יום חמישי. 21.5.15. אחר-הצהרים. כבר לא צהרים אך עדיין לא ערב. לאט מתקרבים אנו אל היום הארוך ביותר בשנה. תיאזרו בסבלנות חודש ימים. או-אז נקבל את הלילה הקצר ביותר שאחריו נרד, במדרון האור, אל החורף. וחוזר חלילה. הבוקר החל מוקדם מהרגיל שכן נדרשתי להתייצב בירושלים. אצל וועדת העורכים. מה פירוש? זהו מונח הקשור לתכנון – אלה נשים ואנשים, המייצגים את משרדי הממשלה השונים, המנסחים וכותבים תכנית מתאר ארצית בנושא כזה או אחר. כשירדתי מעיר בירתנו אל מדינת ת"א חשתי שהדיון היה מוצלח ושהתקדמנו במעלה התכנון עוד שורה או שתיים. על תוכנו של הנושא עליו עומלים אנו מוטל, לעת הזאת, חיסיון. רק אוכל לומר שהממשלה היא זו שהטילה את המשימה על המועצה הארצית לתכנון ולבנייה וזאת רתמה את וועדת העורכים (ועוד רבים וטובים) לביצוע המטלה. והרי התכנית תעבור, בשלב מסוים, להערות הציבור באמצעות הוועדות המחוזיות. והמבין יבין.
שמעתי, למרות רעש הרקע העז, שלא נדבר על הרעש הלבן, כי ת"א הדרומית קוראת לי. ואף שלחה רשימה. וברשימה רשמה מספר גלריות. ואף נדרשתי לעבור במספר רחובות שזמן רב עבר מאז שפקדתי אותם. האמת, נולדתי כנראה עם הסקרנות לשוטט ולקרוא רחובות. זה בא לי באופן טבעי. היום קוראים לכך "הליכות ג'יין ג"קובס (Jane Jacobs)". ויש מי שלוקח עליו קבוצה ולהוליכה בחוצות של עיר. גם לג'יין ג'ייקובס, כך אני מניח, הדבר היה טבעי. ועוד לא דיברנו מילה אודות וולטר בנימין. אחד משלנו.
"בעיני ההמון השלטים המבריקים, המזוגגים, של בתי העסק הם חפצי-נוי טובים ומוצלחים יותר מתמונות-שמן בטרקלין. בעני הבורגני, קירות חסיני-אש הם המכתבה שלו, דוכני עיתונים הם ספריותיו, תיבות מכתבים – פסלי הברונזה שלו, ספסלים – חדר-השינה ומרפסת-הקפה היא הגזוזטרה, שמשם הוא משקיף למטה על משק-הבית שלו." (ולטר בנימין, "שובו של המשוטט", מבחר כתבים, א, תירגם: דוד זינגר)
עוד מספר ימים אעמוד מול יצירתו של דני קרוון, מחווה לבנימין, במפגש הגבולות בין צרפת לבין ספרד, היכן שבנימין איבד את נפשו לדעת (פחות או יותר).
התחלתי מוקדם את יום העבודה ולשם שינוי אסיימו מוקדם. בפרט בשל האילוץ ללו"ז – הגלריות מגיפות את שעריהן ב-18:00 ובמקרה הטוב ב-19:00. אז אם אני רוצה לראות משהו, ותמיד הרשימה גדולה מהמציאות, אזי צריך לצאת כבר עכשיו. את המכונית החניתי, כרגיל, בשכונת כוכב הצפון. פעם היה במרכז המסחרי הקטנטן בית-קפה. נסגר. הפתרון לספיגת אנרגיה יהיה במקום אחר. ענתיקה חונה באחד הרחובות שחציתי. שלחתי תמונה למוטי. חזית ופרופיל. מוטי הוא כידוע חובב כלי-רכב וותיקים. בפרט אם הם קשורים לתעשיית המכוניות שלנו – סוסיתא, גלבוע וכו'. מוטי התעניין אם ניתן לרכוש את המנוע – לטענתו מתאים לסוסיתא. עוד אנו מתכתבים באמצעות המסרונים הגיע מי שהגיע והתניע. החלום הנוכחי נגוז והועבר אפוא לזמן עתיד.
ממשיך לכיוון מסוף רידינג. קו 4 (קו 104 או 204 ישמשו אף הם בהצלחה לאותו צורך). הפדיחה השבועית כבר מאחור. כאן, במסוף, אין רוזה פארקס ממתינה… האוטובוס הגיע. ליד הנהג, כלומר בצדו הימני של האוטובוס, במושב הקדמי, כבר היה ישוב פלוני. נקרא לו א'. לנהג נקרא ב'. בין לבין יחצצו נוסעים שיעלו. יהיו גם כאלה שירדו. למרות השלט מאיר העיניים – נא להשתמש בדלת האחורית לירידה. מתעלמים. כאילו אין קשר בין השלט ובין המציאות. לי לא יגידו מה לעשות. "אני רוצה את השוקולד שלי". ועוד נתקל בכך בהמשך…
ל-א' יש זקן. לא כמו של ההיפסטרים של זמננו. בטח לא כשל הרצל. נראה לי כדומה לזקנו של יצחק קומר מ"תמול שלשום" (ש"י עגנון), אף שמעולם לא ראיתיו. גדל במרוצת השבוע והתער מגלחו במקווה ביום השישי. וחוזר חלילה. שערו מתמרן בין לבן לצהוב. לאטו מנצח הלבן. אך המלחמה עדיין באיבה. הקרחת הוסתרה, חלקית, על-ידי יצירת קוקו. רצונו של אדם כבודו. את ב' לא נתאר. הנהג הוא נהג. ונסתפק בכך.
כאמור, א' תפס את מקום התצפית המשובח ביותר. מוגבה מאספלט הרחוב. חזיתו נפרשת לרווחה. קיבלת 180 מעלות. שאר הנוסעים, במושבים האחרים, מקבלים פחות, ומסתפקים, בלית-ברירה בפחות. ועל אלה העומדים ונאחזים במה שנאחזים איני אומר מילה. האם מישהו יודע היכן נעלם האוטובוס הדו-קומתי? זה שהיה משייט ככוכב עליון בקו ת"א-ירושלים? המקום הטוב ביותר בו היה כמובן בקומה השנייה מעל לנהג. לפעמים היית עושה את השיקול – לא לעלות על האוטובוס הנוכחי ולהמתין קמעה על-מנת לעלות על הבא בתור ולתפוס את אחד מ-4 המושבים המובחרים. רק היה נחוץ לוודא שאמנם הבא בתור הוא דו-קומתי… בקיצור – גם אתם אינכם יודעים.
כיוון שזאת הייתה תחנת המוצא, האוטובוס היה ריק. וכך יצא שהייתי עד, בעל כורחי, לשיחה בין א' לבין ב'. בין הנוסע לבין הנהג. שלא כמו עמוס עוז, שכתב במוצהר, כי הוא הולך לבית הקפה בכוונה תחילה להאזין לאשר קורה בשולחנות האחרים ואולי ייצא מכך סיפור. לענייננו, בעצם א' דיבר ו-ב' בעיקר שתק. ואחר התמלא החלל בנשים ואנשים והשיחה הלכה ונספגה בהמולה ויותר לא נשמעה. צבעים, ריחות. מי משתמש בתחבורה הציבורית? בעיקר מי שנמנה על "האוכלוסייה החלשה". קשישים, מהגרי עבודה, עולים חדשים, ילדים וחובשי מדים. בקיצור, כל מי שאינו אוחז הגה. גם כך הנסיעה והחניה, בעיר הגדולה, אינם בגדר פיקניק. הנה חיילת נגערת ע"י אישה מבוגרת וזעופה שכן רגליה, ונעליה, היו מונחות, בהתרסה נון-שלנטיות, על המושב שממולה. אותו המושב המכריח אנשים, למרות אי-רצונם וסלידתם, לשבת פנים אל פנים, אך להסב את המבט אל נקודה אחרת בחלל. אבל אין ברירה והשנים עשו את שלהן והגוף זקוק למנוחה. החיילת, לאחר היסוס של מספר שניות, השתחררה לרגע מעולו של הסמארטפון והסירה את רגליה. צייתה ופינתה מושב. נו-טוב. היא בצבא ורגילה לקבל פקודות… והשלט – שוב דוגמה של הנחיה לחוד והפרתה לחוד. הילד יושב במושב המסומן כשמור לנכה ומביט החוצה. מתעלם מהאישה, שפרט לשבת על הילד, עושה כל מאמץ לזכות במושב. ו(ה)עדרת פני זקן…
קיצור תולדות השיחה עד שנבלעה ברעש: א' בן 59 (ב' בן 54). נראה לי, כמתבונן מן הצד, שלכאורה אין ביניהם קשר אמיץ שאילו היה לא היינו עדים להחלפת מידע בעניין ממדי הגיל. אמו הייתה בבית-חולים גריאטרי. איני יודע אם היא עדיין בחיים. אביו בחיים. בן 86. כמו נמר. "הוא עוד יקבור את כולנו…". מסתבר ש-א' כבר שנים שאינו מדבר עם זקניו ועם בניו. ואל תשאלוני מדוע. אין תשובה. ולא, הוא אינו מתחרט. וטוב לו כך.
הבניין הולך ומתפורר. בשכנותו מתגורר כדורגלן עבר. מטעמים ברורים השמטתי את שמו. אחד מן המפורסמים. בזמנו היה כוכב. גם בקבוצה וגם בנבחרת. הלוך הלכה תהילת עולם. אז לא היה עידן הכסף. מקסימום, בתום השירות בקבוצה (ולא רבים החליפו חולצה במשך שנות המשחק), הקבוצה הייתה דואגת להמשך הפרנסה – שתקבל חנות/קיוסק או שתהיה שכיר באגד או במשהו ששייך להסתדרות או לעירייה… היום אותו שחקן הוא "שלד מהלך". ובכלל "בכל אחד יש פצצה. אתה לא יודע מתי היא תפוצץ. זה מקבל סרטן וזאת שיגעון. זה לא קשור לגיל. ככה פתאום".
חולפים על-פני בית הספר התיכון. עירוני ה'. הקיץ הפציע. ההורמונים חוגגים בשלל צבעים וקולות. רגליהן של התלמידות שזופות בכל אורכן. א' נאנח. "אלה בנות ה-14. אם המראה שלהן מזיז לי משהו למטה סימן שאני עוד חי". נזכרתי בחיוך של שומר החניון הסמוך למקום עבודתי. אינו כותב סיפורים כמו ליאוניד אבל כמותו מתעניין בלקוחות: יש מזגן? יש ספרסו (לא. לא שכחתי את האות הראשונה…)? יש מים קרים? יש בחורות? לכל השאלות עניתי כן. והוא היה מבסוט עד הגג… בייחוד בשל התשובה האחרונה. ויעקב רוטבליט עדיין מסרב לגלות את אוזנינו על מה ולמה נכתב השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה". מי זה "אני" ומי הגברת? לכל נבוקוב יש לוליטה משלו. אצלנו, שלא כמו בצ'צ'ניה, אישה בת 50 נראית כמו אחת בת 26… בת 26…
פסל בעין הוד. צילם: צביקה ארצי.
כך או אחרת, ירדתי בקרן הרחובות אלנבי / יהודה הלוי. במציאות, השניים הללו לא ממש נפגשו אבל למדנו כי בת"א הכול אפשרי. בפינת הרחוב הבאה מונח בית-קפה. אוסף מזדמן של שולחנות וכסאות. שני צעירים מתרוצצים בין החוץ לבין הפנים. אישה ברקע לוקחת/נוטלת אף היא חלק במלאכה. התיישבתי אל אחד השולחנות. הייתי היחידי בעל שערות שיבה ההולכות ומקלישות. מסביבי צעירות וצעירים. בגדים פשוטים. לא יותר מדי מתוחכמים. נוחים, זמן פנוי. תל-אביביים. אין לי מילים אחרות לתיאור המלבושים. נזם באף. סיגריות מגולגלות באופן אישי. האם זאת שיטה להעביר את הזמן?… חיבוקים נשיקות. נערים/נערות. הדור שלי, כך נדמה לי, שמר על מרחק אישי. איני זוכר החצנה של חיבה. אבל זהו עשור אחר. מאה אחרת. אלף אחר. שלא יובן שאני מביע ביקורת – מי אני שאעביר ביקורת (אף אני לבוש בג'ינס ובחולצת טי ולרגלי סנדלים). אני מציג עובדות ממבטו של מתבונן. פעם היה כך והיום אחרת. ובעודX שנים תשוב לחיים אותה האופנה שהתפוגגה עם הזמן. רק צריך להמתין. וללא קשר לנוסטלגיה ואין וודאות מה עדיף. ובכלל – אין כנראה עדיפות. מציאות אחרת. יקומים מקבילים. הידד להרוקי מרקומי. פרשת השבוע של השבוע, במדבר, גם אם תתפרסם הרשימה במועד אחר, זאת הפותחת את ספר במדבר, עוסקת במפקד של בני-ישראל. שבטים, מחנות, מטות, בתי אב ומשפחות. כולם מתויגים.
כוס הקפה הייתה ט"מ. עוגת הפרג – מוצלחת. האנשים מסביב על הכיפק. השמש מפנקת בינות קרעי העננים. קורא מאמר של יעקב בורק – רעש – באתר "אלכסון". מה חסר עוד לבן האדם? כן. כמובן. המטרה שלשמה הגעתי לכאן – סיבוב בגלריות הדרומיות. זאת נקודת הבראשית. ב-16:30 יצאתי אל הדרך: מאיר אפלפלד ב"רוטשילד" (שבכלל ממוקמת ביהודה הלוי), ביליאנה דיורדייביץ' ב"ברוורמן", עמית קבסה ואריק מירנדה ב"חזי כהן", A – תערוכה ראשונה בטרילוגיהCBA ב"בנימין", מירוסלב בלקה ב"דביר" (הגעתי עשר דקות לפני שעת הסגירה הרשמית) ולצערי "עינגע" כבר הייתה סגורה.
השעה 18:30. נגמר הזמן. הגלריות המצויות במתחם התעשייה בקצה שדרות הר ציון (רחוב שוקן + דרך קיבוץ גלויות סוגרים שתי פאות נוספות של המתחם) נדחו, בלית ברירה, למועד אחר. אולי ביום חמישי הבא. לפי היומן כרגע – בגדר האפשר. בדרך מצלם פה ושם. הצילומים יובאו בקרוב ברשימה נפרדת (שם זמני: פה ושם בדרום ת"א – 21.5.2015). חוזר אל הצפון. הפעם באמצעות קו 172. נדרש גיוון. אל הדרום ירדתי דרך רחובות בן יהודה ואלנבי. אל הצפון לוקחים אותי דרך קינג ג'ורג' ודיזנגוף.
משה הרפז 