רוחמה 3 – בעקבות קו המים משנת 1947

יצאנו למסלול העוקב אחר עקבות אותו קו המים שהוקם ב-1947. מה פירוש בעקבות? פה ושם נותרו/שרדו שרידים שעברו לאחרונה שימור. מתישהו נזכרו בעבר הקרוב ולאו דווקא בזה הרחוק. שכן – אתר היסטורי הוא, על פי חוק העתיקות, זה שהתקיים לפני שנת 1700 (כך החליטו בחלונות הגבוהים). ואתר שאו-טו-טו ימלאו לו 70 ש' מה דינו?

קיבוץ נגבה עלה על הקרקע ב-1939 במסגרת "חומה ומגדל". הקיבוצים דורות ב-1941, גת ב-1942, גברעם ב-1942, ניר-עם, בארות-יצחק ורוחמה ב-1943. המצפים – רביבים, בית אשל וגבולות. כידוע, י"א הנקודות (שובל, משמר-הנגב, בארי, כפר-דרום, תקומה, נירים, אורים, נבטים, חצרים, קדמה וגלאון) עלו על הקרקע במוצאי יום הכיפורים תש"ז, אוקטובר 1946. חודש מוצלח במיוחד להתיישבות היהודית בארץ-ישראל רבתי שבו הוקמו 15 יישובים. 24 יישובים חדשים הוקמו בחצי השנה האחרונה שקדמה להתכנסות הוועדה הערבית-יהודית בלונדון (28 אפריל – 14 במאי 1947) שבראשה עמד ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי. מטרת ההתיישבות, שרובה ככולה הייתה על קרקע בבעלות יהודית, להרחיב ככל שניתן ואפשר, את גבולות החלוקה המתגלגלת ובאה שכן ידוע וברור היה לכל השחקנים שאזורים בעלי רוב יהודי יעמדו לרשות המדינה היהודית.

מפה 1: היישובים היהודיים בנגב בסוף 1947 [1]

ישובים עבריים ב-1947 - חנינא 136

ולקיים את ההתיישבויות הכפריות/חקלאיות הנ"ל צריך מים. חודשי הסתיו של 46 נוצלו לתכנון אספקת המים ליישובי הנגב הצעירים. זאת יען כי נמצאו מים באזור גברעם. על כך מספר ניסן צורי (2014-1915) שנמנה, באותם הימים, על תנועת "גורדוניה":

החבורה, שחשבה כי תיישב את הגליל, הובלה למשימה לאומית אחרת. לתחנה הבאה לקח אותו איש ההגנה הבכיר יוסף אבידר. "יום בהיר אחד הוא בא ואומר לי שיוצאים לטייל. עלינו לגבעה חשופה בנגב, והוא אמר לי שהמקום הזה מיועד לנו להתיישבות. אמרנו לו שאנחנו רוצים להיות בגליל, אבל הוא אמר שזו כעת המשימה הלאומית. אמרתי לו שאין כאן מים ושהנגב לא יפרח. הוא הבטיח שיהיו כאן מים", נזכר צורי.

למשימה גויס הגיאולוג בעל השם העולמי, פרופ' ליאו [לוי – מ.ה] פיקארד. הוא הסתובב בשטח, הקיש במקלו על הקרקע, ואמר: "תחפרו פה". בתום החפירות נמצאו מים במקום. במרחק שלושה קילומטרים משם חזר והקיש המומחה במקלו על הקרקע. "תחפרו פה", שב ואמר. שוב חפרו – ושוב נמצאו מים.

"הוא עבר מעבר לגבעה שלנו כדי לחפש את רוחב האקוויפר התת-קרקעי, שם את המקל, ואמר – 'כאן תקדחו'. קדחנו לעומק, וגילינו 70-60 קוב מים טובים", סיפר צורי. המים משני הקידוחים הובלו למאגר גדול וממנו אל כל יישובי הנגב, שעד אז קיבל אספקת מים במכליות מבית חנון. [2]

כאמור, תכנית קווי אספקת מים ליישובי הנגב הצפוני, נרקמה והתגבשה במוסדות המיישבים, לקראת סוף 1946 ובינואר 1947 הוחל בביצועה. לפי רות קרק [3] אורכו הכללי של הצינור היה 174 ק"מ, ועם צינורות המשנה הגיע ל-260 ק"מ. קוטר הצינור הראשי – 6 אינטש. כמות המים השנתית – 1.5 מיליון קוב. על המלאכה הופקד המהנדס שמחה בלאס (מקורות). לפי התכנון אמור הקו להתחלק ל-3 חלקים (ראו מפה 2): (1) קו מזרחי באורך 80 ק"מ מניר-עם אל דורות, רוחמה, שובל, משמר-הנגב, עלומים ורביבים. (2) קו מערבי לכפר-דרום (3) קו מרכזי/אמצעי לסעד, בארי, תקומה, אורים ונירים. בפועל הוקמו שני קווים – מזרחי ומערבי – בתוואים שונים מן ההצעה הראשונית כפי שתוכלו להבחין במפה 3.

מפה 2: קווי המים המתוכננים בנגב ב-1947 על-פי הצעתיו של שמחה בלאס [4]

רוחמה - חנינא 129

מפה 3: קווי המים בנגב כפי שבוצעו ב-1947 [5]

קווי מים 1947 - חנינא 132

הבריטים הערימו קשיים תכנוניים. חברת מקורות יצאה מגדרה במתן הסברים לשלטונות המנדט שאין מקפחים את הבדווים וקווי המים מספקים מים ל-14 יישובים יהודיים כמו גם לפלחים שבאזור, לבדווים שבין לבין ונקודות המשטרה הפזורות במרחב. הבריטים לא השתכנעו אך שמרו על הסטטוס קוו שהושג. הבדווים, מצדם, ולפי האינטרס הספציפי של כל שבט או חמולה, חיבלו כמיטב יכולתם או דרשו דמי מעבר שערורייתיים. רק מעטים מהם ראו בכך שיפור. תקצר היריעה מעל דפים אלה לסקור את בעיות השמירה והאבטחה של הקווים.

יצאנו מקצה הצינור שבתוך רוחמה ופנינו מערבה. אל בריכת האגירה המרוחקת כ-3 ק"מ מן היישוב. לכיוון דורות. בדרך ממתין מגדל השמירה של קק"ל. פעם היה נוכח בו צופה. כיום לא. קצת לפניו נגיע אל אתר המשתייך לתקופה הביזנטית (לפי שרידי הפסיפס ובור המים האופייניים לתקופה ההיא). פה ושם שרידים משומרים של קו המים. בסוף המסע (למעשה במחציתו) ממתינה בריכת האגירה. ומשם – כל הדרך בחזרה אל החניה.

הולכים ברגל. כמובן. בדיעבד מתברר שגם רכב רגיל, כשלנו, היה צולח את הדרך ללא כל נזק ו/או מכאוב. אבל אנו לא מתלוננים. נהפוך הוא. "קח תרמיל, קח מקל" כתבה המשוררת נעמי שמר. הלוך ושוב – 3 ש'.

וזאת אשר ראינו בדרכנו:

P3050023

P3050024

P3050025

P3050028

P3050029

P3050030

P3050031

P3050032

P3050033

P3050037

P3050039

P3050041

P3050043

P3050044

P3050045

P3050049

P3050050

P3050053

P3050054

P3050056

P3050058

P3050061

P3050062

P3050063

P3050066

P3050069

P3050070

P3050071

P3050072

P3050073

P3050074

P3050078

P3050085

P3050077

P3050095

P3050084

P3050096

P3050091

P3050112

מראי מקום:

[1] חנינא פורת (1991), "מדיניות רכישת קרקעות וההתיישבות בנגב ערב מלחמת העצמאות", קתדרה, חוברת 62, ע' 154-123, יד יצחק בן צבי (ע' 136).

[2] עופר אדרת (6.3.2015), "מצא את מקורות המים של הנגב", הארץ, ע' 26.

[3] רות קרק (2002), תולדות ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב 1948-1980, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים ומרכז נ'ו אלון, קיבוץ להב (ע' 143).

[4] חנינא פורת (1991), "מדיניות רכישת קרקעות וההתיישבות בנגב ערב מלחמת העצמאות", קתדרה, חוברת 62, ע' 154-123, יד יצחק בן צבי (ע' 132).

צילומים: משה הרפז (2015). כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: