נקמה מאוחרת: 1945-1648

"צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים". כך, במילים כאלו או דומות להן, אמרו, וכתבו, חז"ל. השנה היא 1648 למניינם. ת"ח למנייננו. בערבות אוקראינה סחף קוזאק, קצין פרשים, אחד בשם בוגדן חמלניצקי, הלא הוא "חמיל" בלשונו של עגנון, את האיכרים המקומיים למרוד בשליכתה הפולנית. וכיוון שחלק גדול מן היהודים היה מופקד מטעם האצולה הפולנית על האיכרים, כסחו גם אותנו. כיסוח שכמותו לא חווינו זמן רב. מן המרד הגדול ועד לשואה. גזרות ת"ח ות"ט כונו הנ"ל במקורותינו. קראו את שכתב נטע נתן הנובר בספרו "יוון המצולה". עורכם יצטמרר ושערותיכם יסמרו.

הנה, על קוצו של יוד, חלק מפרק ד':

"ויהי ביום השלישי, ד' ימים בחודש סיון ת"ח לפ"ק [1648], באו הקדרים [=טטרים (מ.ה)] והיוונים [=אוקראינים (מ.ה)] דרך היערות משני צדדין, מצד אחד הקדרים ומצד השני היוונים. ויהי כאשר ראו עם פולין כי כלתה אליהם הרעה שבאו עליהם גם הקדרים, והם מתי מספר והקדרים והיוונים היו יותר מששים אלף, וביקשו לנוס בין היערים בהר ובשפלה, ונפלו בבורות שחפרו להם, ויסובו עליהם הקדרים והיוונים. וביקשו מהם שרי עם פולין שאל ישפכו דמם ארצה, ויקחו אותם בשבי, ומילאו הקדרים רצונם ולקחו כל עם פולין עם שני שרי הצבא בשבי, ועשו להם עינויים גדולים, וישימו כבלים של ברזל על רגליהם של שני שרי הצבא, אשר שם האחד פאטאצקי והשני קלינופסקי.

[…]

ובאותו יום שנשבה עם פולין עם שני שרי הצבא, באה הבשורה הרעה שמת המלך ולאדיסלב, והייתה כל מדינת פולין כצאן בלי רועה. ויהי כאשר שמעו הדוכסים והשרים שמת מלכם, ואשר נשבו כל שרי עם פולין גיבורי חיל מלומדי מלחמה וגם שני שרי הצבא, לא קמה עוד רוח באיש, ונמס כל לב היהודים כאשר נמס הדונג לפני האש, כי נפל פחדם על כל היהודים. ונסו כל השרים המושלים באותם מקומות של אחורי הנהר ניפור עד ק"ק פולנואה, הכל נסו לנפשם, ולולא ה' הותיר לנו שריד, כמעט כסדום היינו. אשר היה באותו רעש הדוכס ווישנעוועצקי זכר לברכה עם החיל שלו אחורי הנהר ניפור, והיה אוהב ישראל עד מאוד, וגיבור מלחמה אשר אין כמוהו בכל הארץ, והוא נס עם עמו דרך ארץ ליטא, ונסו עמו כחמש מאות בעלי בתים, וכל אחד עם אשתו ובניו, ונשא אותם כמו על כנפי נשרים עד הביאם [אל] מקום חפצם. אם היה להם שום סכנה באחרונה, אמר ליהודים שיסעו בראשונה, ואם הייתה הסכנה לפניהם- נסע הוא לפניהם למגם וצנה והם אחריו חונים.

והיהודים שמצד זה הנהר ניפור שמעו אלו שני מאורעות רעים הנ"ל ביום ראשון של חג השבועות, ונסו כולם בחג השבועות ולא חסו על כספם וזהבם וברחו להציל נפשם. כל גלילות ק"ק אוסטרא והקהילות השייכות להם, כגון הק"ק שדה-לבן וק"ק פאולאויטש וק"ק טשודנאוו וק"ק לוברטוב, וכל הקהילות הנמשכות אחריהן, ברחו קצת לק"ק קוסנטין, כי היו אלה מקומות חזקות גדולות. וכל גלילות ק"ק לבוב שהיו במדינות רוסיא והקהילות השייכות להם, כגון סביבות ק"ק נעמרב, ברחו לק"ק נעמרב, וסביבות ק"ק טולטשין ברחו לק"ק טולטשין. וסביבות ק"ק באר, כגון ויניצא וק"ק טשארינגראד וק"ק קרסני עם הקהילות הסמוכות להן, ברחו כולן לק"ק באר.

ומי שלא ברח, או שלא יכול לברוח, דמו בראשו. והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק פריאסלב וק"ק ברישופקה וק"ק פריאטין וק"ק בארישפולי וק"ק לובען וק"ק לאחוויץ ואגפיהן שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות קשות ומרות.

קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים. וקצתם פצעו בהם פצעים שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם, ושחטו ילדים בחיק אמותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצת קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול החי מן הבטן ותלו ילדים בדדי אמותם וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אמותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם. וכל ד' מיתות בית-דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים [כינוי לטטרים – מ.ה] בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים.

כיוצא בזה עשו בכל המקומות אשר היו מגיעים שמה, וגם לעכו"ם שהיו מעם פולין עשו כהנה, וביותר להכמרים והגלחים. ונהרגו אחורי הנהר ניפור כמה וכמה אלפים נפשות מיהודים, וכמה מאות שהוכרחו להמיר דתם. וספרי תורות קרעו לקרעים ועשו מהם שקים ומנעלים לרגליהם, ורצועי תפילין לקחו לכרוך סביב רגליהם, וקצוצי תפילין השליכו בראש כל חוצות, ומשאר ספרי קודש עשו גשרים ברחובותיהם, וקצת לקחו לתחוב בקני השרפה, אשר כל השומע תצלנה אוזניו."

כך או אחרת, קיבלתי לאחרונה, מהקיבוצניקים, שרק לא מזמן חגגנו 45 ש' להכרותינו, ועל כך תודתי, ספר. "שנת האפס – ההיסטוריה של 1945". מאת יאן בורומה. היסטוריון ממוצא יהודי, הולנדי במקור. בהוצאת חרגול + מודן ובתרגום מאנגלית של אמנון כץ. לא ספר קל. כמות הרוע, השפלות, הנקמה, ההרס, ההרג, הביזה וכד', לא תאומן. והכול בפחות משנה. כל שהיה עצור במלחמה, בלית ברירה, התפרץ עם סיומה כלבה רותחת מלועו של הר געש…

או-קיי, יגיבו הקוראים וישאלו, היכן הקשר לקוזאקים יימח שמם וזכרם? אז זהו שמצאתי קשר. להבנתי ולפרשנותי. והושגה מעין נקמה. נקמה מאוחרת בקוזאקים. חלפו כ-300 ש' מאותן גזרות ת"ח ות"ט שהרעידו את היישוב היהודי במזרחה של אירופה. השנה, כאמור, 1945. המקום – עמק באוסטריה. משום מה זהו אותו עמק כיום משמש לפליטים מסוריה. כל פעם אני נדהם מחדש, ולכאורה לא הייתי אמור להיות מופתע, כי כבר צברתי ידע מסוים, כיצד ההיסטוריה שבה וחוזרת על עצמה… במעטה חדש לכאורה. אבל רק לכאורה.

ועל כך מצטט אני מן הספר שעוסק בשנת האפס, דהיינו 1945 (ע' 158 – 179):

"הסיפור של הקוזאקים היה מורכב יותר. הקצינים הבכירים שלהם, שלחמו במלחמת האזרחים הרוסית והיו כעת בשנות השישים לחייהם, ראו בפלישה הנאצית לברית-המועצות הזדמנות אחרונה להשיב לעצמם את שטחי הקוזאקים המסורתיים, שם יוכלו לחיות כמו שחיו אבותיהם, כמעין מעמד של לוחמים בנוסח המאה ה-18. הגרמנים הבטיחו לסייע לקוזאקים אם אלה יילחמו לצידם, וכך הם עשו – עדת לוחמים פראית, חמושה בפגיונות המעוטרים והחרבות המעוקלות של אבותיהם. זה היה מאמץ רומנטי, מוטעה, ועל-פי-רוב אכזרי מאוד, לשחזר אורח חיים שקרוב לוודאי אבד לנצח. הם לחמו בברית-המועצות, וכשנאלצו לסגת, ביוגוסלביה, התלוו אליהם אלפי אזרחים פליטים שלא יכלו לשאת עוד את החיים תחת שלטון סטלין. בתום המלחמה, כאשר הגרמנים – כמו היפנים בדרום-מזרח אסיה – מסרו טריטוריות לידי משטרים משתפי פעולה כשוחד של הרגע האחרון, כדי שימשיכו להילחם, נאמר לקוזאקים שהם יוכלו לכונן מדינת "קוזאקיה" באלפים האיטלקיים. כשהבריטים הגיעו הקוזאקים הכריזו שאויביהם הם הקומוניסטים הסובייטים ולא הבריטים, והחליטו לנטוש את "קוזאקיה" ולחצות את הגבול לעמקים האידיליים של קרינתיה.

[…]

התוצאה הישירה של אותו "ניקוי שולחן" היו מחזות נוראים. אם טכסיסים לא הצליחו לגרום לאנשים לצאת לדרך, חיילים בריטים למודי קרבות, לעיתים עם דמעות בעיניהם, נאלצו להעלותם בכוח על קרונות בקר ועל משאיות, תוך דחיפות ומכות, ולעיתים שימוש ברובים מכודנים. ילדים נרמסו תחת רגלי המונים מבוהלים, אנשים אחדים נורו, ואחרים, שלא הסכימו בשום אופן להיות מגורשים, העדיפו לדקור את עצמם בצוואר או לקפוץ לנהר הדראו.

הקוזאקים היו אולי המקרה העצוב ביותר. האשליות שלהם – להישלח לאפריקה כחיילים של האימפריה הבריטית, או לאסיה להילחם ביפנים – טופחו במתכוון; כל האמצעים היו כשירים על-מנת להשאירם שלווים ורגועים לפני שגורלם הבלתי נמנע ייחתם. הם שעשעו את עצמם, ואת שוביהם הבריטים, במפגני פרשים מרהיבים, אפילו פירוקם מנשק היה סוג של הולכת שולל; לחיילים הקוזאקים הובטח שיקבלו כלי נשק חדשים וטובים יותר אם ימסרו את כלי הנשק הישנים. הבריטים ידעו שכאשר קציניהם ייעדרו מהמקום, יקטן הסיכוי שהקוזאקים יסרבו למלא פקודות. בסוף מאי הצטוו הקצינים, אלף חמש מאות במספר, להשתתף ב"כנס" שבו יוחלט על עתידם; עוד באותו ערב יוכלו לשוב למשפחותיהם. בפועל, איש מהם לא נראה עוד. הם הוסגרו לידי הצבא הסובייטי, ואלה מהם שלא הוצאו מייד להורג נשלחו לגולאג, שם שרדו רק בודדים.

שאר הקוזאקים, נסערים מדאגה לגורל קציניהם שלא שבו, נעשו יותר ויותר חשדנים כלפי הבריטים. הגיעה השעה לנקוט אמצעים חריפים יותר. המשימה הלא נעימה הוטלה על רגימנט איניסקילינג של הרובאים האירים המלכותיים. מייג'ור-גנרל רוברט ארבתנוט סבר שהם יגלו פחות התנגדות לביצוע המשימה מחיילים אנגלים. בפועל, החיילים הזדעזעו מביצוע המשימה והיו קרובים למרד. מפקדם, דיוויד שואו, סיפר: 'החיילים התלוננו והתאוננו, אבל בסופו של דבר גם הם מילאו פקודות. זה היה נורא. אני זוכר את הנשים האלה – חלקן בהוריון – שוכבות על הקרקע, מתגלגלות וצורחות. החיילים שלי הניחו את הרובים בצד ונשאו בידיהם את הנשים אל קרונות הרכבת, ואז נעלו את הדלתות ועמדו והביטו ברכבת יוצאת לדרכה, כשהנשים צורחות מכל החלונות.

ב-1 בחוני, במחנה קוזאקים אחר על גדות נהר הדראו, אחרי שקיבלו הוראה לעלות על רכבת, נקהלו יחדיו אלפי אנשים בעצרת המונית סביב כמרים לבושים במיטב מחצלותיהם האורתודוקסיות, והתפללו ושרו מזמורי תהילים. במרכז הגוש האנושי נשים וילדים כרעו שלובי זרוע על ברכיהם; בשוליו עמדו גברים צעירים. מכל עבר הונפו תמונות של איקונות ודגלים שחורים, ועל הבמה ניצב צלב גדול. הרעיון היה שהחיילים לא יעזו לתקוף מתפללים. צריך היה לפתור את התסבוכת איכשהו. מייג'ור 'ראסטי' דיוויס, שקשר קשרי ידידות עם קוזאקים רבים, נזכר: 'בשעה שערנו בודדים משולי הקבוצה ולקחנו אותם, השאר נדחקו ונדחסו לגוף מהודק יותר, ואחוזי פאניקה התחילו לטפס זה על זה במאמץ נואש להימלט מהחיילים. התוצאה הייתה פירמידה אנושית היסטרית ומצווחת, שתחתיה נלכדו כמה אנשים.'

[…]

לבסוף המשימה הושלה. היו שהטביעו את עצמם עם ילדיהם בנהר. אחרים תלו עצמם מעצי אורן מחוץ למחנה. אבל מרבית הקוזאקים הועמסו על קרונות בקר אטומים, שבכל אחד מהם חלון אחד קטן ודלי לעשיית צרכים. בריגדיר סקוט אמר למפקדו שהפרשה כולה הייתה 'עסק ביש מחורבן.' מייג'ור 'ראסטי' דייוויס אמר: 'אני עדיין נזכר בזה בחלחלה.'

הקוזאקים היו רק אחד מהעמים היתומים והמוכים, שלבסוף הושמדו כמעט כליל תחת מכבש ההיסטוריה. בעצם, "היסטוריה" כאן היא מושג מופשט מדי. הם הושמדו בידי בני-אדם שהלכו שבי אחרי רעיונות בדבר מהפכה, או בדבר כינון מדינות לאום מטוהרות אתנית. היו גם אחרים שנפלו קורבן לרעיונות הללו, ביניהם כאלה שבעצמם האמינו באותם רעיונות.

[…]

זה לקח עוד כמה שנים, אבל בסופו של דבר ידם של הציונים הייתה על העליונה. מדינת ישראל נוסדה ב-1948 ומיליוני יהודים מצאו בה מפלט. מרבית ארצות אירופה, כמו גם ברית-המועצות וארצות-הברית, גילו אהדה למדינה הצעירה, אולי מתוך תחושת אשמה, אולי בגלל התפיסה בת המאה ה-19, שרווחה עדיין, לפיה כל גזע זקוק למדינה עצמאית משלו, או אולי מתוך הכרה בכך שעבור יהודים רבים מדינת ישראל היא האופציה המעשית היחידה. מה שאידן [שר החוץ הבריטי דאז (מ.ה)] אמר על הקוזאקים חל באותה מידה על יהודי אירופה: 'אנו לא רוצים אותם כאן.'"

הנה הגענו למספר עגול. 300 ש'. 1948-1648. מדינה עצמאית – נקמה פרטית שלנו בקוזאקים. ודרך אגב, שוב למדנו משהו, שכבר ידענו וחווינו על בשרנו, על טבעם של הבריטים. צביעות זאת שם המשחק. כנ"ל לגבי מדינה דו-לאומית. לא רוצה בכך… אבל אני במיעוט.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 11 בנובמבר 2015 בשעה 4:35 AM

    איני מחסידי הנקמה. נקמה היא מבוע אין קץ לשפיכות דמים.
    מאידך רדיפות הן שהביאו את החלומות למעשים וקמה התנועה הציונית

  • mharpaz  ביום 12 בנובמבר 2015 בשעה 1:32 PM

    להבדיל, אני, במקרה דנן, בעד נקמה. ונוח לי שאחרים עושים זאת במקומי… וכן, אנו כאן בגלל החלומות!

  • zviarzi  ביום 12 בנובמבר 2015 בשעה 6:04 PM

    הנקמה במקרה דנן עשתה מה?
    לטעמי עוד אכזריות ושפיכות דמים מיותרת

    אבל אין מה לדון בעניין. איש איש ותחושותיו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: