מבצר אירופה 17 – תורכיה

די במשפט אחד של שר הפנים הצרפתי דאז, ניקולה סרקוזי, כדי להזכיר לתורכים את תלילות המדרון עליו עליהם לטפס כדי להגיע לאירופה. "אין מקום לתורכיה באירופה. תורכיה היא מדינה אסייתית." כך הבהיר סרקוזי. כאשר אמירה זאת מצטרפת ל"איום" השקט של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שהציעה להשעות חלק משיחות ההצטרפות של טורקיה לאיחוד, יש לרג'פ טייפ ארדואן, ראש הממשלה ראש הממשלה דאז וכיום הנשיא (וח"ח), ממה לחשוש.

אירופה היא "ארץ שקיעת השמש". האם תאמץ לחיקה את המזרח? תורכיה היא הגשר של אירופה אל אסיה. היא הציר המחבר את אירופה המערבית, רוסיה והמזרח התיכון. חיץ בין אזורי שלום (אירופה) לאזורי קונפליקטים (המזרח התיכון). הסופר התורכי אורחן פאמוק סבור כי "הנוף היפה של איסטנבול אינו זה שנשקף מחופיה של אירופה או אסיה אלא מהגשר שמחבר את שתי היבשות".

לתורכים יש סבלנות. כאשר עלה מוסטפה כאמל, הלוא הוא "אתא טורק" (אבי התורכים), לשלטון ב-1922, לא הסתפק בהדחת הסולטאן והקמת רפובליקה חילונית תחתיו. הוא כונן מדינה בעלת אוריינטציה מערבית – החלפת הכתב הערבי לאלף-בית לטיני היה רק אחד הצעדים.  צעדים נוספים היו, בין השאר, האיסור ללבוש בגדים מוסלמים מסורתיים ולחבוש תרבוש.

כבר ב-1963 פנו התורכים וביקשו לפתוח בשיחות על צירוף תורכיה לאירופה. מדינה של כ-70 מיליון נפש. ביקשו ונדחו וזאת למרות ההסכם שנחתם באנקרה, בין תורכיה לשוק המשותף ובו נכתב: "תורכיה היא חלק מאירופה". לא היה לכך הקשר תרבותי אלא אינטרס ביטחוני בקבלת שותפה כנגד הגוש המזרחי. חברות בנאט"ו? כן. חברות באיחוד האירופי? לא.

חמישים שנה של דחייה. ב-3 אוקטובר 2005 נפל הפור סופית ואנקרה נענתה בחיוב. השיחות אודות צירוף אפשרי ותנאיו יצאו לדרך – למרות התנגדות אוסטרית עזה, שהציבה מחסום: לפי חוקת האיחוד, בכדי לפתוח בשיחות עם מדינה כלשהי על צירוף אפשרי, יש צורך בקבלת אישור כל המדינות החברות באיחוד ללא יוצא מהכלל. סקרים הצביעו על כך ש-9 מתוך 10 אוסטרים מתנגדים לצירוף תורכיה לאיחוד.

היכן עובר הגבול בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי? פרשנים סבורים כי ביסוד הסירוב נעוץ הזיכרון הלאומי של האוסטרים ווינה מימי המלחמות באימפריה הע'ותמנית שמסתבר כי טרם נמחק. "עלינו להאזין לאזרחי אירופה המודאגים מההרחבה" טוענת אורסולה פלסניק, שרת החוץ האוסטרית דאז. אוסטריה ביקשה כי תורכיה תקבל מעמד מיוחד של מדינה שותפה אך לא חברה מהמניין. רק לאחר מאמצי שכנוע רבים הניבו המאמצים פרי ואוסטריה "נכנעה", יום אחד בלבד לפני המועד שתוכנן לתחילת השיחות. וינה התרצתה רק לאחר שהוחלט לפתוח בשיחות גם עם שכנתה הדרומית – קרואטיה. הרחוב באנקרה הגיב בהפגנות שמחה ספונטניות. כך או אחרת מעריכים כי השיחות יארכו מעל 10 שנים.

כבר ב-2003 העריך סמואל הנטיגטון [1] העריך את המצב לאשורו. הוא כתב כי לתורכיה יש היסטוריה, אוכלוסייה גדולה, רמה בינונית של פיתוח כלכלי, קוהרנטיות לאומית ומסורת צבאית ולפיכך ביכולתה לחזור לשורשיה האסלאמיים ולהפוך לגרעין ההובלה של האסלאם כנגד ציליוויזציות אחרות. תורכיה יחד עם רוסיה והאיחוד האירופי יהיו האימפריות החדשות של אירופה ותורכיה תהפוך למנהיגת דוברי התורכית: הרפובליקות של אסיה התיכונה – אוזבקיסטן, קירגיסטן ומדינות נוספות – שבעבר היוו חלק מברית-המועצות. אמנם החשש מפני אסלאמיזציה של אירופה יכביד על המשא ומתן לצירופה של תורכיה לאיחוד האירופי אך יש הסוברים שדווקא אימוצה לחיק המדינות המערביות הוא שיבטיח שמירת הדמוקרטיה במדינה זו.

בעוד תורכיה מידפקת על דלתות המערב, מדינות באירופה אינן חדלות להזכיר כי אף שהתאמת הכלכלה התורכית לסטנדרטים אירופאים הוא דבר חיוני, אין סיכוי שתורכיה תתקבל לאיחוד האירופי כל עוד לא הוכיחה זו כי היא אכן מדינה דמוקרטית ורוחשת כבוד לזכויות האדם. הסופר התורכי אורחן פאמוק אמר ב-2005 בריאיון לעיתון שוויצרי כי כמיליון ארמנים נהרגו בשטחה של תורכיה במהלך מלחמת העולם הראשונה והוא מעריך ש-30 אלף בני-אדם נהרגו בסכסוך המתמשך בין כורדים לתורכים. אורחן פאמוק הועמד לדין בגין התייחסותו לטבח הארמנים (שהתורכים מכחישים אותו מכל וכל) ולסכסוך הכורדי-תורכי.  סעיף ההאשמה: "השמצת הזהות התורכית". המשפט הביא בעקבותיו ביקורת חריפה של האיחוד האירופי בגלל הפגיעה בחופש הדיבור. מי אמר שלחץ פוליטי אינו נושא פרי? ב-23 בינואר 2006 התבשרנו כי בוטל משפטו של הסופר. יש הטוענים כי כתמורה לכך הוענק פרס נובל לספרות של 2006 לסופר אורחן פאמוק (ולתורכיה כהוקרה על מדיניותה בנושא חופש הביטוי).

בקיץ 2005 יצא לאור ספרו של באראק טורנה, סופר תורכי כבן 30, הנושא את הכותרת "מלחמת העולם השלישית". זהו רומן עתידי:

"השנה היא 2010. האיחוד האירופי פוסל את הצטרפותה של טורקיה לשורותיו. ממשלות פשיסטיות עולות לשלטון בגרמניה, באוסטריה ובצרפת, ומעודדות אלימות נגד טורקים ומוסלמים. טורקיה חוברת לרוסיה ומכריזה מלחמה על האיחוד. כוחות קומנדו טורקיים מכתרים את ברלין, משמידים את האזור ומשתלטים על היבשת." [2]

טורנה כתב את הספר על-מנת לספק לתורכים מזור לגאוותם הפגועה בשל יהירות האיחוד האירופי – "מדינה מוסלמית לעולם לא תצטרף לאיחוד שאינו מעוניין בנו" (פרפראזה מהופכת לאמירתו של הקומיקאי היהודי-אמריקני, גראוצ'ו מרקס, שטען, בשנות ה-20 של המאה ה-20, כי אינו מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל אותו). הספר הפך לרב-מכר  באנקרה, איזמיר ובאיסטנבול, ופרשנים סבורים כי זהו ביטוי ישיר של דאגת התורכים מאירופה שמצידה מגלה חשדנות הולכת וגוברת כלפיהם.

וקיים גם לחץ פוליטי בהקשר הקפריסאי. בנובמבר 2006 קבע דו"ח של האיחוד האירופי כי תורכיה אינה מתקדמת ביישום תנאי ההצטרפות – סירובה של תורכיה להתפשר בסוגיית קפריסין. הרקע לכך – הסכסוך בין יוונים לתורכים בקפריסין. ב-1974 פלשה תורכיה אל האי במטרה להגן על המיעוט המוסלמי על רקע החשד/חשש של צירוף האי ליוון. התוצאה – האי שרק זכה בעצמאותו מידי הבריטים, עשור שנים לפי כן, נחלק אפוא, לאחר הפלישה התורכית, לשתי מדינות: "קפריסין" ו"צפון קפריסין". קפריסין בדרום האי ובה הרוב היווני ובצפון האי, באזור המוסלמי, הקימו התורכים את מדינת "צפון קפריסין" שאינה מוכרת על-ידי אף לא מדינה פרט לתורכיה. תורכיה אינה מכירה בקפריסין. ובל נשכח: קפריסין צורפה אל האיחוד האירופי ב-2004.

הנציבות האירופית המליצה להקפיא את השיחות בדבר צירוף תורכיה אל האיחוד האירופי. אמנם פריס וברלין בירכו על ההמלצה להשעות את השיחות אך ב"דקה האחרונה" הציעו התורכים "פשרה". בעקבות דרישתו של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טייפ ארדואן, שבה התנה את פתיחת נמלי תורכיה בפני ספינות קפריסאיות בהפסקת הסנקציות הכלכליות של האיחוד האירופי על קפריסין התורכית – שכאמור, בה מכירה רק תורכיה – הודיעה בריסל כי היא דוחה את הזיקה ושבה והזכירה לאנקרה כי קידום הצטרפות תורכיה לאיחוד מותנה בשיפור יחסה לקפריסין. ברקע עומד איום הטלת הוטו של קפריסין, על המשך שיחות הצטרפות של תורכיה לשורות האיחוד האירופי, המבקשת להביא נורמליזציה בין שתי המדינות וכידוע – כל החלטה של האיחוד מחויבת פה אחד.

כבר כתבנו כי לחץ פוליטי נושא פרי – תורכיה הסכימה לפתוח שני נמלים לקפריסין: אחד אווירי והאחר ימי. יוזמת תורכיה הוגדרה ע"י הנציבות האירופית כ"צעד חיובי" ו"צעד בעל משמעות רבה" הדורש בדיקה נוספת.

בשולי בדברים נכתוב כי נראה שראש ממשלת תורכיה, ארדואן, מעדיף לקדם את תורכיה החדשה, מחליפתה של האימפריה העות'מאנית, על פני הצטרפות לארגון שאינו מוכן לקבלו וגורר רגליו מזה חמישים שנה. אך מי באמת יודע מה מתנהל בהסתר, מאחורי הקלעים?

מראי מקום:

[1] הנטינגטון, ס. (2003), מלחמת הציביליזציות, הוצאת שלם, ירושלים.

[2] בילפסקי, ד. (21.10.2005), "זאת ספרות פטריוטית", הארץ, ע' ב11.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 30 באוגוסט 2015 at 11:04 AM

    תורכיה
    תורכיה יכולה להוות גשר בין אסיה לאירופה. תורכיה אינה ולא יכולה להיות חלק מאירופה.
    לאירופה יש אינטרס לשמור על קשר "ידידותי" עם תורכיה. אם איני טועה יש מושג – משהו כמו מדינה נלווית – שהוצע אם איני טועה לישראל ויכול גם להתאים לתורכיה
    להשאיר את תורכיה בחוץ רק עם הבטחות זה מתכון בעייתי

  • mharpaz  On 30 באוגוסט 2015 at 2:28 PM

    מצטער אך חלק של תורכיה, אמנם קטן, משתרע על אדמת יבשת אירופה…ולכן לתורכיה יש "חלק" פיזי באירופה. זה שבאירופה הלבנה אין רוצים את המוסלמים זאת כבר בעיה אחרת שמקרינה, כמובן, על הנוכחית… עד שאירופה מחדל להיות לבנה.

  • zviarzi  On 30 באוגוסט 2015 at 7:29 PM

    בינתיים אותו חלק הוא עבור אירופה כמו קוץ בת_ת
    אבל כבסיס לגשר, טוב שיש מקום לרגל אחת באירופה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: