רוחמה 1 – מג'אמאמה אל רוחמה: סיפור התיישבות ב-6 מערכות.
הרשום על שלט הכניסה לקיבוץ אינו מדויק. לפיו הוקם קיבוץ רוחמה ב-1944. אגב, שמנו לב שהמועצה האזורית חידשה את השלטים בשערי יישוביה. לכשעצמו – מעשה מבורך. אבל למה להחסיר מידע מהיסטוריון החובב או ממטייל הממוצע? בייחוד לאחר שנכנסים כ-50 מ' ונתקלים בשלט קטן שרוחמה הוקמה ב-1912. לבטח זוקפים אתם גבה ושואלים: מה בין לבין? אז ברשותכם, אפרוש בפניכם מספר משפטים שיבהירו את השתלשלות העניינים ויעשו סדר כרונולוגי בתמונת ההתיישבות. וחו"ח פן נקפח אף לא אחד מאלה שהתיישבו במקום הזה עוד בהיותו ממש בסוף העולם. בסופו של יום כולם משלנו…
השנה 1911. זאת השנה שבה נרכשות לראשונה אדמות המכונות "אדמות ג'אמאמה". (כתבתי בכתיב סופר-מלא ע"מ להימנע מניקוד…). בסקר הבריטי שנערך ב-1878 ופורסם ב-1882 (ניתן לצפות במפה גם באתר "עמוד ענן"), אין ישוב (עדיין?) בשם זה. רות קרק [1] כותבת כי אדמות ג'אמאמה, בהיקף של כ-6,000 ד', במחיר של 13 פרנק לדונם (כנראה פרנק שוויצרי), נרכשו ע"י חברת "הכשרת היישוב" עבור אגודה בשם "שארית ישראל" שנוסדה במוסקבה. לפי יוסי כץ [2] היקף הקרקע עמד על 3,200 ד'. לא אנו שניישב את הסתירה ונבהיר את השונות. על כל פנים – לא מעל דפים אלו. כך או כך, רוחמה הראשיתית, זאת שעלתה על הקרקע ב-1912, היא אחת מן החוות שהוקמו במסגרת "מפעל האחוזות". בנקודת הזמן הזו היה זה היישוב הדרומי ביותר במערכת היישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל.
מפה 1: סקר יישובים 1878 [3]
ודאי ששמתם לב לכך שאין במפה כל אזכור לשם ג'אמאמה.
ותשאלו: מהו אותו מפעל האחוזות? ועל כך ישיב כץ במילותיו:
"בין השנים 1914-1908 הפכה הפעילות ההתיישבותית הציונית מואצת בהרבה לעומת השנים הקודמות. ביטוי לכך ניתן לראות בהיווסדם של ה'משרד הארץ-ישראלי' וחברת 'הכשרת היישוב', בהקמת החוות הלאומיות, בנסיון הקואופראציה במרחביה, בייסודה של הקבוצה, בהקמת חוות הפועלות, בהקמת מושבות הפועלים והתרקמותו של רעיון המושב. בצד פעולות התיישבות אלו התפתחה גם שיטת ההתיישבות של ה'אחוזה', אשר התבססה על ההון הפרטי, בעוד שצורות ההתיישבות האחרות התבססו על הון לאומי או פילאנטרופי.
[…]
שיטת ה'אחוזה' קמה כדי לאפשר לבני המעמד הבינוני מקרב היהודים בחוץ-לארץ התיישבות חקלאית בארץ. היה עליהם להקים 'חברות אחוזה', שבהן חברים יהודים בעלי הון או הכנסה העולה על צורכי מחייתם, אשר כוונתם להתיישב בארץ-ישראל ולהקים בה 'מושבות אחוזה'. על החברים הוטל להעביר לקופת החברה בתקופת-זמן מסוימת תשלומים לשיעורים: הם ימשיכו לנהל את עסקיהם בחוץ-לארץ, ובאותה עת ירכשו עבורם בארץ קרקעות שיינטעו – בעיקר במטעי שקדים וזיתים – ויעובדו על-ידי פועלים יהודים מקומיים, עד שיתפתחו וישאו פירות. רק לאחר שש עד עשר שנים מיום הנטיעה – כשהמטעים ישאו כבר רווח – יוכלו הבעלים לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע באחוזותיהם ולמצוא בהן את מקור פרנסתם. חברי החברות השונות אמורים היו לבוא מאותה עיר עצמה בחוץ-לארץ, כדי שתתקיים הכרות מוקדמת בין החברים, ויסוננו אלה שאינם מתאימים להתיישבות מבחינה חברתית. קניית הקרקעות ועיבודן עד לתקופת ההתיישבות היו אמורות להיעשות במשותף על-ידי נציגי החברה בארץ ובאמצעות חברת 'הכשרת היישוב'. חלוקת הקרקעות בין החברים היתה אמורה להיעשות רק עם עליית החברים לארץ והתיישבותם במושבות ה'אחוזה'."[4]
עד כאן – החזון. אמנם ציוני אך אליטיסטי/סנובי/… או סתם חלומות באספמיה.
רוחמה, כחווה חקלאית, כאחוזה הממתינה לבעליה, התקיימה מ-1912 עד סוף 1917. ליתר דיוק – עד 30.10.1917, שכן באותו יום, שהטרים רק ביממה את הכיבוש הבריטי, גרשו העות'מנים את הפועלים בתירוץ שהם משת"פים של ניל"י (יען כי יוסף לישנסקי, אותו זוכרים אתם מפרשות אחרות וביניהן אחת בה הואשם ברצח אבשלום פיינברג, תיפקד בחווה זו כשומר בשכר). הבדווים המקומיים עטו על השלל שנקרה לידיהם וללא מאמץ, בזזו ושרפו את החווה עד תום. עוד נציין כי הוחלט באחוזות להתבסס על עבודה עברית בלבד. לא כולן עמד בכך. ברוחמה – הקפידו שכן והדירו את הבדווים. אין תמה אפוא ששכני רוחמה שלחו ידם במציאה שהתורכי הניח בפניהם. סוג של נקמה… הקיץ הקץ על האחוזה ובכך הסתיימה המערכה ה-1 של ההתיישבות ברוחמה.
מפה 2: חצר רוחמה [5]
בנק אפ"ק, שהזרים כסף לאחוזה במשך שנות מלחמת העולם ה-1, בדק ומצא שהחווה חבה רבע מיליון פרנק. הון עתק. ואין מי שיחזירו. אי-לכך מימש הבנק את זכותו והאדמות הפכו לרכושו. ומה עושה הבנק? מיישב מחדש. מערכה 2 מתחילה. ב-1920 כבר היו במקום כ-30 פועלים. עם השנים פחת מספרם. חיים קשים, בצורת, בדווים שמציקים. ב-1925 התרוקן המקום מפועליו. משמר המשטרה המקומי, שבמקרה התיישב בנקודה ולימים עבר לאזור קיבוץ שובל, נותר לשמור על הרכוש ושתי המשפחות שנשארו במקום.
מפה 3: אדמות ג'אמאמה ב-1920 [6]
המסך עולה ב-1927 ומתחילה מערכה 3. על הקרקע, שעדיין שייכת לבנק, עלה גרעין "השחר" שהתארגן ברחובות. אגב, גרעיני התיישבות רבים נבטו בגבעת הקיבוצים בפאתי רחובות דאז. כיוון שחברי הגרעין לא הצליחו לעמוד בתנאי ההסכם, והחוב לבנק תפח במקום להצטמק, סולקו אנשיו ב-1929 מן המקום. תמה אפוא המערכה השלישית.
עוברים אנו אל המערכה ה-4. הבנק שינה כיוון. נתן את הקרקע לבעלי יוזמה פרטית אך גם הללו כשלו ובתוך שנה ננטש המקום. מערכה 4 הסתיימה בתום שנות ה-20.
עברו שנים. נפתחת מערכה 5. ב-1933 חכרה חברת "גן-שלמה" כ-2,000 ד' מאדמות ג'אמאמה היא רוחמה. החברה הביאה פועלים/עובדים יהודים והחלה שוב בנטיעות. הפעם בפרדסים עסקינן. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שוב ננטש המקום והבדווים שוב השמידו כמעט כל דבר שהוקם.
מפה 4: אדמות חברת "גן-שלמה" ב-1933 [7]
הגענו אל המערכה ה-6 והאחרונה. הבעלות על הקרקע עברה אל קק"ל. ב-1943, בדצמבר, נערך ניסיון נוסף ליישב את המקום. נוסד קיבוץ רוחמה כפי שאנו מכירים אותו כיום. אספקת מים מקו המים שהוקם ב-1947, הייתה יותר מאשר זריקת עידוד. עברנו את מלחמת העצמאות ונותרנו על המפה. שורדים. יש מי שמעדיף "מתקיימים". עניין של גישה ולא רק מילים נרדפות.
מפה 5: אדמות קיבוץ רוחמה ב-1943 [8]
מפה 6: היישובים העבריים בנגב ב-1947 [9]
מראי מקום:
[1] רות קרק (2002), תולדות ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב 1948-1980, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים ומרכז נ'ו אלון, קיבוץ להב.
[2] יוסי כץ (1982), "מפעל ה'אחוזות' בארץ-ישראל, 1917-1908", קתדרה, חוברת 22, ע' 143-119, יד יצחק בן צבי.
[3] קרק, 29.
[4] כץ, 120-119.
[5] שם, 135.
[6] קרק, 71.
[7] שם, 72.
[8] שם, 81.
[9] חנינא פורת (1991), "מדיניות רכישת קרקעות וההתיישבות בנגב ערב מלחמת העצמאות", קתדרה, חוברת 62, ע' 154-123, יד יצחק בן צבי (ע' 136).
צילומים: משה הרפז (2015). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 
תגובות
תודה
שורדים כנגד התנאים
מתקיימים ממה שמאפשרים התנאים