מבצר אירופה 9 – דת

קיים איחוד אך מונצח הפילוג שבעולם הנוצרי: קתולים, פרוטסטנטים, לותרניים, קלווניסטים, אנגליקנים, אורתודוכסים, פרבוסלביים, יוונים ואחרים. ובין לבין, בתווך, ממוקמות הדתות הזרות, האחרות: היהדות והאסלאם. הסוציולוג עוז אלמוג (2004: 288) כותב:

"דת משמרת את עצמה בין השאר באמצעות הקמת חומות [הדגשה של כותב שורות אלו] פיזיות או ערכיות, שתפקידן למנוע זרימת מידע 'אפיקורסי' ורעיונות מבחוץ העשויים לקרוא תגר על הדוֹגמה הדתית או האידיאולוגית, או ליצור מוקד חיצוני לדת".

צירוף מדינות ממזרח אירופה הביא לשינוי – עלייה במשקל היחסי של הדת הקתולית. אין ספק שצירוף פולין הקתולית, על 40 מיליון תושביה, ועימה צ'כיה ולטוויה הפך את הקתוליות לקול בולט כנגד הליברליזם שבאיחוד והעצים את מלחמת התרבות בין מדינות חדשות לוותיקות. מאבק בין אחדות ממדינות מזרח אירופה ובראשן פולין, בתמיכתו של האפיפיור, למיצוב אירופה נוצרית, לבין מדינות חברות אשר אינן מוכנות לוותר על זהותן החילונית.

וישנו כמובן האסלאם (ותזכירו לי לייחד לאסלאם מאמר מיוחד משל עצמו):

ההיסטוריה מתעבת חללים ריקים, והחלל הדמוגרפי שפערו שיעורי הפריון ההרסניים של אירופה הולך ומתמלא מזה דורות אחדים בידי הגירה המונית מכל רחבי העולם המוסלמי. כל מי שטרח להתבונן יכול היה לראות את השפעותיה המובהקות ביותר של הגירה זו בנוף העירוני ההולך ומתבדל של אירופה היבשתית, נוף של פריפריה מוסלמית ענייה המקיפה באופן טיפוסי ליבה אירופית אמידה.

האירופים, לאחר מאות שנים של חילוניות, השכלה ונאורות, הפכו לבורים בכול הקשור לדת. היום חוזרת הדת לקדמת הבמה ובלבוש חדש – צעיף פוליטי. האירופים אינם יודעים כיצד להתמודד עם האסלאם ועם האזרחים המוסלמים. האסלאם של ימינו – מפחיד. ובעידן "המדינה האסלמית" מצמית. מתפתח מאבק על דמותה של החברה האזרחית ועל גבולות הרב-תרבותיות באירופה המערבית, ההולכת ומזדקנת, שבה אוכלוסיות מוסלמיות הולכות ומתרבות בקצב מואץ.

מנהיגי אירופה נראים כמי שלקו באסלאמופוביה קשה. המוסלמים מהווים כ-12% מהאוכלוסייה בבולגריה, כ-10% בצרפת, כ-4% בגרמניה וכ-3% בממלכה המאוחדת. לא בטוח שהאחוזים מדויקים. יתכן והם מוטים כלפי מטה (מסיבות כאלה או אחרות). מעריכים כי המוסלמים באירופה מונים בין 15 ל-20 מיליון בני-אדם.

טוען ברנרד לואיס, וכך רשמתי במחברתי, בהרצאת אורח שנשא באוניברסיטת תל-אביב, ב-29 בינואר 2007, כי בתקופה הנוכחית מבוצעת הפלישה השלישית של המוסלמים לאירופה. הפלישה הראשונה הייתה של הערבים לחצי האי האיברי. ב- 711 פלשו המורים לאחר שהביסו את רודאֶריך מלך הויזיגותים. המורים החזיקו מעמד על אדמת ספרד עד 1492 שבה נכבשה גרנדה – מעוזם האחרון בחצי האי האיברי.

הפלישה השנייה הייתה של התורכים-עות'מניים אל דרום-מזרח אירופה ואל הבלקן. בקרב קוסובו נצחו ב-1389 התורכים את הסרבים. מהמט השני כבש ב-1453 את קונסטנטינופול (איסטנבול) – השריד האחרון של הקיסרות הביזנטית – והפכה לבירתו. ב-1529 נבלמו התורכים בשערי וינה. בסופו של דבר שתי הפלישות נהדפו. אך נוצרה הנגדה חדשה: "תורכים" מול "אירופאים" במקום נצרות מול אסלאם. כל "מוסלמי" הפך ל"תורכי" – הדבר בולט במיוחד בארצות הבלקן. אין זה מפתיע שהתורכים אינם מתקבלים לאיחוד.

הראשון שזיהה את "פוטנציאל האיום" של הרעלה/בורקה על הזהות הלאומית היה ז'אק שיראק, נשיאה צרפת. חוק 228 מ-2004 אוסר על כניסת תלמידים לבתי הספר הציבוריים עם סמלים או פרטי לבוש המצביעים על השתייכות דתית. הרעלה – סימן מובהק לאסלאם. אגב – הכיפה של היהודים גם היא "מפריעה". ב-2006 זכתה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית במרבית המושבים בפרלמנט ההולנדי. מצע המפלגה כלל קריאה לאיסור גורף על לבישת בורקה. שרת ההגירה, ריטה פרדונק, עוררה סערה כאשר שללה את אזרחותה של איעאן הירסי-עלי, חברת פרלמנט ממוצא סומלי והצליחה לגרום לקבינט לאסור על חבישת רעלות בפומבי. לאחרונה, החליטה הממשלה בלונדון, לאסור על תלמידות מוסלמיות לעטות רעלות בבתי הספר ואולם האיסור, לעומת המדיניות שננקטה בצרפת ובהולנד, הוא מקומי ואיננו כללי וההחלטה להפעילו ניתנה לשיקול המורים.

באולם מספר 77 שבמוזיאון הלובר בפאריס תלוי ציור מפורסם, משנת 1839, של הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה: "החירות מובילה את העם 28.7.1830". זהו ציור פטריוטי המנציח את ההפיכה העממית של יולי 1830 בצרפת. בקדמת הציור ניצבת אישה על ערמת גוויות, ידה האחת מניפה את דגל הטריקולור (לבן, כחול, אדום. חירות, שוויון, אחווה). והאחרת אוחזת ברובה מכודן. שמלתה קרועה ושדה חשוף. ידיה אינן פנויות לטפל בעצמה. אין זמן לתיקונים. אחרי! קוראת האישה המסתערת, בראש ההמונים, על ארמון המלוכה. זו החירות והציור מפארה. ההמונים – מאוחדים: יש ייצוג לכולם. העניים מיוצגים על-ידי הילד הלבוש בסחבות והבורגנים מיוצגים על-ידי הגבר החובש לראשו צילינדר.

ציור זה יכול אולי להסביר מדוע פנו לאחרונה אזרחי אירופה המערבית לימין בכל הקשור ליחסם לאסלאם ולמוסלמים:

תושבי היבשת, כך נראה, התרגלו לחשוב על החירות כאשה חשופת חזה. כמעט בלתי אפשרי בעבורם לקבל את העובדה שהחופש – דתי, אישי, נשי – יכול להיות מיוצג גם על ידי אישה המכוסה מכף רגל ועד ראש בלבוש מוסלמית. לא על זה הם חשבו כשהם דיברו על ליברליזם.

התפישה האירופית סברה שהמהגרים המוסלמים יספגו את הערכים הליברליים וייטמעו בחברה (דנמרק, צרפת) או להבדיל, יחיו לצדה בהרמוניה (בריטניה, הולנד). כאשר המודלים הללו מתפוצצים להם במקומות ציבוריים וקוטלים מאות חפים מפשע, האירופאים נאלצים להגדיר מחדש את הליברליזם שלהם – על חשבון המוסלמים.

2006, כך נראה, היתה השנה שבה הערתו המפורסמת של שר החוץ הסיני ז'ו אן-לאי כי "מוקדם מדי" להעריך את השפעות המהפכה הצרפתית הפכה מהלצה על תפישת העולם הסינית של השר לעובדה ממשית שאירופה נאלצת להתמודד איתה (אוני, 29.12.2006).

מקורות המידע:

[1] אוני, א. (29.12.2006), "סחוטה", הארץ, השבוע, ע' 9.

[2] אלמוג, ע. (2004), הפרידה מישרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית, הוצאת אוניברסיטת חיפה / זמורה ביתן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 16 בינואר 2015 בשעה 10:54 AM

    לכאורה אין גבול ליכולותיו של מיעוט מיליטנטי. למיעוט המיליטנטי יש מה להרוויח בעוד שהרוב משכנע עצמו שהרווחים של המיעוט לא יבואו על חשבונו.
    כאשר הרוב לא מבין ובזמן שהוא המאוים הופך המיעוט לשליט המכניע בכוח הזרוע כל רעיון "ליברלי".
    הדתות המונותיאיסטיות נלחמו זו בזו על ההגמוניה. כאשר השלטון אימץ לעצמו מי מהדתות הלהט הדתי הומר לשמרנות דתית.
    מלכים נמשחו למלוכה בשם האל. בתמורה שימש המלך מגינה של הדת.
    באירופה – שלאחר שתי מלחמות העולם – השלטון הליברלי ויתר על תפקידיו כמגינה של הדת. כמעט ולא הייתה לדבר השפעה עד שמספר המהגרים המוסלמים חצה רף מסוים. המהגרים המוסלמים באים מהמושבות. שם במושבות הם היו עבדים לכלכלת המדינות הקולוניאליסטיות. הלחץ הכלכלי בקולוניות שזכו לעצמאות גרם לרבים מתושביהן להגר. המוסלמים הפכו את הדת וסממניה לכלי במאבק ברוב השבע.
    לאירופה לא נותר אלא לבחור באחת משתי הדרכים:
    לכבוש בכוח הרוב את המיעוט ולרסק בכוח השלטוני את חלקו המיליטנטי או
    להכיר בזכותם של המהגרים לחלוק במשאבים בצורה הוגנת ושוויונית מצד אחד ולזכות בהגנה מפני המיעוט המיליטנטי
    האמת שגם השלטון בארץ ישראל המערבית עומד בפני אותה הדילמה גם אם עדין אינו מודע לכך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: