מבצר אירופה 13 – מאבק על זהות: משותפת או ייחודית?

מאבק על זהות: משותפת או ייחודית?

זהות, אותה מילה שלא הופיעה במילונו של ריימונד ויליאמס [1], שיצא לאור לראשונה ב-1976, הפכה לדומיננטית ביותר בעשורים האחרונים. כיום זהות היא מילת מפתח בשיח: הן האקדמי והן הציבורי. הספרות העוסקת בסוגיית הזהות מלמדת כי קיימות שתי נקודות השקפה בסיסיות: האחת שמתבוננת בזהות בזווית ראייה קלאסית/מסורתית והשנייה הינה זווית חדשה, בתר-מודרנית. בתפישה הראשונה נטען למודל מסורתי שבו כל הכוחות הדינמיים שפועלים בו-בזמן – כדוגמת מעמדות ומגדר – יוצרים זהות אחידה, יציבה וקוהרנטית. בתפישה השנייה, הרווחת לאחרונה, מוצגת זהות כמארג שמעוצב על-ידי כוחות חברתיים ופסיכולוגיים. במודל זה זהויות הן מקוטעות, בעלות סתירות ומרובות משמעויות.  זהויות אינן נשארות קבועות אלא משתנות כתוצאה מכוחות חברתיים לרבות דינמיקה של מעמדות, לאומיות, דת, מין, מגדר, גזענות ואתניות, והזהות יכולה להיות מוכללת או בעלת ריבויים.

גיאוגרפיים הומניסטיים ואחרים ייחסו חשיבות רבה לחקר זהויות חבליות, אזוריות ומקומיות ולמשמעויותיהן. זהות מקומית, טריטוריאלית, הינה מוצר של תהליכים חברתיים הנבנית באופן דיאלקטי המייצג שני כיוונים: מלמעלה למטה – שליטה טריטוריאלית והכוונה שלטונית ומלמטה למעלה הזדהות אזורית והתנגדות. הזהות המקומית, הלוקלית, הפכה לאחרונה לאנטי-תזה של הזהות האחידה, העולמית, החובקת/חונקת כל והפועלת בשם הגלובליזציה/העולמיות.

מיהו אירופאי? זהות קיבוצית, ובמקרה שלפנינו זהות אירופאית = זהות קיבוצית, היא מצרף של הזהויות האישיות והקבוצתיות השונות המרכיבות, בעיני המגדיר, קולקטיב. כעקרון קיימת לגיטימציה לצרף את כלל עמי אירופה לאיחוד האירופי. מעבר מקטגוריות טבעיות, אריסטוטליות, אל הקבצה וויטגנשטיינית, לפי דמיון משפחתי. בספרו הנושא את הכותרת "היסטוריה של הזמן המודרני", מציין ההיסטוריון פול ג'ונסון [2] כי שארל דה-גול, נשיא צרפת, ראה את אירופה "מן האוקיינוס האטלנטי ועד הרי אוראל" והדגיש, עוד בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, כאשר האיחוד היה בגדר של חלום, שהקהילייה האירופית היא רעיון תרבותי יותר מאשר גוף פוליטי או כלכלי: "אירופה של דנטה, של גיתה ושל שאטובריאן". אולם אם אירופה היא איחוד תרבותי של מדינות אזי לא יעלה על הדעת למנוע צירופן של אלה שהעמידו את "ליסט, שופן, דבוז'ק וקפקא". לשון אחר: אם נורדים, גלים, קלטים, סקסונים, פרוסים ושבטים גרמניים אחרים הצטרפו לאיחוד האירופי מדוע למנוע זאת משבטים אירופיים אחרים, שגם להם שורשים עמוקים של תרבות והיסטוריה, כמו פולנים, הונגריים, צ'כים, סלובקים, רומנים, בולגרים, סלובנים וקרואטים?

לאיחוד האירופי מבנה פוליטי שאינו "טבעי". זהו מבנה-על, שבו הדמוקרטיה "מונחתת" על תושבי המדינות מלמעלה, מדרגי הפקידות בבריסל ובסטרסבורג. ההמונים, האזרחים, אינם מגויסים לכך. ואכן, מה לדייג סקוטי מאיי שטלנד שבים הצפוני להררי המסמכים והדקויות המשפטיות המונחות על סדר היום באותן ערים, סטרסבורג ובריסל? מה המשותף לאותו יצרן וויסקי סקוטי מאדינבורו ולמשיט הגונדולות מוונציה? לכאורה – מאומה!

זאת ועוד. אם ברצון האיחוד האירופי להיות יותר מאשר מעצמת-על כלכלית המתחרה בארצות-הברית של אמריקה, הוא זקוק לנרטיב, לסיפֵר משותף. על-מנת לספר סיפור אירופי משותף על האיחוד למחוק את הזיכרונות ההיסטוריים הנפרדים. הסיפור המשותף חייב להבנות על הריסות הסיפורים הנפרדים, הנרטיבים השונים, המבוססים על לאום אחד או על אידיאולוגיה אחת, סיפֵרים שבעבר כבר המיטו שואה על אירופה.

כשחגג האיחוד האירופי ב-2007 את שנת ה-50 לאמנת רומא שיצקה את בסיסו, נפתח למרגלות הפרלמנט האירופי בבריסל בניין "מוזיאון אירופה". המטרה, לדבריה של אנטואנט ספאק, נשיאת "אגודת מוזיאון אירופה", היא להציג "עבר משותף למען עתיד משותף". האגודה נוסדה ב-1997 ושמה לה כמטרה לבחון הגדרות חדשות לעבר. מתוך הדיונים והכנסים שארגנה האגודה צמחה והתגבשה תפישה חדשה – לא עוד התקופות ההיסטוריות המקובלות של ימי הביניים, הרנסאנס, המהפכה התעשייתית – אלא תפישה החדשנית ולפיה אוחדה אירופה בעבר פעמיים והאיחוד הנוכחי, שמטבע הדברים הוא הטעון ביותר בחומר-נפץ פוליטי וכלכלי, הינו השלישי במניין.

התקופה הראשונה – התהוותה של אירופה הנוצרית. האיחוד הראשון התאפשר בזכות האמונה והפצת הנצרות במנזרים ובאוניברסיטאות והגיע לקיצו במאה ה-16 בעטיין של הרפורמה הפרוטסטנטית ומלחמות הדת שקרעו את אירופה במשך כ-100 שנים. תקופת האיחוד השנייה כוללת את עידן הנאורות ואת המהפכה התעשייתית וזו הסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועליית הקומוניזם והפאשיזם.

האיחוד האירופי נאבק על כינון זהות אירופית מסוימת ולא אחרת וניתן לומר כי לפנינו מאמץ ליצור קלסתרון חדש שבו מביטים האירופים ולומדים על זהותם. מיזם זה נראה שאפתני מבחינה פוליטית ויומרני מבחינה היסטורית. ניתן לזהות בכך מעין ניסיון לשכתב את עברה של אירופה כמאוחדת ולהציג כיצד זהויות לאומיות שפעמים רבות נקנו בדם הפכו לזהות משותפת בזכותם של אינטרסים כלכליים וערכים משותפים אחרים כביטחון, רווחה וסגנון חיים. זיכרון משותף ואחיד לא יהיו לבני אירופה כולם עוד שנים רבות.

גרמניה מנסה לקדם פרויקט כלל אירופי חדש – תכניות לימודי היסטוריה אחידה לכול בתי הספר במדינות האיחוד. מתחילת השנה פותחים תלמידי תיכון בחלקים של צרפת וגרמניה ספר לימוד היסטוריה של אירופה שכל פרק בו נכתב על-ידי שני היסטוריונים – אחד גרמני והאחר צרפתי. כל היסטוריון תרם את חלקו מנקודת מבטו. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הציעה, על בסיסו של מודל זה, ליישם תכנית לימודים דומה – ספר היסטוריה אחיד לכול תלמידי האיחוד האירופי.

המציאות היום-יומית של גבולות פתוחים, מסייעת, ללא ספק, בדרכה שלה, בבנייה ובמיסוד זהות אירופית משותפת:

"החל בנישואים של בני המלוכה, וכלה באומנים וסופרים שנעו בין בתי הקפה בפאריס, וינה ופראג, וחילופי תרבות שיצרו תחושת מורשת משותפת. אך היקף הניידות של אזרחי אירופה בין מדינות בעשור האחרון הפך חסר תקדים. מספר האירופאים שרכשו השכלה מחוץ לארץ הולדתם גדל, ורבים מהם נשארים לעבוד במדינות החדשות שהפכו לבתיהם… יורגו ריס נולד והתחנך בגרמניה. הוא אוהב נקניקיות חזיר, ומתייחס ברצינות גרמנית אופיינית לנושאים שעל סדר היום כמו אנרגיה סולארית. אך בה עת הוא אינו דייקן, כמו האיטלקים, והוא אוהב תה של אחר הצהריים בנוסח האנגלי. 'אני מרגיש יותר אירופאי מאשר גרמני', אומר ריס בן ה-34, שחי עד כה בחמש מדינות באירופה, דובר חמש שפות, ומנהל כיום את משרדי ארגון "גרינפיס" בבריסל. 'בכל מקום באירופה אני מרגיש בבית'… אירופאים רבים כמו ריס לומדים, עובדים ומבלים ברחבי היבשת דרך שגרה. שלא כהוריהם שגדלו בחיק הלאומי, הם רב-לשוניים ורב-תרבותיים… אחרים טוענים שההתרחבות האיחוד סללה את הדרך לזהות האירופית האמיתית. 'ההרחבה הפכה את אירופה לאירופית יותר'… 'לפני מאי שעבר [2004] האיחוד האירופי היה למעשה מערב אירופה'. הכול מחפשים כיום עובדים קוסמופוליטיים, ניידים ורב-לשוניים… במשרדי "גרינפיס" בבריסל עובד ריס לצד 11 אנשים ממדינות שונות. אחד מתנאי ההעסקה הוא שליטה בשלוש שפות לפחות." [3]

על אף ריבוי השפות והניבים המקומיים נפגשים אנשים – פילוסופים, אמנים, סוחרים וכדומה – כדי להחליף רעיונות ודעות. תמיד חיברה תרבות משותפת בין עמי אירופה. בראיון שנערך עם ג'וליאן בארנס, מחשובי הסופרים בממלכה המאוחדת, שהיה מועמד ב-2005 לפרס בוּקֶר, העריך הסופר כי:

"בעוד 100 שנים הזהות הלאומית תהיה רזה וחלשה יותר ממה שהיא היום, ואולי זה דבר טוב. אנחנו מבזבזים את זמננו מאות שנים על להרוג זה את זה רק משום שאנחנו מגזע שונה, אולי ויתור על הייחודיות הלאומית הוא המחיר כדי שנפסיק עם זה. אני דווקא אוהב את הרעיון שאנשים שונים זה מזה ככל האפשר, כל עוד הם לא הורגים זה את זה. אבל אני חושב שמה שיקרה לאנגליה בעתיד זה משהו שתיארתי ב"אנגליה, אנגליה" – מדינה שבמובן מהותי היא בעצם כמו הרבה מדינות אחרות, אבל מעמידה פנים בפי עצמה שיש לה ייחודיות וסמלים משלה. ואנחנו האנגלים עושים את זה כבר הרבה זמן." [4]

אך כאשר בוחנים נתונים המתקבלים מסקרים הנערכים ברחבי האיחוד השכם והערב מקבלים מציאות השונה במקצת. "רעיון האזרח האירופי," כך קובע היצ'קוק, "אינו נחלת הכלל. 42 אחוזים חושבים על עצמם כצירוף של אירופים ובעלי זהות לאומית מוגדרת, אך 45 אחוזים דוחים כל זהות אירופית שהיא, וחושבים על עצמם אך ורק במושגים לאומיים". מכאן מסיק היצ'קוק כי "האירופים אינם חשים עצמם 'אירופים' במיוחד". [5]

מניתוח סקרים שנערכו במדינות האיחוד האירופי עולה כי רוב האזרחים עדיין מעניקים לזהות הלאומית מעמד בכורה אם כי כשליש מהנשאלים, בגילאים 35-21, טענו כי הם חשים יותר אירופאים מאשר גרמנים, איטלקים, צרפתים וכיוצא בזאת. זהו "דור האראסמוס". אראסמוס, נולד לפני כ-500 שנה ברוטרדם, למד בפריס, קיבל תואר דוקטור בטורינו, לימד בקיימברידג' למעלה מעשר שנים ונפטר בבזל. בימי חלדו הספיק להיות אזרח של 5 מדינות דאז. תכנית "אראסמוס" הינה תכנית פופולארית לחילופי סטודנטים בגבולות אירופה. התכנית יצאה לדרך ב-1987 ובשנתה הראשונה חלקה מלגות ל-3,000 סטודנטים. ב-2004 כבר חלקה התכנית מעל ל-140 אלף מלגות. לבוגרי התכנית מצמידים את הכינוי – "דור האראסמוס".

בנהולד מביאה מדברי סטפן וולף מאוניברסיטת בת' שבאנגליה:

"בפעם הראשונה בהיסטוריה אנו רואים זרעים של ישות אירופית מאוחדת באמת… תוך 15, 20, או 25 שנה, ינהיגו את אירופה אנשים שעברו תהליך סוציאליזציה שונה מהמנהיגים של היום. אני משוכנע, לפיכך, שבעתיד יהיו פחות מאבקים לאומיים, פחות התנגשויות בבריסל ויותר אחדות בתהליך קבלת ההחלטות באיחוד – גם אם קשה לדמיין זאת כיום". [6]

גרגור נולד בקרואטיה, סיים אוניברסיטה בגרמניה, למד בבית ספר לעסקים בצרפת, עבד בבנקאות בפריס וברומא וכיום עובד בבית השקעות בסיטי של לונדון. חבריו לעבודה הם בריטים, פינים, גרמנים וצ'כים. "אין לי צורך לשוב לקרואטיה", אומר גרגור, "כאן ביתי. נכון שאני קרואטי אך זה לא משנה דבר. אתה מבין?  אני מגדיר עצמי כאירופאי." [7]

ריד טוען שגרגור מייצג את "דור ה-E" שזהו שכבת הגילאים שבין 20 ל-40 הפועלת כיום באירופה ואותה פוגשים במשרדים, בבארים, באצטדיוני הכדורגל, במכוני הכושר ובבתי הקפה. בתום הריאיון עם גרגור ירדו השניים לבאר לצפות בתחרות האירוויזיון. הצטרפו אליהם אחדים מ"דור ה-E". ובאיזה שפה דברו? "60% באנגלית והשאר מילים בצרפתית, שוודית וסרבו-קרואטית".

מעמד חדש הופיע על הבמה – "יורוקרטים". אלפי צעירים אירופים נוהרים בכל שנה למרכז הבירוקרטיה של האיחוד האירופי בבריסל. צבא של אלפי צעירים הנלהבים מהאיחוד האירופי מגיע מדי שנה לבריסל כדי לעבוד במוסדות האיחוד. הצעירים באים מכל מדינות האיחוד ומאמינים אמונה שלמה בפרויקט האירופי אותו הם עצמם מגלמים: השיחות שלהם מתנהלות בשלוש או ארבע שפות שונות והלאומיות של כל אחד מהם נחשבת בעיניהם לעניין כמעט אנקדוטי. הם מגדירים את עצמם כאירופאים וניכר עליהם שהם מרגישים בנוח בכל רחבי היבשת.

היורוקרטים מהווים אפוא מעין חיל-החלוץ של האינטגרציה אותה מקדמים מנהיגי אירופה, ומודעים לכך שהתהליך אותו הם מטפחים היום כמעט בחשאי, עשוי יום אחד לתפוס את הכותרות הראשיות ולשנות את פניה של אירופה.

בימי שישי בצהריים מגיעות קבוצות של צעירים אל כיכר הפרלמנט האירופי כדי לשתות קפה וליצור קשרים חברתיים. זאת הזירה המרכזית של אלה השואפים לכונן ולקדם את ה"יורוקרטיה". בבתי הקפה בכיכר, משוחחים הצעירים על חזונם לעתידו של האיחוד האירופי. אז מה בעצם מחפשים בבריסל היורוקרטים? למרות השיח על בניית חברה חדשה עסוקים הם תכל'ס בחיפוש אחר משרה פקידותית נאותה במוסדות האיחוד האירופי.

מראי מקום:

[1] Williams R. (1976), Keywords: a vocabulary of culture and society, Fontana, London.

[2] ג'ונסון, פ. (1995), היסטוריה של הזמן המודרני: מ- 1917 עד שנות ה- 90, דביר, תל-אביב: 675-674.

[3] בנהולד, ק. (27.4.2005), "האיחוד האירופי מתקשה בהשגת יעדיו – אך הזהות האירופית המשותפת מתהדקת", הארץ, ע' א8.

[4] לב-ארי, ש. (17.10.2005), "סופר בזהירות", הארץ, גלריה, ע' ד3.

[5] היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה:  ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב.

[6] ראו הערה 3.

[7] Reid, T., R. (2004), The United States of Europe, Penguin Books.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 8 באפריל 2015 בשעה 2:24 PM

    מעניין
    העולם השבע מחפש מוצא מהמלחמות ומולו העולם הרעב מחפש זהויות ומרבה במלחמות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: