מבצר אירופה 22 – מי מקבל את תפקיד שומר הסף?

לא לכל המדינות באירופה המתבצרת תפקיד ונטל זהים בשמירת שערי המבצר. תושבי המדינות המיוחסות, היציבות והחזקות קנו את ביטחונן הפיזי בהתנותן את תפקיד שומר הסף למצטרפות החדשות והללו, כל מדינה בבוא העת, יעבירו את לפיד השמירה למבקשות להצטרף, כחלק מחייב ובלתי ניתן לערעור, מעסקת הצירוף.

והעיקרון נשמר לאורכה של ההיסטוריה:

”החל מן המחצית השנייה של המאה השנייה גדל, ללא ספק, לחצם של עמים נוודים ונוודים-למחצה, לכל אורכן של החומות המבוצרות. עד מהרה היה צורך למצוא שסתום בטחון כלשהו, וכמה מן השבטים הוזמנו להצטרף אל שומרי החומות; אלא שהלחץ נמשך." [1]

נוצר באיחוד האירופי מצב שבו קיימות מדינות בעלות גבול משותף עם "העולם החיצוני" (כדוגמת פינלנד, המדינות הבלטיות, פולין, סלובקיה, הונגריה, סלובניה, רומניה וספרד) בצד מדינות הגובלות אך ורק במדינות האיחוד (כדוגמת הולנד, בלגיה, צרפת). המדינות שהפכו למדינות חיץ ולמדינות האמורות לנהל את מדיניות הגבול החיצוני של האיחוד האירופי הן אלו שצורפו לאחרונה – עשר מדינות ה"מפץ", רומניה, בולגריה וקרואטיה.

המדינות הללו, שעד לפני זמן לא רב (תחילת שנות ה-90 של המאה שעברה) השתייכו לגוש הסובייטי/הקומוניסטי מצדו האחר של מסך הברזל – דימוי המהווה אוקסימורון: מסך האמור להיות מוסט בנקל ובהינף יד לעומת הברזל המסמל כובד וקביעות – והיוו למעשה את קו החזית המזרחית של מערב אירופה וברית נאט"ו (ואת קו החזית המערבית של הגוש המזרחי). המצטרפת החדשה מתבקשת לתמורה. כרטיס הכניסה למועדון האקסקלוסיבי של אירופה המערבית, העשירה והשבעה, עובר דרך תפקיד "שומר הסף" או אם תרצו ה"סלקטור". עם צירופן לאיחוד האירופי הן קיבלו שוב את תפקיד שומר הגבול אך הפעם בשינוי כיוון של 180 מעלות: כעת מופנות הפנים למזרח, אל מול המדינות ששימשו, עד לאחרונה, כמדינות ידידותיות ובעלות-ברית (חברות בברית ורשה – מקבילתה המזרחית של נאט"ו).

הנה קיבלנו דיכוטומיה בין מזרח למערב, בין עבר לעתיד. מדינות ההרחבה מתבקשות להשיל זהויות קודמות: האויב הפך לאוהב והאח הפך לאחר. המדינות החדשות מגוננות על הוותיקות כשם שהשכונות החדשות בירושלים מגוננות על קודמיהן. המנגנון זהה. קנה המידה שונה. האם תפקיד "שומר הסף" ירתיע מדינות אחרות מלייחל להצטרף? נראה שלא.

לפנינו מונחת סלובניה כדוגמה. סלובניה היא אחת משש המדינות שהרכיבו את הפדרציה היוגוסלבית שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, שהפכה ב-1929 להיקרא בשם יוגוסלביה. פירוש השם – "סלביה הדרומית". הפדרציה היוגוסלבית הוקמה בתום מלחמת העולם השנייה על-ידי טיטו, מי שהיה מנהיג הפרטיזנים הסרבים בחזית ההתנגדות לכיבוש הנאצי. המדינות שהרכיבו אותה אז היו: סרביה, סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו. במרוצת שנות ה-90 הכריזו מרבית מדינות הפדרציה, למעט מונטנגרו, על ניתוק מסרביה ויציאה לדרך עצמאית. מונטנגרו נותרה האחרונה והכריזה על ניתוק רק ב-2006. בין לבין מנסה חבל קוסובו להיפרד סופית מסרביה ולהעצים את ההכרה בו כבמדינה עצמאית לכל דבר. חלק ממדינות האיחוד הכירו בעצמאותה המוחלטת של מדינת קוסובו. חלק לא. אנחנו, איך לא, לא… כך או אחרת נמחק המותג "יוגוסלביה" מן המפה המדינית של הבלקן ואירופה.

סלובניה הייתה המדינה הראשונה מבין מדינות הפדרציה, שהכריזה, בתחילת שנות ה-90 על התנתקות מיוגוסלביה ויציאה לדרך עצמאית. עצמאות המדינה הוכרזה ב-25 ביוני 1991 והאיחוד האירופי הכיר בכך כחצי שנה לאחר-מכן, ליתר דיוק ב-15 בינואר 1992. גורלה שפר עליה לעומת המדינות האחרות שצעדו בעקבותיה – קרואטיה ובוסניה-הרצגובינה, שבהן התחוללו, בשנות התשעים, מלחמות אזרחים רצחניות שלוו בטיהורים אתניים בקרב תושבים סרבים/קרואטים/בוסנים.

מלחמת השחרור של הסלובנים ארכה עשרה ימים בלבד. קבלת העצמאות של סלובניה, השוכנת בצפון הפדרציה של יוגוסלביה לשעבר, הרחק מעימותים עם המיעוט המוסלמי השוכן בבלקן הדרומי, עברה כמעט ללא שפיכות דמים.

סלובניה, אחת מעשר מדינות ההרחבה שהתקבלו לאיחוד ב-2004, הייתה למדינה הראשונה ממדינות אלה המאמצת את המטבע המאוחד של האיחוד האירופי (החל מ-1 בינואר 2007 האירו הינו המטבע הרשמי בסלובניה). סלובניה נדרשת להשיל את זהותה הישנה כחברה בגוש הקומוניסטי לשעבר וללבוש זהות חדשה – השתייכות לאיחוד האירופי. ה"פרס" בגין ההצטרפות הוא, כפי שראינו קודם, להיות שומר הסף הדרום-מזרחי של האיחוד.

כפי שהיטיב לבטא תושב סלובני:

"אבדנו את הגבול עם יוגוסלביה ומצאנו את עצמנו גובלים מדינה קטנה יותר. היום אנו הגבול החיצוני של האיחוד ובקרוב גם גבול זה יאבד." [2]

אם פעם אמורה הייתה סלובניה להגן על הפדרציה היוגוסלבית מפני פלישה מערבית אפשרית מכיוון אוסטריה או איטליה, אזי כיום מתבקשת סלובניה להפנות עורף לעבר ולהגן על האיחוד האירופי בפני מהגרי עבודה מחבל הבלקן – סרבים, קרואטים, בוסנים, אלבנים, מקדונים – השותפים האידיאולוגיים הקודמים. ושוב שפר גורלה של סלובניה – תפקיד זה זמני בלבד עד שקרואטיה תתפוס את מקומה, בבוא העת, בתפקיד שומר גבול תורן של אירופה המאוחדת.

והנה התבשרנו לאחרונה (אוגוסט 2015) כי הונגריה, בלחץ האיחוד, פרסה ומתחה, תוך ימים ספורים, גדר תיל, תלתלית, בגבולה עם סרביה.

והזרים? ואף על פי כן הם (הזרים, האחרים) מתגודדים על דלתות האיחוד האירופי וממשיכים לבוא. מבוע של מהגרי עבודה:

"למרות הסיכונים, למרות הקשיים, מאות אלפי מהגרים לא-חוקיים – אולי חצי מיליון בשנה – עושים דרכם אל גבולות אירופה. ומדוע לא? האם גבר סומלי צעיר, שארצו נהרסה לאחר שנים של מלחמת אזרחים ורעב, שאוכלוסייתה גדלה במהירות והכנסתו השנתית תגיע, במקרה שתהיה לו תעסוקה, ל-600 דולר, האם גבר שכזה יירתע ממשטרת הגבולות של אירופה? האם הוא לא יישא עיניו למערב אירופה, שם ממוצע ההכנסה השנתית לנפש עולה פי ארבעים על הכנסתו הוא? מדי יום ביומו נדחסים מהגרים מלאי תקווה בהמוניהם לתוך מכוניות, משאיות, אוטובוסים, מעבורות ורפסודות, מעבירים את כל חסכונות חייהם למתווך חסר מצפון, ומקווים שלא ייחנקו או יטבעו בדרך. מהגר טורקי אחד שלא הצליח לחדור מבעד לחומות אירופה, תיאר את ייסורי האודיסיאה שלו, שכללה נסיעה דרך בולגריה, רומניה, אוקראינה ופולין, שם נעצר והועבר לידי משטרת אוקראינה. הוא בילה חודש בכלא, ספג מכות והתקיים על מנות רעב. עם שחרורו עשה את דרכו חזרה לאיסטנבול, שם למרות סאת ייסוריו, לא חדל לחלום על אירופה. 'אירופה,' אמר, 'היא החיים, האנושיות, היא הכל. באירופה אתה מרגיש את עצמך בן אדם.' במילים אלה תיאר את נחישותו לשוב ולנסות את מזלו, למרות כל הסיכונים, להיכנס לאירופה. עבורו אירופה היא מצודה, אך בין חומותיה שוכנת הארץ המובטחת." [3]

אמנם חלף יותר מעשור מאז שהודפס התרגום (שראה אור במקור ב-2002 ובל נשכח את פרק הזמן הנדרש להוריד את כתב היד אל בית הדפוס) אך דומה כי הנושא הופך לאחרונה ליותר ויותר דומיננטי. בכל יום אנו מתבשרים על מהגרים שטבעו בים, נחנקו בתא אטום של משאית או נדרסו במנהרה המקשרת את הממלכה המאוחדת אל אירופה.

עד כה, ב-8 החודשים הראשונים של 2015, 2/3 מחודשי השנה, מעל ל-300 אלף מהגרים חדרו את המבצר. ב-30% יותר מן התקופה המקבילה אשתקד. וכן, 2,600 מצאו את מותם ואבדו לנצח… הצפי הוא שבשנת 2015 יחצה מספר המהגרים והפליטים המבקשים לחיות באירופה את סף המיליון.

מראי מקום:

[1] לופז, ר. (1996), לידתה של אירופה, תרגום: מיה מבורך, דביר, עמ' 43.

[2] Leontidou, L., Donnan, H. and Afouxenidis, A. (2005), “'Exclusion and difference along the EU border: Social and culture markers, spatialities and mapping”, International Journal of Urban and Regional Research, Vol. 29, No. 2, pp: 389-407. (p 399).

[3] היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה: ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, תרגום: כרמית גיא, ספרית אפקים, עם עובד, ע' 472-471.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: