מה המשותף למאיר אגסי ולז'ורז' פרק? תתפלאו אך יש!

אתר זה עוסק בהתבוננות. בעיקר בתחומי הגיאוגרפיה התרבותית/חברתית. לא רק, אך זהו העיקר, ומותר להציג כאן גם מעולמות תוכן אחרים. וכמו שכתב יאיר גרבוז בספרו האחרון, בית בגליל, אני שמח לצטט מישהו שכותב זאת יותר טוב ממני:

"התבוננות אינה ראייה ברפרוף, התבוננות פירושה פירוק היסודות המרכיבים את התמונה ובו בזמן מעקב פנימי אחר הרכבתם מחדש למערכת אישית והגותית של המתבונן. אני מתבונן באנשים מתבוננים. אני חווה את החוויה הסודית שלהם בלא שאדע מהי. אולי גם אין צורך שאדע." [אגסי, 64]

הנובליסט ארנסט המינגוויי השיא עצה לפלוני, סופר מתחיל, ינוקא כהגדרתו, שביקש לדעת אם כתיבתו מתפתחת כראוי, דהיינו האם יהיה אף הוא נובליסט, בנוסח שאני דולה מנבכי הזיכרון הפרטי, שכן אני משוכנע, בטוח וסמוך, שקראתי זאת באיזה שהוא מקום, בספר או במשהו דומה (אמנם מחזיק אני בכל ספריו שתורגמו לעברית ונדפסו במחוזותינו ואולם לא מצאתי זכר לציטוט שאחריו אני תר), שאו-טו-טו הנני לא מצטט: "אם אתה רוצה להיעשות סופר תקרא עוד יותר". או משהו בניסוח דומה…

איני סופר. גם אין ברצוני להיות אחד שכזה. וגם לא עיתונאי, משורר, מסאי, מחזאי או פובליציסט. אני מסתפק בלכתוב שורות. אין זה דבר של מה-בכך לכתוב טקסט. הכתיבה קשה. נדרש מאמץ פיזי לחצוב את המילים. ואחר-כך להתאימן זו לזו. איני מספיק לעקור אותן מן הסלע וכבר רצות המחשבות, מתעופפות, קופצות ומתקדמות במהירות שנופלת אך קמעה ממהירות האור, כלומר בקצב מעריכי/אקספוננציאלי. היד "מפגרת" אחר המוח. עד שמבוצעות ההוראות… האותיות מצטרפות למילים שבתורן מתאגדות במשפטים, ומה לעשות שהן נבראות, מוקלדות בקצב ליניארי/טורי. אצבע אחר אצבע. אות אחר אות. והפער גדל. ומשפטים נשכחו. אבוי. ואחר-כך לך ועשה הגהה… אני מצהיר שהנני חסיד של טקסט. אם לא לכתוב אזי לפחות לקרוא. חוטא בקריאה מקבילית. עשרה ספרים פתוחים עם סימניות מבצבצות מתוכם. כל יום קצת מזה וקצת מן האחר. יום רודף יום. לפעמים יום או יומיים של הפסקה. בסוף, כך מבטיח אני לעצמי, ביום מן הימים, אצליח להגיע אל קו הסיום.

כך-או-אחרת, בשעות אחרי-הצהרים המאוחרות של אחת השבתות, כשחומו של השמש, המאור הגדול, החל להתפוגג והפסיק לצרוב זמנית בלי משוא-פנים וללא הפליה על בסיס מגדר, גזע או דת, את כל הנקרה על דרכו, והמאור הקטן רק החל מאותת על כוונותיו בהמשכו של ערב, משכתי אלי, לא אחד אלא שני ספרים, שרבצו ונמנמו בעצלתיים על אחד מן המדפים. מסתבר שעברו שנים מאז שעלעלתי בהם. והם, השניים, נמשכו כאמור באקראי. ולכאורה אינם קשורים זה לזה או להפך.

האחד, שמחברו מתוצרת ארצנו ולצערנו כבר אינו אתנו. תאונת דרכים בממלכה המאוחדת קטעה את רצף חייו. מדובר במאיר אגסי. סופר, מסאי, אומן, משורר, אספן, ארכיבאי, מוזיאולוג. בקיצור – סוכן תרבות. והספר הוא: "הכד מטנסי" (מבחר מאמרים על אמנים, אמנות והתבוננות 1997-1983). ערכה: נעמי אביב. הספר ראה אור ב-2008 (הוצאת עם-עובד). נרכש ב-19.3.2009 בגלריה "הקיבוץ". דגמתי בה תערוכה ולאחר שיחה עם אוצר הגלריה דאז, י"ש, שפרש לטובת כתיבת דוקטורט, בה פרש בפני צוהר לעבודותיו של מאיר אגסי שעד לאותה נקודת זמן, היו עלומות. הספר מחזיק 42 מאמרים/רשימות ורבים וטובים נסקרים ברשימות/מאמרים הנ"ל. על קצה המזלג (לפי סדר הופעתם): יוהנס ורמיר, קספר דויד פרידריך, אדוארד מונק, פול קלה, פבלו פיקסו ועוד… הנה ערכתם ביקור בתערוכות ובמוזיאונים מבלי לקום מכורסתכם. ועוד קיבלתם הסבר… אגב, המספר 42 הוא גם מספר התחנות שעברו בני-ישראל מרעמסס אשר בארץ מצרים ועד למעבר הירדן (ראו פרשת "מסעי" – במדבר ל"ג). הנה כך מסתיים מסע. של עם ושל אדם. מדהימה, אם חושבים ומעמיקים בכך, ההקבלה.

שער קדמי של ספרו של מאיר אגסי

שער קדמי של ספרו של מאיר אגסי

הסופר האחר, השני, אף הוא משלנו. מלכתחילה התגורר בניכר ולא "גלה/ירד/עזב" מארצנו כקודמו. בן למהגרים שעקרו לצרפת מפולין. ב-1982 גם הוא הלך בדרך כל בשר. זהו ז'ורז' פרק (Georges Perec). ושם ספרו: "החיים הוראות שימוש" (מצרפתית: עידו בסוק). הספר הגיח בצרפת, ב-1978, לאחר 9 שנות אינקובציה. משכו של הריון אם תחליפו חודש בשנה. המהדורה בעברית ראתה אור ב-2006 (הוצאת בבל). באותה שנה, ללא פרוט יום ו/או חודש, רכשתי את הספר. ספר עב-כרס. מפעל מונומנטלי של בניית בית בפריס שבו אכלס פרק שורה של דמויות שנולדו במוחו. מעל 700 ע' של קורות דיירי הבית במשך שלושה עשורים אם לא מעל משך זה. צ"ט פרקים. תוסיפו לכך מעל ל-100 ע' של נספחים ומראי מקום והרי בידכם עולם פריזאי בזעיר-אנפין. ופרט מעניין: שנתיים לאחר מותו, כמחווה לסופר, הוענק ב-1984 לכוכב הלכת הקטן 2817 השם "פרק". אגב, אנו מודעים שגודל הגופן (פונט) והמרווח בין השורות כמו גם גודל הגיליון, שולטים בנפח ובמשקל הספר. וישנם ספרים שאינכם יכולים לקרוא במיטה… במקרה דנן אנו ממש על הגבול, על הקשקש…

שער קדמי של ספרו של ז'ורז' פרק

שער קדמי של ספרו של ז'ורז' פרק

הסתכלו על שערי הספרים. על הכריכה החיצונית. הישירו מבט אל החזית (שאמורה למשוך את הקונה, לסקרן, ולהביא לתוצאה המיוחלת. דהיינו לקנות…). הקונספט של תמונת שער הכריכה יש בו מן המשותף. 2 מלבנים אנכיים שאינם זהים בשטחם. ממד האורך זהה אך ממד הרוחב שונה. האחד רחב והשני צר. הרחב רחב פי 4 מן הצר. ובשתי הכריכות מככבות תמונות המחברים. אבל זהו רק מקרה…

כיוון שאין בצמד הספרים סיפור עלילה עם אמצע, סוף והתחלה, את/ה הקורא/ת יכול/ה ללוש את הפרקים כרצונך. הסדר אינו מחייב. אני, להמחשה, קורא פרק אחר פרק אצל פרק כסדר הופעתו בטקסט. בספרו של אגסי, לעומת זאת, קראתי מאמרים, פה ושם, בהתאם למידת היכרותי עם יצירות אותו האמן שעליו נכתבה הרשימה. ותוך כדי קריאה במאמר אודות מארק רותקו, אף הוא משלנו, נפל לי האסימון. כה שונים 2 הסופרים וכה דומים. רחוקים זה מזה שנות אור וכותבים באופן דומה.

אגסי, כשהוא כותב על רותקו, הוא פורש בפנינו עולם של צבע. רשימות של יצירות כדלקמן:

"יותר מזה הצבע הוא הוכחה לקיום של עצמו, קיום שיש בו כדי לגרות, לרפא, לדכא, להעציב, לשמח, לעצבן, להרגיע. ראו למשל את הבדים: "צהוב כחול על אורנג'" (1955); "ירוק, אדום, כחול" (1955); "אורנג' וצהוב" (1956); "אדום בהיר מעל שחור" (1957); "אורנג' וצבע שוקולד" (1957); "חום ושחור באדומים" (1858); "אורנג', יין, אפור על ארגמן" (1961); "אופקים לבנים מעל לאפלה" (1961); "ורוד, חום, יין ושחור" (1962); "שחור על שחור" (1964)." [אגסי, 181]

ראו את עושר יכולותיו של הצבע. והרשימה הבלתי-מסתיימת של היצירות שהצבע משותף לכותרתן בטרם החל עידן "ללא כותרת"…

ומה עושה פרק? פרק לעומתו של אגסי, או שמא במקביל אליו אך ביקום אחר, עוסק בתיאור מפורט את שראו עיניו של המתבונן (הוא הקורא). על הקורא מועמסת תכולת החדר:

"החדר שבו אנו נמצאים עתה – ספרייה שהיא גם חדר עישון – מייצג יפה למדי את דרך עבודתו. ביסודו היה זה חדר מלבני של שישה על ארבעה מטרים לערך. ראשית מעשהו של פלרי היתה להפוך אותו לחדר סגלגל, שעל קירותיו התקין שמונה לוחות מגולפים עץ, בצבע כהה, שהוא נסע במיוחד להביא אותם מספרד, ומקורם, כך נראה, בארמון הפרדו. בין לוחות העץ האלה הוא הציב כונניות גבוהות מיקרנדה שחורה משובצות קישוטי נחושת, שעל מדפיהן הגבוהים מספר רב של ספרים כרוכים בעור חום בהיר באופן אחיד, ספרי אמנות ברובם, ערוכים בסדר אלפביתי. ספות רחבות, מחופות בעור חום, ערוכות מתחת לכונניות האלה, בהתאמה גמורה לעקומתן. בין הספות האלה מוצבים שולחנות קטנים חד-רגליים עשויים עץ ארגמני, בעוד במרכז מזדקר שולחן כבר ארבע-אונתי ממורכז רגליים, ועליו עיתונים וכתבי עת. רצפת העץ מכוסה כמעט כולה בשטיח צמר עבה אדום כהה ובו מוטיבים של צורות משולשות בצבע אדום כהה עוד יותר. לפני אחת הכונניות יש מדרגון מעץ אלון עם פרזולי פלדה, המאפשר גישה למדפים העליונים, שאחד משלביו מסומרר כולו בשבבי זהב.

במקומות אחרים, מדפי הכוננית הותקנו כחלונות תצוגה. בטור הספרים הראשון, משמאל, מוצגים כך לוחות שנה ישנים, אלמנכים, יומנים מתקופת הקיסרות השנייה, כמו גם כמה כרזות ובהן 'נורמדי' של קסנדר ו'מרוץ המכוניות של שער הניצחון' של פול קלן; בטור הספרים השני – האזכור היחידי לעיסוקה של בעלת הבית – כמה מכשירים ישנים: שלוש מקצועות, שני קרדומים, מפסלת, שישה אזמלים, שתי פצירות, שלושה פטישים, שלושה מקדחים, שתי מקדחות – כולם נושאים עליהם את הכתובת של חברת סואץ ושימשו בעת עבודות הכרייה של התעלה, וכן Multum in parvo נהדר של שפילד, שמראה אולר רגיל לו – ובכל זאת הוא עבה יותר – הכולל לא רק להבים בגדלים שונים אלא גם מברגים, מחלצי פקקים, מלקחיים, ציפורנים לעט, משייפי ציפורניים ומרצעים." [פרק, 135-133]

כן, אני חש שהלכתם לאיבוד בינות לחפצים המדומיינים העמוסים על הכונניות לבין התמונות התולות על קירות משכן התערוכה, המובחנות זאת מזו בצבעי המלבנים הצבעוניים…

נמשיך הלאה. כל אחד מהם מתבונן בתמונה התלויה על קיר, שבה מככבת עלמה, ומנסה להעביר את תיאורה אל הקורא. נפתח עם "נערה עם עגיל פנינה" מאת אגסי ונקנח ב"וונציאנית" של פרק:

"עברו יותר מחמש דקות לאחר הנעילה הרשמית ואני ניצב לבדי מול הפנים האלה שכמו מוארים בהבזק על רקע אפל ואינסופי. המבט שלה נלכד רק להרף עין וחומק. ה"נערה עם עגיל", בערך 1665, כה קרובה וכה בלתי מושגת. כדי לתאר את יופיה צריך אולי לחזור למנטליות ולפרקטיקת השפה הרומנטית של המאה התשע-עשרה. למשל ג'ראד דה-נרבאל על אדריאן ב"סילבי": 'היא היתה כמו ביאטריצ'ה של דנטה, מחייכת אל המשורר בעודו תועה על קצה משכנו המבורך… חזיון תעתועים (של) יופי… פרח לילי הפורח בהבהוב הירח החיוור'.

מי היא הנערה האלמונית הזאת בטורבן? מה הכתובת של ה'ביאטריצ'ה' וה'אדריאן' הזאת? הבד הכחול והצהוב העוטף את ראשה משווה לה מראה של משרתת ונסיכה, מדגיש את מסתרי הילדה שהיא עדיין, מקרין על הצהוב הלימוני גוון חם, בעוד קיפולי הבד הצהוב של הטורבן מרככים את צינת כחול הקובלט. הראש מופנה בהפניה כמו מקרית (האם היא תפנה מיד את ראשה חזרה?). המבט שלה מרפרף על המבט שלי כאילו היה פרפר בלתי נראה. האם יש לה תפקיד מוגדר כלשהו במרקם הפסיכולוגי הוורמירי? האם היא אמורה להיות נערה רומית? בתולה מארץ הקודש? מוזה? כך או אחרת, היא נראית כשייכת לתקופה היסטורית מרוחקת הרבה יותר מהמאה השבע-עשרה.

[…]

הנערה הזאת המכונה 'המונה ליזה ההולנדית' מקרינה כמו הגברת המסתורית של ליאונרדו את אותו מבט ההופך את הצופה עצמו לשקוף, כאילו היא רואה מעבר לו. אך היופי שלה הרבה יותר נוכח, מיידי ומוחשי מהיופי הדו-מיני אצל ליאונרדו. קשה לתאר את דושאן מצייר לה שפם ורומז רמיזות ארוטיות גסות, או את אנדי וורהול הופך אותה לאייקון משוכפל כ'מרילין', או 'ליז', או (כמובן) 'מונה ליזה', או 'המדונה' של מונק, או 'המוזות' של דה קיקרו, או ה'ונוס' של בוטיצ'לי וכו'." [אגסי, 58-57]

בהדגמה זו אגסי האריך במילים ודווקא פרק קיצר:

"הראשונה היא דיוקן של אישה בשם הוונציאנית. היא לבושה שמלת קטיפה סמוקה עם חגורה מעשה-צורף, ומשרוולה הרחב שחפתיו פרוות סמור לבן מציצה זרוע חשופה הנוגעת במעקה מדרגות העולות מאחוריה. משמאלה עמוד גבוה המגיע עד לקצה העליון של הבד, שם הוא נושק למבנים מסוגננים ביוצרו צורת קשת. מתחת ניתן להבחין, במעורפל, בגושי עצי תפוז שחורים כמעט שמבעדם נגלים שמים כחולים מפוספסים בעננים לבנים. על עמוד המעקה המכוסה מרבד מונחים בתוך צלחת כסף זר פרחים, מחרוזת תפילה מאבני ענבר, פגיון וקופסית עשויה שנהב ישן, צרוב מעט, גדושה עד גדותיה מטבעות זהב איטלקיים עתיקים; כמה מהם אפילו, הנושרים לארץ פה ושם, יוצרים רצף של כתמים מבריקים, באופן המוביל את העין לעבר קצה רגלה של האישה, שכן הוא נח על המדרגה הלפני-אחרונה, בתנועה טבעית ובאור מלא." [פרק, 141-140]

ראו והשוו בין תמונה אמיתית לבין תמונה מדומיינת. דומים השניים ועם זאת כה רחוקים. רציתי לערוך השוואות נוספות. בין הפרטים המופיעים ביצירות של גילברט וג'ורג' אותם מפרט אגסי לבין תכולת מדפים בחדר אחר בביתו המומצא של פרק – אך אני חש שמיצינו את הנושא. האם יש בידיי case? מצאתי תכונות משותפות. ידע. הצגת פרטים. רשימות מצאי. לעיתים "העמסת יתר" של פרטים. אסתפק בכך. אלו עדי. זאת פרשנותי. ואם טעיתי – תלון טעותי עמי.

כן, אני מודע לכך שפוסטים אמורים להיות קצרים. הקלדתי מבוקר ועד חצות. עם הפסקות. אני נהניתי מן הכתיבה. מקווה שאתם, הקוראים הנאמנים, נהניתם מן הקריאה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 13 באוגוסט 2015 at 9:42 AM

    לא הכותב שמחליט אם כסופר הוא חוצב. זה הקורא.
    לראיה כבר כאן מזכיר אתה סופר שבמותו עוד לא ידע שהוא כזה.
    מה אני בעצם רוצה לומר? אני שותה בצמא את שסקרנותך המתבוננת אוספת מזככת ומעל המקלדת משלחת אל מסכי כמרצד.
    כאשר ימנו את מספר המאשרים שאתה המתבונן הסופר תספר במנין המאשר גם ידו המונפת אל על של חברך הנאמן. ( מכאן הבנתי שמי שעוקב אחרי מילותיך הוא קורא נאמן ואני נאמן גם כי נהנה אני להיות עוקב אחריך שם בעולם הממשי ולא רק כאן בזה הדיגיטלי עד כדי וירטואליות )

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: