מבצר אירופה 16 – התפשטות עד לאן?

גלי הרחבת האיחוד עוררו את השאלה: היכן מתחילה או מסתיימת אירופה. בין לבין "נעלם" המושג "אירופה התיכונה" או "מרכז אירופה" שהתקיים עד מלחמת העולם השנייה ואחריה, בתקופת המלחמה הקרה, נמחץ המרכז בין המזרח לבין המערב.

האיחוד האירופי ממשיך בתהליך ובגישת שחור/לבן: או שאתה שייך לאימפריה החדשה – אירופה המאוחדת (המערבית) – או שאינך שייך לה (חלקה המזרחי). והאיחוד האירופי חפץ לשמור על הטריטוריה שלו, על המרחבים הפנימיים, אותם השכיל להגדיל ולהרחיב במרוצת 50 השנה האחרונות, עד כי נדמה שיותר מאשר חפץ האיחוד בהרחבתו חפצות ושואפות מדינות רבות (אירופאיות בפרט אך גם אחרות) להצטרף ולהוות חלק ממנו. חידוש הקולוניאליזם האירופי בגרסתו המתוחכמת מגולם היום בקולוניזאציה של מזרח (ומרכז) אירופה ע"י המערב.

אגב, הצטרפות לאיחוד כיום כבר אינה מבטיחה את ההטבות שחולקו בעבר. רומניה ובולגריה הועמדו למבחן, במשך שלוש השנים הראשונות להצטרפותן, באמצעות מנגנוני פיקוח, שלמעשה הפכו אותן לחברות מדרגה שנייה. בולגריה צריכה הייתה להציג תוצאות של חקירה והעמדה לדין של רשתות פשע מאורגן, מניעה של הלבנת כספים ולפעול נגד מעילה בכספי סיוע של האיחוד האירופי. רומניה נדרשה להקים מנגנון לניתוב כספי סיוע לחקלאים ולהחמיר בתקנים וטרינריים בתעשיית הבשר והחלב וכמוכן להתאים את תשתית החשמל לרמה המקובלת באיחוד האירופי. עד כה נדחתה בקשת רומניה להמיר את המטבע המקומי לאירו. ב-2017 ייבדק הנושא שוב.

לקראת סוף העשור ה-1 של שנות האלפיים, מנה האיחוד האירופי 27 מדינות. עם קבלת קרואטיה, מונה אירופה המאוחדת 28 מדינות. כקו הגבול המזרחי הבא, קו חזית המעטפת, משמש הגבול שבין רומניה לבין אוקראינה ומולדובה. האיחוד האירופי מתפרש אפוא מהאוקיאנוס האטלנטי ועד לים השחור, ולראשונה קיים רצף טריטוריאלי, יבשתי, בין המדינות החברות.

יש המדברים וכותבים על כך שבעתיד ניתן יהיה לכלול באיחוד האירופי מדינות נוספות. אמרסון [1], לדוגמה, כתב ב-2005, כי הוא מבחין בפוטנציאל להרחבה על-ידי הוספת מדינות הבלקן – סרביה, בוסניה-הרצגובינה ומקדוניה – ומולדובה. ויש לזאת המשך. לדעתו יש פוטנציאל הרחבה ל-33 בהוספת תורכיה ואפילו הגדלה ל-35 מדינות באם יזכו מונטנגרו וקוסובו בעצמאות.

חלפה פחות משנה מקביעתו זו של אמרסון ואכן מונטנגרו התנתקה מסרביה והפכה למדינה עצמאית: ב-22 למאי 2006, בשעה שתיים לפנות בוקר, הכריז ראש הממשלה דאז, מילו דיוקנוביץ, על סיום האיחוד עם סרביה ויציאה לדרך חדשה של מונטנגרו כמדינה עצמאית. הכרזת העצמאות באה מיד לאחר היוודע תוצאות משאל העם שנערך ובו בחרו 55.4 אחוזים – קצת מעל לסף 55 האחוזים שנקבע כסף ע"י האיחוד האירופי – בעד עצמאות מונטנגרו. ב-1878 קיבלה נסיכות מונטנגרו עצמאות אך היא סופחה ב-1918 לסרביה. במדינה החדשה מקווים שהפרידה מסרביה תאפשר את צירופה לאיחוד האירופי.

ברחבי אירופה, בתחום הטריטוריאלי של האיחוד האירופי, בשל התפשטותו המרחבית, קיימות מספר מובלעות טריטוריאליות, לכאורה כלואות: שוויץ, נורבגיה, איסלנד, חלק ממדינות הבלקן וקלינינגרד. יש הרוצות להצטרף לאיחוד ואחרות אינן מעוניינות בכך.  הסיבה ששוויץ אינה מעוניינת להצטרף לאיחוד האירופי נהירה וברורה: על-מנת שלא לפגוע באותה ניטראליות מפורסמת החרוטה על דגל המדינה. זהו המקרה שבו האיחוד חפץ בצירוף אך המדינה לא.

נורבגיה ואיסלנד, על אף העובדה שהן מדינות מערביות הגובלות באיחוד (ואינן מובלעות במובן הפיזי), אינן מעוניינות, בשלב הנוכחי, להצטרף לאיחוד וכל אחת ממניעיה שלה.  נורבגיה דחתה פעמיים את ההזמנה להצטרף. מדינות הבלקן הן ההנגדה לשוויץ ולנורבגיה.  המדינות הללו – מקדוניה, סרביה-מונטנגרו, בוסניה-הרצגובינה ואלבניה – טרם רכשו או השיגו בשלות חברתית וכלכלית שנקבעו ע"י האיחוד האירופי כסף כניסה אל המועדון האירופי. זהו המקרה המנוגד – המדינה חפצה אך האיחוד דוחה.

בלרוס נמנית על  המדינות שנדחו על הסף. כבר ב-1997 הגישה בלרוס בקשה להתקבל כמדינה חברה לאיחוד האירופי ונדחתה. ב-1998 הגישה בלרוס בקשה להכיר בה כ"מדינה אורחת מיוחדת" במסגרת הארגון ושוב נדחתה. אגב, זהו המעמד שקברניטי האיחוד האירופאי מוכנים להעניק לישראל בתמורה להכרה בפלסטין.

משפט או שנים לגבי אוקראינה. משמעות המילה "אוקראינה" היא "אזור גבול" או לחילופין – "אזור ביצה" (March). אוקראינה היא אמנם המדינה השנייה בגודלה באירופה, לאחר רוסיה, אך עד למאה ה-20 לא הייתה מעולם אוקראינה ישות מדינית עצמאית. במאה ה-17, כאשר עמדה אוקראינה על סף עצמאות, העדיפו בקייב את השלטון הרוסי על-פני העצמאות.

במאה ה-20 נעשו שלושה ניסיונות לעצמאות. הניסיון הראשון נערך ב-1918 עם התמוטטות המעצמות הגדולות דאז – רוסיה הצארית והקיסרות האוסטרו-הונגרית. ניסיון זה שרד ארבע שנים בלבד שבסופן, ב-1922, החליטו האוקראיניים להצטרף כרפובליקה במסגרת ברית-המועצות. הניסיון השני נערך ב-1941 אך דוכא ע"י גרמניה. עם התפוררות ברית-המועצות הכריזה קייב ב-1991 על עצמאות אוקראינה. זהו הניסיון השלישי.

גבולות אירופה ברורים: "ישנם סקפטים התוהים מהו גבול התפשטות האיחוד האירופי אך אוקראינה היא ללא ספק, אומה אירופית במובן שמדינות הקווקז, מרכז אסיה או צפון אפריקה אינן". [2]

באמצע העשור דחה האיחוד האירופי את בקשת אוקראינה לראותה כמועמדת אפשרית לצירוף. במורת רוח קיבלה קייב את הדחייה. בשל הדחייה רואה אוקראינה את עצמה נדחקת לשולים ומתרחקת מאירופה וחשה בכך איום. במערב הלאומי של אוקראינה מפנים התושבים את מבטם מערבה – אל אירופה, וזועמים על ניסיונותיה של מוסקבה להשאיר את אוקראינה תחת השפעתה. לאחרונה כבשה רוסיה את חצי האי קרים וחלקים מזרחיים נוספים מידי אוקראינה. הצורך הישן-נושן בנמל ימי "חם" הניע את פוטין כמו גם לאותת על שובה של רוסיה הגדולה. מי שממוצא רוסי – יצדד בפוטין. מי שלא – רק לא פוטין… אוקראינה צעדה צעד נוסף לכיוון המערב. היא ביטלה את מעמדה כמדינה בלתי-מזדהה. להתקבל לנאט"ו זהו שלב ראשון בדרך אל המערב…

השיחות עם סרביה הושעו לאחר שבית הדין לפשעי מלחמה שבהאג קבע שממשלת בלגרד לא סייעה בחיפושים אחר פושעי מלחמה מבוקשים בגין המלחמות הפנימיות בבלקן שהתחוללו בעשור הקודם ובמסגרתן בוצעו טיהורים אתניים במספר חבלי ארץ ברחבי יוגוסלביה לשעבר. האיחוד האירופי קבע כי שיתוף הפעולה הנדרש בהסגרת המבוקשים הוא תנאי הכרחי ובל-יעבור לפתיחת השיחות לצירוף קרואטיה לאיחוד האירופי. סרביה עומדת בפני השלב האחרון – קביעת הכרעת סטאטוס חבל קוסובו, שהרוב האלבני המתגורר בו מצפה לקבל עצמאות.

בסופו של יום ייקבעו מעמדו ועתידו של חבל זה בדיונים שנערכו בניו-יורק. הזכות של קוסבו לזכות בדרכון (אזרחי קוסובו משתמשים בדרכון שהונפק על-ידי האו"ם: תעודה כחולה שעליה מוטבע חותם "המינהל הזמני של האו"ם בקוסובו" (UNMIK). האלבנים בקוסובו מכונים אפוא – "אומניקים"), דגל, חוקה, בנק מרכזי, מטבע מקומי, רשות מכס, המנון, צבא, וקידומת של אזור חיוג נפרדת (הקידומת הבין-לאומית של חבל קוסובו היא 377. זו גם הקידומת של נסיכות מונקו. האזור העני ביותר באירופה משלם עשרות מיליוני אירו לשנה לנסיכות העשירה ובלבד שתהיה לו קידומת שונה מאשר של סרביה) – כל סממניה של מדינה ריבונית. במילים אחרות: מדינה חדשה עומדת לצאת לאור העולם. מדינה בשם קוסובו שמעולם לא הייתה קיימת. בעידן הפוסט-קולוניאלי עוד לא הייתה מדינה שהוקמה בהחלטה כפויה של האו"ם ובניגוד גמור לרצון סרביה שלאורך ההיסטוריה שלטה על האלבנים שבקוסובו.

בוסניה-הרצגובינה (ב"ה), כישות מדינית עצמאית, הופיעה לראשונה על המפה המדינית של אירופה רק לאחר התפרקות הפדרציה היוגוסלבית בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה.  מדינות הפדרציה היוגוסלבית שאפו לפרק ולהשיל מעליהן את המסגרת הרב-תרבותית כדי לבטא, כל אחת בנפרד, את ייחודה התרבותי. או-אז גם התחדש הסכסוך האתני בבלקן: סכסוכים אתניים ודתיים, שהושתקו מאות שנים, התעוררו מחדש בפרץ של אלימות שטופת דם. ב-1992 החליטה ב"ה, בעקבות שכנותיה סלובניה וקרואטיה, להיפרד מיוגוסלביה ולצאת לדרך עצמאית. זו הייתה הדרך היחידה שעמדה בפני ב"ה להיחלץ מצבתות הסרבים בבלגרד. החלטה זו קיבלה גיבוי בין-לאומי רחב שהכיר בזכותה לעצמאות על-אף מחאות הסרבים אשר באחת הפכו, מרוב ביוגוסלביה, למיעוט ב"ה. ארצות-הברית הכירה ב-6 באפריל 1992 במדינה החדשה ויום לאחר מכן הכירו בה גם מדינות האיחוד האירופי. כל אלה לא מנעו את המלחמה.

במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה החדשה, שרק נולדה, נהרגו בשנים 1992 – 1995 כ-260,000 איש וקרוב לשני מיליונים של אזרחים הפכו לפליטים ברחבי יוגוסלביה לשעבר. הסכם דייטון (אוהיו, ארה"ב) שניסוחו הושלם ב-21 בנובמבר 1995 ונחתם על-ידי הצדדים המעורבים בסכסוך בפאריס, שלושה שבועות לאחר מכן, שם קץ למלחמת האזרחים שנמשכה כשלוש שנים בין בוסנים מוסלמים לסרבים נוצרים-אורתודוקסים וקרואטים נוצרים-קתולים. ההסכם הביא לכינון של שתי ישויות מדיניות נפרדות: הפדרציה המוסלמית-קרואטית היא האחת ו"רפובליקה סרפסנה" – הרפובליקה הסרבית בבוסניה – היא השנייה. לכל ישות נשיא, ממשלה, פרלמנט, משטרה ואפילו המנון לאומי שהוא מנגינה ללא מילים, כאשר מעליהן ניצבת ממשלה בוסנית מרכזית שראשיה מוחלפים ברוטציה. לממשלה המרכזית בב"ה הובהר כי סיכוייה להימנות על שורות האיחוד האירופי קלושים ביותר בשל המצב הפוליטי הפנימי שאינו סביר.

מחוסר ברירה, הסכימו הנשיאים לאחד את כל הרשויות במדינה המפולגת לכלל ישות פוליטית אחת. הסכם זה פותח צוהר של תקווה לעתיד כפי שהתבטא יו"ר מוסד הנשיאות המשותפת לב"ה: "המפתח לדלת העתיד הוענק לנו, אבל עלינו לדעת להשתמש בו". ואמנם, המהלך האחרון הביא בעקבותיו תפנית בגישת האיחוד האירופי ועשר שנים לאחר שהמאמצים הדיפלומטיים הביאו לקץ מלחמת האזרחים בב"ה החלו שיחות בבריסל בדבר צירופה האפשרי לאיחוד. אך לא כולם שותפים לאופטימיות: הסרבים מעדיפים עדיין להמשיך ולשמור על ריבונותם, ולו גם חלקית בלבד, בשטח "רפובליקה סרפסנה" ולא לוותר עליה לטובת סרייבו ה"נשלטת על-ידי מוסלמים".

גם גאורגיה השוכנת בקווקז מעוניינת להצטרף לאיחוד האירופי. מדינה נוצרית בלב אוכלוסייה מוסלמית (אם לא לוקחים בחשבון את השכנים הארמנים).

"קזבק", אמר רמאז. "תסתכל שמאלה."

הבטתי מערבה. מדרונות הקזבק התכסו בעננים נמוכים.

"כשיש ראות טובה זה מראה נפלא," אמר רמאז. "זה טיפוס של שלושה ימים לפסגה."

"ההר השני בגובהו באירופה אחרי האלברוס," אמר זאזא. גיאוגרפיה. טורקיה היא אסיה הקטנה, ומזרחה לה ג'ורג'יה היא שוב אירופה. [3]

גאורגיה משתתפת באליפות אירופה לכדורגל (כמו גם ישראל) ומדוע שלא תהא גם חברה באיחוד האירופי? לדברי שרת החוץ דאז, סלומה זוראבישווילי, עומדת המדינה בפני אתגר קשה ומשמעותי: "חזרה לחיקו של המערב". בריאיון לעיתון הארץ אומרת שרת החוץ כי "היסטורית וגיאוגרפית אנחנו שייכים לאירופה. מבחינתנו, זו חזרה לשורשים". [4]

גאורגיה מוּדעת להסתייגויות בקרב מדינות האיחוד האירופי מהרחבה נוספת ולפיכך מתמקדת בקידום "מדיניות השכנות", שנועדה לשתף מדינות הסמוכות לגבולות האיחוד האירופי בפרויקטים ומיזמים כלכליים משותפים בלי להפוך לחברות בו. תכנית INTERREG של האיחוד האירופי, המתייחסת לאזורי גבול משותפים, בהחלט יכולה לסייע ולתמוך בכך. הרוסים, הכובשים לשעבר, מצדם, עושים כל מאמץ לטרפד כוונה זו.

בפרקים הבאים נייחד את הדיון לתורכיה (פרק 17) ולמובלעת הרוסית בקלינינברג (פרק 18).

מראי מקום:

[1] Emerson, M. (2005), "An interim plan for south-east Europe: Customs union with the EU and a regional Schengen for the free movement of people", CEPS Policy Brief, No. 85.

[2] Pickles, J. (2005), "'New cartographies' and the decolonization of European geographies", Area, Vol. 37, No. 4, pp: 355-364 (p. 338).

[3] שיזף, צ. (1993), דרך המשי, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, ע'  103.

[4] גלילי, ל. (20.9.2005), "בגרוזיה חוששים שרוסיה תהפוך שוב לאימפריה", הארץ, ע' א10.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 18 באוגוסט 2015 at 7:47 AM

    שיפור מצב כלכלי הוא משאת נפש. אירופה המתאחדת מדגימה איך משאת נפש זאת גוברת על רגשות לאומיים. במקביל מוכיחה אירופה המאוחדת שהסממנים המשותפים לא מעלימים את רגשות ההזדהות של בני הלאומים השונים.
    מה המסקנה לגבי אזורנו? כאשר יישפך דם והרבה יתחילו לחשוב. עד אז שאלוהים ישמור

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: