מבצר אירופה 14 – הזר

הזר. מיהו אפוא הזר עבור האירופי? האם זה הערבי? התורכי? האסיאתי? היהודי? האפריקאי? קרוב לוודאי שהבעיה הבסיסית מצויה בנושא אחר: לא מי חש אירופאיות אלא היכן חשים זאת ובאיזה הקשר. כמו שכל אחד יודע, זהות מתפקדת מתוך משמעות של האחרות. זה מעלה באורח מיידי שאלה: מי הם האחרים עבור האירופים? כמה זהויות אירופאיות קיימות?

אירופה נשארה מפולגת לפי השתייכות אתנית. בתום מלחמת העולם השנייה החל גל של מהגרי עבודה הגיע ליבשת. בתחילה לצורך שיקום ובהמשך בשל הכלכלה שפרחה ודרשה תוספת לכוח העבודה המקומי.  בתחילה גבר זרם הנתינים הקולוניאליים לשעבר ובהמשך, עם קריסת ברית המועצות, פועלים מהגוש הקומוניסטי לשעברועובדים מאזורי קרבות מן העולם השלישי. מהגרי עבודה אלה הביאו איתם את מורשתם התרבותית – דת, שפה, מלבוש, קוד חברתי. בעל כורחה הפכה אירופה לחברה רב-תרבותית.

טוענים חוקרים כי 52 מיליון מהגרים נמצאו על אדמת אירופה ב-2005. ניק טאטרסול [1] מפרסם כי האיחוד האירופי קבע שאוכלוסייתו גדלה ב-2004 ב-2.3 מיליון בני-אדם – 1.9 מיליון מהם מהגרים. הנתונים הרלוונטיים ל-2014 אינם חד-משמעיים (ואולי הערפול מכוון הוא). במקביל למגמת האיחוד המדיני, העצים מספר ההתקפות כנגד תושבים זרים, רובם ככולם מהגרי עבודה, שבוצעו על-ידי כוחות מהימין הקיצוני.

בגרמניה היה זה כנגד מהגרי העבודה התורכים:

"בשעת בוקר מוקדמת ב-23 בנובמבר 1992, בעיירה מולן שמצפון להמבורג בגרמניה, השליכו מיכאל פֶטֶרס, בן 25, ולארס כריסטיאנסן, בן 19, בקבוק תבערה לביתה של משפחה טורקית. אחר כך הזעיק פטרס בשיחת טלפון לא מזוהה את המשטרה, דיווח על התקיפה וצעק 'הייל היטלר'. בדלקה נספו באהדי ארסלן בת ה-51, נכדתה בת העשר יילז, וקרובת משפחה בת 14.

כעבור שישה חודשים התרחשה תקרית דומה מאוד, הפעם בסולינגן, עיר תעשייתית בצפון-מערב גרמניה, סמוך לדיסלדורף. בשעה אחת וחצי לפנות בוקר, ב-29 במאי 1993, העלתה באש כנופיית גלוחי ראש נאו-נאציים, בני 16 עד 24, את ביתו של דורמוס גנץ. 19 בני אדם ישנו בבית באותה שעה. בתוך דקות היה הבית כולו אפוף להבות. ארבע ילדות בנות ארבע, תשע, 12 ו-18, מתו בדליקה. אישה בת 27 מתה מפצעיה לאחר שקפצה מאחד החלונות.  עוד עשרה בני אדם נפצעו. העיתונות תיארה את הקורבנות הללו כטורקים, אף כי בשני המקרים הנספות היו תושבות ותיקות בגרמניה, או אף נולדו בה. במהומות שפרצו בעקבות האירועים, במחאה כנגד ההתקפות הללו ורקען הגזעי, דרשו הטורקים שוויון זכויות והגנה על פי החוק. בסולינגן הונפה כרזה בנוסח 'נולדה כאן, נשרפה כאן'." [2]

אך לא רק בגרמניה:

"בקיץ 2001 פרצו בצפון אנגליה מהומות שחשפו כמה מעט השתנה בשנות התשעים. בערי התעשייה מוכות המשבר הכלכלי, אולדהם, ברנלי וברדפורד – בעבר ערי חרושת באזור מנצ'סטר – ניטשו קרבות בין המשטרה לבין צעירים ממוצא אסיאני, והם הותירו חלקים מהערים הללו שרופים, חנויות מנופצות ותושבים מבוהלים. ראשיתה של הפרשה ב-26 במאי 2001, כאשר כנופיה של בריונים לבנים השליכה לבנה מבעד לחלון ביתה של משפחה ממוצא אסיאתי באולדהם, פצעה אישה הרה וניפצה חלונות ראווה של חנויות בבעלות אסיאנית. בתוך דקות הופיעה במקום כנופיה של צעירים ממוצא אסיאתי ותקפה את הפאב 'חיה ותן לחיות', שבבעלות לבנים, באבנים גדולות ובבקבוקי תבערה. אחר כך תקפו הצעירים  את כוחות המשטרה, ובמשך שלושה ימים היתה העיר כולה אזור קרבות. הסכסוך התפשט גם לערים סמוכות והיה לעימות הגזעי החמור ביותר שפרץ בבריטניה מאז שנת 1981. גם כאן תיארה העיתונות את המתפרעים כאסיאנים, אף כי רבים מהם נולדו וגדלו בבריטניה. 'כאשר הורינו באו לכאן,' הסביר נהג מונית באולדהם, 'הם השלימו עם היותם אזרחים מדרגה שנייה. עתה הצעירים שהתחנכו כאן רואים עצמם בדרגה אחת עם כל האחרים. אנחנו עומדים על זכויותינו, ואת זה המשטרה לא אוהבת'." [3]

האלימות הגזעית פשתה במרבית מדינות אירופה: היצ'קוק מציין כי "שנאת הזרים, האיבה למהגרים והאנטישמיות גברו מאז שלהי שנות ה-80 (של המאה ה-20) ודומה כי המצב רק יחמיר". [4] ולא רק הוא. "גלי ההגירה בשנים האחרונות, מאגן הים התיכון – תורכים לגרמניה ולאוסטריה, ספרדים ופורטוגלים למערב אירופה, מגרבים לצרפת" – מהווים הסבר מסוים, לדעתו של דוד אוחנה [5], לתופעה המואצת של הגזענות המתפשטת באירופה בתחילת המאה הנוכחית.

תופעת העולמיות שגלי מהגרי העבודה הם חלק מובנה ובלתי נפרד ממנה, תורמת, בין השאר, גם להתחזקות הלאומניות כתגובה מקומית, לוקלית, אם לנקוב בדוגמה של התחזקות הימין הקיצוני, בראשית המאה ה-21, במספר מדינות אירופיות שקיבלה ביטוי בגלי התקפות על בתי-כנסת ברחבי צרפת באביב 2002, בהשתתפותו של ז'אן-מרי לה-פן כמועמד לנשיאות צרפת בבחירות שבהן העניקו לו הבוחרים בסיבוב הראשון 17 אחוזים מן הקולות ובכך זכה בהזדמנות להתמודד מול ז'אק שיראק, הנשיא המכהן, משום ש: "בעיני רבים, מסמל האיש בן ה-79 את צרפת הישנה והטובה בטרם פלשו אליה זרים ושינו את פניה." [6] (כיום בתו ממשיכה את דרכו); בעלייתו של ירג היידר, באוסטריה, שאיים לחסום את צירופה של צ'כיה לאיחוד האירופי בשל גירוש תושבים ממוצא גרמני מחבל הסודטים לאחר מלחמת העולם השנייה. אחוות העמים הגרמנים. היידר כבר לא אתנו.

כאמור, בשנים האחרונות, במקביל לעליית השמאל במרבית מדינות אמריקה הלטינית, נוטה אירופה חדות לימין ומסתמנת עלייה בפופולאריות של מפלגות הימין. כמעט בכול מדינה במערב-אירופה קיימת מפלגה הנמנית על הימין הקיצוני, הלאומני. בדנמרק – "מפלגת העם הדנית", בגרמניה – פעילים ניאו-נאצים, באוסטריה – "מפלגת החירות", באיטליה – "הליגה הצפונית", בצרפת – "החזית הלאומית", בהולנד – מפלגת "החירות והדמוקרטיה", ביוון – "השחר הזהוב" ובבלגיה – "ולאמס בלאנג" .

העלייה בהיקף התקריות האנטישמיות מתבטאת, על-פי-רוב, בחילול קברים יהודיים ובכרזות נאצה על כתלי בתי-כנסת ומרכזים יהודיים אחרים. כאמור, האנטישמיות נוסקת וההתייחסות האירופית לכך מחפירה:

כצפוי, אולי, יהודי אירופה מלוהקים תכופות לתפקיד הקנרית במכרה ההיתוך האיסלאמי.  לפני שנתיים נרצח תקליטן פריזאי באכזריות, כשתוקפו זועק 'הרגתי את היהודי שלי. אגיע לגן-עדן'. באותו ערב רצח מוסלמי אחר אישה יהודיה לעיני בִתּה המבועתת. אך בשעתו, כפי שכתב בעל-הטור מרק סטיין, 'אף עיתון צרפתי גדול לא כתב' על מעשי הרצח האלה.  בפברואר האחרון פרסמה התקשורת הצרפתית את דבר רציחתו המזוויעה של אילן חלימי, יהודי בן עשרים ושלוש שעוּנה במשך שלושה שבועות בידי כנופיה איסלאמיסטית;  משפחתו שמעה את זעקותיו בשיחות טלפון שניהלה עם חוטפיו, שדרשו כופר, בעוד המענים, כך על פי סטיין, 'מדקלמים פסוקים מן הקוראן'. הוא מביא את דבריו של בלש משטרה אשר ביטל כלאחר יד את הממד הג'יהדיסטי של הזוועה, באומרו שהסיפור כולו היה פשוט למדי: 'יהודים = כסף'." [7]

סקר שנערך ב-1997, בהשתתפות יותר מאלף נשאלים בכל אחת ממדינות האיחוד האירופי, העלה כי 33 אחוזים מהנשאלים הגדירו עצמם "גזענים למדי" או "גזענים מאוד"; 41 אחוזים אמרו כי יש יותר מדי בני מיעוטים אתניים וזרים בארצם. בכל אחת מהקטגוריות היה שיעור המעידים על אנטגוניזם כלפי זרים ומיעוטים גבוה מזה שעלה בסקר דומה שנערך ב-1989.

סקר נוסף שנערך בשנת 2000 גילה כי מרבית האירופים חושבים שהמיעוטים פגעו באיכות החיים שלהם. כך, למשל, 52 אחוזים מהאירופים מאמינים שאיכות ההשכלה בבתי הספר שבהם לומדים בני מיעוטים רבים מדי, יורדת. 52 אחוזים מהאירופים מאמינים שהמיעוטים מנצלים לרעה את מערכת הרווחה; בצרפת תומכים בעמדה זו 62 אחוזים מהנשאלים. 51 אחוזים מאזרחי האיחוד האירופי מאמינים שהמהגרים מגבירים את האבטלה (61 אחוזים מן הגרמנים מחזיקים בדעה זו בתקיפות). לנוכח הממצאים הללו, אין פלא ש-39 אחוזים מאזרחי האיחוד מאמינים שיש להחזיר את המהגרים שהתיישבו בארצותיהם על פי חוק, אל ארצות מוצאם. בכל אמות הבחינה הללו מגלים הנתונים עלייה באנטגוניזם כלפי מיעוטים, מהגרים וזרים מאז שנת 1997.

כאמור, היצ'קוק ואוחנה קושרים תלות בין הקמתו ומיסודו של האיחוד האירופי לבין שנאת הזרים והגזענות שפשתה בו. לעומתם, טוען הובסבאום, כי הגזענות הואצה רק באזורים שבהם שררה אבטלה חמורה ששימשה מנוף להצגת המהגרים ככאלה שגזלו את פרנסת המקומיים.[8] שנה לאחר מהומות הדמים בשכונות העוני והמצוקה בצרפת (אוקטובר 2006) מחמירות ומקשיחות רוב מדינות האיחוד האירופי את חוקי ההגירה שלהן.

אז מיהו האזרח האירופי? סוגיית הפתיחות אל מול הסגירות: מצד האחד מרבית האירופים מגלים פתיחות וסובלנות כלפי האחוזים בתרבויות אחרות ומן הצד האחר שיעור אלה שאינם מגלים מהבנה ואמפתיה הולך וגדל. באירופה המתבצרת והמפתחת מנגנוני בלימה למניעת חדירת זרים שאלה זו היא מרכזית.

מראי מקום:

[1] טאטרסול, נ. (20.3.2006), "המסע המסוכן בדרך אל השפע האירופי", הארץ, ע' א11.

[2] היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה:  ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, עמ' 445.

[3] שם, 446-445.

[4] שם, 15.

[5] אוחנה, ד. (2005), חרון האינטלקטואלים – רדיקליות פוליטית וביקורת חברתית באירופה ובישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 226.

[6] בן סימון, ד. (24/1/2007), "לה פן הישן והטוב", הארץ, ע' ב1.

[7] ו'יגל, ג'. (2006), "שתי מלחמות התרבות של אירופה", קיוונים (מהדורת אינטרנט. תאריך דליה: 2.2.2007), עמ' 6.

[8] הובסבאום, א. (2006), לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה, הוצאת רסלינג, תל-אביב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 26 ביוני 2015 בשעה 8:53 AM

    לא בקיא במה שקורה שם וגם לא מומחה למה שקורה כאן אבל….
    מצטיירת במחשבותיי מקבילות בין מה שקורה שם לבין מה שאני מכיר מכאן
    המקומי יכול להגדיר עצמו בעזרת המהגר – הוותיק ביחס לחדש שזה עתה בא הוא המקומי בהא הידיעה (לפחות בעיני רוחו הפטריוטית).
    כאשר המצב הכלכלי קשה הוותיק – אבל זה הפחות מבוסס מקודמו – רואה בעולה החדש את האשם.
    כאשר המיעוט מתחיל "להרים ראש" כבר יש לנו עניין עם לא פחות מ"אוייב". מנהיגי מיעוט ימני אוהבים "אוייב". על השנאה ל"אוייב" אפשר להשעין את הסולם עליו יטפס הפשפש למעלה.
    בסוף הסרט כבר יבכו כולם ועד אז…..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: