ל-55 אחוזים). הסיבה העיקרית להתנגדות – ההסכם עלול לפגוע בניטראליות ובביטחון המפורסמים שאפיינו את הארץ ותושביה זה מאות שנים.

בפרק הזמן שחלף בין ההבנות הראשוניות לבין מימוש בפועל של ההסכם, הצטרפו אליו ארבע מדינות נוספות – איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. הסכם שנגן הורחב אם כן לתשע מדינות. ההסכם מתווה מדיניות לניהול גבול חיצוני ולפיה מבוטלות בדיקות של אזרחים החוצים מעברי גבול המשותפים למדינות החתומות על ההסכם ויוצר בסיס לחזית חיצונית אחידה לאיחוד האירופי. אמנם חלף עשור מתחילת מימושו של הסכם שנגן אך עדיין קיימים מכשולים – נראים ושאינם כאלה.

במשך מאות בשנים נשפך דם רב באזור החיץ, מרחב הביניים, עמק הנהר ריין שחבל אלזס-לורן הינו חלקו המערבי – שבין צרפת לבין גרמניה. ממלחמת 30 השנה (במחצית הראשונה של המאה ה-17), ועד למלחמת העולם השנייה, שימש החבל כמגרש משחקים וכעילה במלחמות הבלתי פוסקות בין גרמניה לצרפת במהדורות פוליטיות שונות והחבל עבר מצד לצד מספר פעמים.

מהי השפעתו של הסכם שנגן על אזורי גבול משותפים כגון חבל אלזס? כיום מהווה החבל סמל לאחווה שהחליפה את האיבה ולשיתוף פעולה על-לאומי. מציאות הגבולות הפתוחים באלזס-לורן, ממחישה אולי יותר מכול את הישגו הגדול ביותר של האיחוד האירופי: בכול יום מיוממים מיליוני אירופאים בחופשיות דרך הגבולות הפתוחים של מדינות האיחוד, עובדים ולומדים במדינות שנחשבו זה לא מכבר כמדינות אויב. ראשי הערים של סטרסבורג (צרפת) [שטרסבורג אם אוחזים בשם הגרמני] וקֶל (גרמניה) מתכוונים לקומם מחוז גבול משותף שיכלול את שתי הערים, ושבו יהיו לכלל תושבי הערים קידומת טלפון משותפת ואותן לוחות זיהוי למכוניותיהם.

מדווחת קתרין בנהולד, כתבת העיתון "הארלד טריביון":

"ברנאר קורץ, אזרח צרפת, אומר שהוא חוצה את נהר הריין כ-500 פעם בשנה. בדרכו לעבודה הוא נוהג לחצות את הגבול בין צרפת לגרמניה, אזור שלמענו מסרו אבותיו את נפשם במשך דורות. 'אתה שוכח שיש שם קו גבול משום שאיש אינו עוצר אותך עוד', אומר קורץ בן ה-49, 'זו זכות יתר של בני דורי. סבי לחם במלחמת העולם הראשונה ואבי הוגלה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה', מוסיף קורץ, שמתגורר בפרברי שטרסבורג ועובד בתור מכונאי בכיר במוסך בעיר קֶל שבגרמניה, 'אני חי בשתי המדינות'.

[…]

בחדר כלי הקודש של הקתדרלה הגותית בליבה של שטרסבורג מספר הכומר יוזף מוסר, בן 60, סיפור אישי אופייני. סבו נולד בשלהי המאה ה-19, בימים שבהם אלזס היתה שייכת לגרמניה, ולחם בצד הגרמני במלחמת העולם הראשונה. כאשר האזור הועבר לצרפת, לאחר מלחמת העולם הראשונה, אביו היה עדיין תינוק. במלחמת העולם השנייה הוא נלחם בצד הצרפתי. בחייו של מוסר יש קווים מקבילים לעלייתו של האיחוד האירופי מחורבות המלחמה. שניים מאחייניו התחתנו עם גרמניות. 'כאן באלזס', הוא אומר, 'הפיוס הפרנקו-גרמני אינו עניין מופשט – זו מציאות יום-יומית'.

[…]

נילס פאקול, בן 20, שאמו שווייצית-צרפתייה ואביו גרמני, המסיים את לימודיו בבית ספר דו-לשוני ועומד להשלים תואר דו-לשוני בניהול, מחלק את זמנו בין ראוטילגן בגרמניה לריינס בצרפת. 'לפעמים אני מרגיש גרמני, לפעמים צרפתי', אומר הצעיר שעובד בחופשת הקיץ בעיריית שטרסבורג, ששלחה אותו זמנית לעבוד בבריכת שחייה בקל. 'אבל אני בהחלט מרגיש אירופי'. בקולמאר, 70 ק"מ מדרום לשטרסבורג, אומר ברנאר שטרום בן ה-65 שהוא דוחה על הסף את רעיון הלאומיות. 'יש לנו את היעילות של הגרמנים והיכולת להינות מהחיים של הצרפתים – הטוב משני העולמות', הוא מסביר." [2]

הסתייגות של מחבר שורות אלו: בנהולד מסקרת בכתבתה אך ורק את נקודת מבט של המתרחש בצד הצרפתי של עמק הריין בלבד ותמונתה אינה שלמה בשל חסרון סקירה דומה אחר הנעשה בצד האחר, בצד הגרמני של הריין.

אחת ההצעות, לדוגמה, העומדות על סדר היום במסגרת ניהול גבול חיצוני של האיחוד האירופי בכפוף להסכם שנגן דנה באפשרות להנפיק ויזה מיוחדת, ללא תשלום, שתעניק תנאים מועדפים, לתושבים המתגוררים באזורי גבול משותף עם האיחוד בשטחים שאינם כלולים במסגרתו אך מצויים במרחק שאינו עולה על 50 קילומטר מהגבול האיחוד. כל המחזיק באשרה זו יוכל לחצות את גבול האיחוד בהגבלת שהייה של פחות משלושה חודשים במשך חצי שנה. תוקף הוויזה יהיה לתקופה של שנה לכול הפחות והארכתה תתבצע ללא תשלום. בהצעה נוספת מוצע לקומם מעברי גבול ספציפיים לכלי-רכב וזאת משום שהטמעת הסכם שנגן במדינות ההרחבה דורשת זמן להכנות וליישום. הצעות אלה ואחרות מצויות על שולחן מועצת אירופה אך הן נתקלו לפי שעה בקשיים וההסכמה להן חלקית בלבד.

מראי מקום:

[1] Anderson, J. (2002), “Borders after 11 September 2001”, Space and Polity, Vol. 6, No. 2, pp: 227-232.

[2] בנהולד, ק. (22.8.2005), "גבול הסבל והמלחמה סוף סוף נמחה", הארץ, ע' ב5-4.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 20 בנובמבר 2015 at 6:12 PM

    כאשר מנהיגים אמיצים מצליחים לשכנע את עמם לנטוש את רגשות הטינה לאוייב ולמחול על רגשות הנקם יוצאים העמים שלהם נשכרים.
    נקמה מובילה לנקמה ואילו המחילה קוטעת את המהלך המדמם של ההסטוריה.
    מה שקרה באירופה נותן פתח תקווה גם באזורנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: