מבצר אירופה 15 – אוניברסליזם כנגד דיפרנציאליזם ולהיפך

אוניברסליזם כנגד דיפרנציאליזם ולהיפך.

אוניברסליזם – היכולת לנהוג בבני-אדם ובאוכלוסיות שונות של אזרחים באופן שוויוני.  האידיאולוגיות האוניברסאליות טוענות לשוויון בין עמים. עמנואל טוד, סבור כי זהו אחד הכוחות המהותיים של אימפריות, כוח דינמי ויציב כאחד.[1] הצלחת רומא וכישלון אתונה התרחשו לא בשל יכולות צבאיות שונות אלא בשל הרחבה הדרגתית של האזרחות הרומית (אוניברסליזם) לעומת צמצום האזרחות האתונאית שהלך וגבר (דיפרנציליזם). העם האתונאי הוסיף להיות קבוצה אתנית המוגדרת על-פי דם: משנת 451 לפסה"נ, רק מי שאביו ואמו אזרחים זכה בה. לעומת זאת, העם הרומי, שבראשיתו היה בעל תודעה אתנית, הלך והתרחב, וכלל בתוכו בהדרגה את כל אוכלוסיית לָטיוּם, את כל אוכלוסיית איטליה ולבסוף את כל אוכלוסיית אגן הים התיכון. בשנת 212 לסה"נ העניק הקיסר קַרַקַלָה אזרחות לכול תושבי האימפריה החופשיים. בסופו של יום באו רוב קיסרי רומא מן הפרובינציות.

האתוס הצרפתי הוא רפובליקני במוצהר. ב-2005 מלאו מאה שנה לחוק הצרפתי – בהחלט אירוע מכונן – שקבע את חילוניותה של המדינה ותרם לעיצוב ערכי הרפובליקה. אמנם העולם השתנה, ואיתו גם צרפת, אך רוב הצרפתים מתעקשים עדיין לשמר את הדפוס הישן: "אבותינו הגאלים". הביטוי "רב-תרבותיות" לדידם של מרבית הצרפתים משול למילת גנאי. הרפובליקה הצרפתית התכוונה להראות לעולם שבאמצעות חילוניותה, מערכת החינוך שלה, שפתה, עברה וערכיה האוניברסאליים היא מסוגלת לבצע מטפורמוזה בכל נוכרי שיגיע אליה מכל יבשת, יהא אשר יהא צבע עורו או אמונתו, ולהופכו לגאלי משופם. [2]

רבים מהצרפתים חלמו להפוך את האפריקנים, את הוייטנאמיים או את ערביי המגרב לצרפתים מן השורה והתפכחו כאשר המציאות טפחה על פניהם. הצרפתים משוכנעים שהמהגרים אינם מעוניינים להשתלב. המהגרים בעמדה הפוכה: הם בטוחים שצרפת אינה רוצה בשילובם. האם העימותים הליליים שהחלו להתחולל ברחבי צרפת ב-27 באוקטובר 2005, אלפי המכוניות השרופות, עשרות מבני ציבור שניזוקו – בפרברי פאריס, בעיבורן של ערי הלוויין שלה כמו גם במאות ערים נוספות – אכן מבשרים את גסיסתו או מותו של נרטיב צרפתי שבו ביקשה צרפת להפוך מהגרים שבאו אליה מקצווי תבל, לאזרחים צרפתיים לכול דבר?

האנגלים, לעומת הצרפתים, מתחילת העידן הקולוניאלי, כלל לא ניסו לשלב את העמים הכבושים. לא עלה על דעתם להמיר את ההודים או את האפריקנים לבריטים רגילים. לשון אחר: בעוד שצרפת מהווה דוגמה לאוניברסליזם מייצגים הבריטים אידיאולוגיה דיפרנציאלית. בתפישה שבה העמים האוניברסאליים רואים את העמים האחרים כדומים, כשווים, טמון וחבוי פוטנציאל של שנאת זרים: רוגזם של הצרפתים על הגבלתן של נשים מוסלמיות הובילה לאיסור רעלה (חיג'ב).  מכאן עולה המסקנה שאם אירופה המאוחדת שואפת להיות אימפריה היא אינה יכולה להיות דיפרנציאלית אלא אוניברסלית.

כאמור, תחום האירו מצוי במגמת התפשטות ונשאלת השאלה מתי תעלה ותצוף שאלת הנאמנות – למדינה או ליבשת – שהרי בשלב מסוים תצטרך אירופה החדשה מורשת וזו בתורה תשמש מצע לזהות אירופית משותפת. המתח בין זהות פאן-אירופית, זהות אירופית חדשה ומשותפת לבין המשך חתירת מדינת-הלאום לשמר את אזרחיה ואת הטריטוריה. בעוד שהאליטה האירופית שואפת ודוחפת לקראת כינון זהות אירופית משותפת, אחד המנגנונים החשובים ביותר בתהליך מיסוד הזהות, החינוך, מצוי בידי מדינת-הלאום הבודדת.

במילים אחרות: החברה האזרחית, מקור כוחה של הפוליטיקה נשארת מחוץ למעגל האיחוד ודעתו של "הציבור" היא דעת האליטה בלבד. ההוכחה, אם בכלל ניתן להשתמש בהחלטיות במלה זאת, מצויה במישור השפה. שפה היא מרכיב חשוב בזהות ובתרבות ומשמשת לייצור נרטיבים תרבותיים. כבר הצבענו מעל עמודים אלה כי באירופה שונוּת לשונית אדירה. מספר השפות הרשמיות כמעט זהה למספר המדינות ביבשת. ואם נרחיק לכת וניקח בחשבון גם את הדיאלקטים השונים ואת שפות המיעוט נגיע לכך שמספר השפות הפעילות אף עולה על מספר המדינות. אך השפה מנוהלת ומתוחזקת באמצעות מנגנוני החינוך של מדינת-הלאום ולא של האיחוד האירופי, ומכיוון שהיא הבסיס לייצור נרטיב תרבותי, אזי, אין בעתיד הנראה לעין סיכוי ל"שפה אירופית משותפת", לאספרנטו חדשה.

תהליכים ושינויים היסטוריים זקוקים לזמן בכדי להבשיל. צרפת חשה בטוחה בעצמה בתפקידה המוביל באיחוד במסגרת 15 המדינות אך באיחוד המונה פי 2 מדינות, פחות או יותר, מתחילה צרפת לחשוש שהעניינים יוצאים משליטתה. צרפת ומדינות אחרות חייבות להסתגל כנראה למציאות חדשה. מתבקשת מסקנה שייתכן וקצב ההתרחבות של האיחוד היה מהיר מקצב יכולת של אזרחי המדינות באירופה לעכל זאת ולפיכך היה וישנו צורך בהאטה ובהתמתנות תהליך ההרחבה.

סלווי ז'יז'ק (Slavoj Žižek), התיאורטיקן הסלובני, המצוטט אצל סוזן ווטקינס, הגיב על-כך:

"Is the fear that No itself provoked within the new European political elite. It is the fear that people would no longer be so easily convinced by their 'post-political' vision.  And so for all the others, the No is a message and expression of hope. This is the hope that politics is still alive and possible… There was a positive choice in the No: the choice of choice itself; the rejection of the blackmail by the new elite that offers us only the choice to confirm their expert knowledge or display one's 'irrational' immaturity." [3]

מכאן עולה כי המישור העל-לאומי הינו הבעיה האמיתית של האיחוד האירופי:

"האינטגרציה באירופה קידמה את הצמיחה, את המודרניזציה והפריון, ושברה מחסומים לאומיים שבעבר העיקו על יכולת הצמיחה של הכלכלה האירופית. אך האינטגרציה הזאת היתה תהליך שנולד במוחן של האליטות ונדחף בידיהן, ואלה מעולם לא העמידו את הרעיונות שלהן להכרעה של ציבור הבוחרים. האיחוד האירופי בא אל העולם כפרי של מיקוח בין-לאומי בין מנהיגי ממשלות; דעת הקהל מעולם לא ביקשה זאת, וכאשר התבקשה לאשרר את האמנות האירופיות – גם אם לעתים נדירות – גילו הבוחרים האירופים בדרך כלל ספקנות לא מבוטלת כלפי שחיקת הריבונות הלאומית. אין פירוש הדבר שהם התנגדו לאיחוד האירופי עצמו: יצרנים צרפתים שמחים על פתיחת שוקי גרמניה לפניהם, הספרדים שמחים על הסיוע, האיטלקים שמחים על מידת ההשפעה שיש להם בזכות האיחוד, הגרמנים שמחים שאוהבים אותם, ומרבית המזרח אירופים להוטים להצטרף. אך ההיסוס ביחס לאירופה נובע מן הרושם שנוצר, כאילו הוא נטול הסבר, כאילו הוא מעיק מדי, ונמצא מעבר להישג ידו של הבוחר הממוצע. ככל שהאיחוד האירופי נוטל לידיו סמכויות רחבות יותר בחיי היום-יום של האזרחים האירופים, כך הציבור דורש יתר שליטה במעשיו ובמדיניותו. אם לא ייענה האיחוד האירופי במהירות לתביעות אלה, יעמיק הפיצול בין המוסדות האירופיים לעמי היבשת ויאיים על הישגים שהושגו בעמל רב בחמישים השנים האחרונות." [4]

מראי מקום:

[1] טוד, ע. (2004), אחרי המלחמה: קריסת המערכת האמריקנית, עם עובד, סדרת אפקים, ע' 88.

[2] דוהאמל, א. (11.11.2005), "הסיפור הצרפתי גוסס", הארץ, ע' ב4.

[3] Watkins, S. (2005), "Continental tremors", New Left Review, No. 33, pp: 5-21.

[4] היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה:  ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, עמ' 17-16.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי סלנט  On 12 ביולי 2015 at 12:14 PM

    תודה על התובנות המעמיקות !!

    הפצנו לכל חברי קהילת ההיסטוריה בפייסבוק

    בהערכה,

    עמי סלנט

  • zviarzi  On 12 ביולי 2015 at 6:52 PM

    כרגיל אני שמח שיש לי חבר כמוך. מתבונן ומשתף שמוכן גם לזוויות התבוננות נוספות
    המקרה היווני ממחיש את הדואליות. אירופה ידעה מי היא ומי יוון ולכן הכתיבה גם לה את התנאים שלה לאיחוד. יוון משיקוליה הסכימה גם לתנאים הקשים וגם לכספים הקלים. בכך נכנסה יוון מרצונה לסד שהגביל את תנועתה ומונע ממנה את המרחב הדרוש להתפתח ולגדול. אין פלא שהשמאל הקיצוני מקבל רוח גבית מהעם היווני. האיחוד לא סיפק לו את הסחורה והוא לא מוכן לקרוע את התחת בשביל לשלם עבורה.
    אוניברסליות אינה גריסת החדש החלש אלא שילובו כאזרח בעל זכות להתפתח ולהגיע לרמת מאמציו. מה שעושה האיחוד האירופי הוא שילוב רע של שתי הדרכים. מוכן לקבל בתנאי שהמתקבל הכנע ומיד לתרבות חדשה, גם אם בא הדבר על חשבון ויתור מכאיב על מורשתו..
    צרפת הבטיחה אזרחות וגם העניקה אותה לתושבי המושבות רק כל עוד נשארו אלה בתחומי המושבות. ברגע שהצרפתים החדשים ביקשו ליהנות מהיתרונות של הבית האירופי כבר קיבלו כתף קרה ונדרשו לוותר ומיד גם על מורשתם וגם על תרבותם. אין פלא שבצרפת שב הימין הקיצוני לעמדות כוח ואין להתפלא על כך שמנגד מתחפרים המוסלמים ב"רעלות" ו"בגלביות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: