מבצר אירופה 6 – מציאות יום-יומית

מורגלים במשך מאות שנים לחיות יחד תחת שלטון אחד, תושבי הקיסרות סיגלו לעצמם דרך משותפת אחת של מחשבה ושל מעשה. אזרח יכול היה לנסוע מיורק לאלכסנדריה או מטרבינזונד לקאדיז בלי להרגיש זרות רבה יותר משמרגיש אנגלי מודרני הנוסע מיורק לפלימות', או מבלפאסט לאברדין. כל האנשים החופשיים היו אזרחים, וגם אם לא כל האזרחים נהנו מאותן זכויות, הרי בכל זאת אי-השוויון מקצה הקיסרות ועד קציה היה פחות או יותר דומה. אפילו העבדים ראו איך הקיסרים הפילוסופים מטילים הגבלות ראשונות על השלטון השרירותי של אדוניהם; ומתמיד קיימת היתה האפשרות שעבד יזכה בחרותו ויהפוך לאזרח מלא. איש לא זיהה את עצמו עם תפארתה של רומא יותר מהורציוס, שהיה בנו של עבד משוחרר. הצבא, המינהל, בתי הספר, התיאטראות וחדרי-האורחים בכל רחבי הקיסרות היו כורי ההיתוך שבהם התנגדויות ונאמנויות מקומיות הותכו יחד בחום הפטריוטיזם הרומי… היו, כמובן הבדלים מקומיים בשפה, בחוקים, במוסדות ובפולחנים, אבל אלה טושטשו, וכוסו שיכבה חיצונית אחידה, מבריקה ויציבה. (לופז, 1996: 26)

זהו כמובן תיאור הנעשה במרחב השליטה של רומא. אך האם הוא שונה מהמציאות היום-יומית ברחבי אירופה החדשה? לא ממש:

הדבר המרשים ביותר את הישראלי, המגיע לאירופה המערבית מתוך מצבו הקלאוסטרופובי, הוא המעבר החופשי, הנונשאלאנטי, ממדינה למדינה. שוודי יכול להיכנס לדנמארק בלא דרכון – די שיציג רשיון-נהיגה. בנקאי מז'נווה נוסע לעת-ערב במכוניתו לצרפת, כדי להמר בקאזינו המפורסם של דיוון, וחוזר בלילה – עשיר יותר או עני יותר (בדרך כלל עני יותר) בכמה מאות פראנקים. בעיר קיאסו, בגבול שבין המישור האיטלקי המשובץ אגמים לבין חומת-האלפים של שוויץ, נעצרת לבדיקת-מכס קצרה שיירה של מכוניות: משאית ענקית המובילה מקררים חשמליים ללונדון; "מאזרטי" ובה זוג צעיר לבוש ברישול עשיר; "אופל" ישן ובה חמישה סטודנטים גרמנים, שתויים קצת, מנגנים בגיטארה; "אלפא רומיאו" ובה איש-עסקים איטלקי, המנסה להגיח אל ראש-התור; "טיולית" ובה כשלושים סיציליאנים בדרכם למכרות-הפחם של בלגיה; אוטובוס ממוזג-אוויר ובו הולנדים בשובם מטיול באיטליה; טריילר ארוך, עמוס מכוניות "פיאט" קטנות, בדרכו לקופנהאגן… אירופה בלא גבולות, אירופה על גלגלים. ב"הראלד-טריביון", המופיע בפאריס – בשאנז-אליזה אפשר לקנות אותו כבר בחצות – אתה קורא ביקורת על הצגת תיאטרון בלונדון, דיווח על משחק-כדורגל במינכן, תיאור של תערוכת פסלי ג'אקומטי בציריך, מודעה על השכרת-דירה בבריסל, פירסומת של מסעדת "מקסים" בפאריס, הזמנה לשבוע-האופנה במדריד, והודעה על תפילה מיוחדת בכנסיית סאן-פייטרו בוואטיקאן. (משרד החינוך והתרבות, 1982: 28)

אחד ממפתחות המרכזיים של האיחוד היה עולם/אירופה ללא ויזה או פספורט. הקלות הנסבלת של חופש התנועה. לאחר מלחמת העולם השנייה טען שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, כי סיבה מרכזית לאיחוד הוא הרצון "לשים בצד את הצורך בדרכון או בויזה". בווין רצה "לרדת בתחנת ויקטוריה, לקנות כרטיס לרכבת לאן שאחפוץ ללא פספורט או דבר מה אחר" (Reid, 2004: 207). אם היה בווין כיום בחיים הרי היה נכנס לתחנת ויקטוריה, קונה כרטיס לרכבת הקרויה TVG, חוצה את תעלת לה-מאנש במנהרת הרכבת ותוך שעתיים היה מגיע לפריס. ומשם פתוחות כל האופציות בפניו. חלומו של בווין התגשם.

מעטים בלבד מסוגלים להגדיר את האיחוד האירופי. היצ'קוק (2006: 473) מביא את הגדרתו של השבועון "האקונומיסט" שבה משולבת הקביעה על דעיכה מרצון של מדינת-הלאום:

איחוד של מדינות דמוקרטיות, שחבריהן חייבים לפעול על פי אמות מידה מוסכמות של הגינות פוליטית ושל יכולת כלכלית. זה עסק שיתופי, שבו המדינות משלימות עם מידה של התערבות הדדית בתחומים מסוימים. וזו עבודה המוסיפה להתנהל, ותוך התנהלותה היא חייבת להמשיך בדיונים על כיווניה, על מהירותה ועל הגיאומטריה שלה.

לפי היצ'קוק (2006: 490) אזרחי האיחוד האירופי אינם יודעים הרבה אודותיו: "בסולם שבין אחת לעשר – עשר פירושו ידע רב על האיחוד – האירופים מעניקים לעצמם את הציון ארבע". הנציבות בבריסל נתפשת כרגולטור וכגוף ביורוקרט העוסק בדברים שאינם ממש חשובים תוך שימוש ב-27 שפות. האזרחים חשים שהדברים נקבעים ונסגרים על-ידי האליטות ומעל לראשיהם. האיחוד האירופי מבחינת נוכח-נפקד בחייהם של מרבית האירופים. בולט בהיעדרותו וזועק באי-נוכחותו. הפוליטיקה המקומית היא הרלוונטית. ואולם נראה כי האיחוד האירופי מהדק את כבלי הרגולציה והבירוקרטיה:

רגולציה אירופית מרגיזה שנדרשת לכל נושא – מהיקפן של עגבניות ועד לדרכי הטיפול והתזונה הראויות לחזירי סרדיניה. ואמנם, אירופה נראית נחושה יותר מאי-פעם להדק על גופה עוד ועוד את כבלי הרגולציה הביורוקרטית. וכך, מי שנסע לפולין אחרי הצטרפותה לאיחוד האירופי ב-2004 לא יכול היה שלא להבחין כי כל ביצה שנמכרת במכולת פולנית נושאת כעת קוד רשמי רב-ספרתי של האיחוד האירופי ושכל כבשה פולניה נושאת תווית רשמית של האיחוד מוכלבת על אוזנה. וישנן גם תקנותיו של האח הגדול בנוגע למקום העבודה. בשנה שעברה, תודות ל"נספח ו' לצו העבודה במקומות גבוהים", נאסר על חשמלאים בעיירה הבריטית אקְלְז שבמחוז סַפוק להשתמש בסולמות לשם החלפתן של חמש נורות בתקרתה של כנסיית בנט הקדוש. במקום זאת הוקם מערך פיגומים עצום, ועלותה של עבודה בת יומיים הסתכמה לבסוף בכ-500 דולר לנורה. (ו'יגל, 2006: 2)

עולה מעיון באתר האינטרנט של האיחוד האירופי כי הארגון מגדיר עצמו כ"משפחה של מדינות דמוקרטיות ביבשת אירופה שקבלו על עצמן מחויבות לפעול במשותף למען שלום ושגשוג" (EU, 2005) למעשה הוא ארגון מדיניי-פדרלי, מעין קונפדרציה של מדינות אירופה המערבית. אירופה המאוחדת הינו חלום שאותו ניסו לממש בעבר, מנהיגים כבונפרטה והיטלר, כל אחד בשעתו וכול אחד מטעמיו הם. למעשה זהו מרחב ובו מפוזרים מוקדי כוח מקומיים ללא מוקד כוח אמיתי המסמל את אירופה. לפי סקוט (Scott, 2005: 433) מאפשר האיחוד האירופי, במישור התיאורטי, בניית קהילה פוליטית המתבססת על ייצוגים מרובים של אזרחויות וזהויות. השקפה זו מאפשרת להבין כיצד עובר הארגון ממצב שבו מדינות-הלאום מצויות במרכזו לתצורה חדשה שבה הסדר העולמי הוא רב-קולי ובעל ממדים משתנים.

סיפורו של האיחוד האירופי מרתק. לכאורה סיפור על איחוד פוליטי-כלכלי של מבצר המוקם, נבנה, מתחזק ומקיף עצמו בגדרחומה. מרחב שבו נכתבים טקסטים אנושיים. מרחב ובו מגוון תרבויות היוצר תצריף רבגוני, ססגוני ומרתק. אך בסיפור קיימים גם רבדים אחרים, גלויים וסמויים – לאומיות, אתניות, גזענות, זיכרון היסטורי, גבולות, מגבלות. האיחוד האירופי הוא הבניה מלאכותית של אומות נפרדות, מדינות-לאום (לכאורה עצמאיות – אם לא כלכלית אזי לפחות טריטוריאלית), שלהן תרבות, שפה וזיכרון קולקטיבי השונים זה מזה. לגבולות הטריטוריאליים חשיבות תרבותית ולאומית, והגבול הטריטוריאלי, הבין-לאומי, בעידן הנוכחי של איחוד אירופה, "נהפך לצומת, שבו הגיאו-פוליטיקה והתרבות מקיימות פעילות גומלין אינטנסיבית והדוקה" (קמפ, 2003: 57). ותמיד קיים האחר. "אנחנו" ו"הם". רבות נכתב על "הם" ו"אנחנו" ועל הגבול כפרקטיקה ופעולה יומיומית החוצצת ומגינה על הקבוצה מפני האחרים. אירופה היא זו שקבעה את כללי הפוליטיקה של הדרה והכלה ואף ייצאה רעיונות אלה אל מחוץ ליבשת (גטו, אנטישמיות, אפרטהייד). ההנחה שחברות באיחוד הופכת גבולות ומתחים אתניים ואחרים לבלתי רלוונטיים אינה עומדת תמיד במבחן המציאות.  אירופה הנוכחית עדיין מבותרת לפי גבולות של גזע, מוצא אתני, זהות ושפע ותושבי היבשת עדיין מתגאים במאפייניהם הלאומיים שאותם ברצונם להמשיך ולשמר.

המרחב המערב-אירופי, כך סבור עמנואל טוד (2004), הוא ללא צל של ספק האזור המתאים ביותר לבחינת תיאוריות הנגזרות מעבודות של פּוּקוּיָמָה ואחרים. "קץ ההיסטוריה" היא תובנה חדשה ולפיה תהליכים היסטוריים אינם יכולים עוד לשמש כמנגנונים של הסברים וביאורים. ההווה הוא לב העניין ומעמדו האובייקטיבי של העבר איננו עוד. העבר משוכתב מחדש, רקורסיבית, באמצעות ההווה. פרנסיס פוקוימה (1993) ניסח תיאוריה זו בשנים 1992-1989 ולפיה להיסטוריה יש כיוון מוגדר וברור. נקודת הסיום תהיה התפשטותה של הדמוקרטיה הליברלית על פני כל ארצות התבל. לדעתו, קריסה והתפוררות הגוש הקומוניסטי ונפילת הדיקטטורות של דרום אירופה – יוון (המשטר הצבאי), ספרד (שלטון הגנרליסמו פרנקו) ופורטוגל – מדגימים את הרעיון הנ"ל באופן אמפירי ובכך מאששים תיאוריה זו.

טוד רואה את אירופה כ"קיבוץ של מדינות ובליבה זוג מנהיגות: גרמניה וצרפת" (2004: 161). היחסים בין גרמניה לצרפת, בלב לבה של אירופה הנוצרית, מדגימים כיצד מצב מלחמה הופך לדבר-מה הדומה לשלום בר-קיימא למרות שבין אוכלוסיות שונות משתמרים הבדלי מנטאליות עמוקים. עוד בספטמבר 1946, בנאומו המפורסם באוניברסיטת ציריך, טען צ'רצ'יל כי הצעד הראשון הנדרש לאיחוד אירופה טמון במידת המוכנות לשיתוף הפעולה בין צרפת לגרמניה (Judt, 2005: 155). הבדלי התרבויות בין שני העמים, הגרמנים והצרפתים, אינם מונעים את תפקודם של שני המשטרים "המכבדים את כללי המשחק הדמוקרטיים" (טוד, 2004: 51 – 52). ראו לדוגמה את כינונו של ערוץ הטלוויזיה האירופי הדו-לשוני – ארטה (Arte) – כהמחשה לשיתוף פעולה תרבותי בין גרמניה לצרפת. זהו הקטר שכנראה סוחב אחריו את רכבת האיחוד האירופי.

מקורות המידע:

[1] היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה: ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב.

[2] ו'יגל, ג'. (2006), "שתי מלחמות התרבות של אירופה", קיוונים (תאריך דליה – 2.2.2007).

[3] טוד, ע. (2004), אחרי המלחמה: קריסת המערכת האמריקנית, עם עובד, סדרת אפקים.

[4] לופז, ר. (1996), לידתה של אירופה, דביר.

[5] משרד החינוך והתרבות (1982), אירופה, המרכז לתכניות לימודים, ירושלים.

[6] פוקוימה, פ. (1993), קץ ההיסטוריה והאדם האחרון, תל-אביב.

[7] קמפ, א. (2003), "הגבול כפני יאנוס: מרחב ותודעה לאומית בישראל", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 52 – 83.

[8] Judt, T. (2005), Postwar – a history of Europe Since 1945, Penguin Books.

[9] Reid, T., R. (2004), The United States of Europe, Penguin Books.

[10] Scott, J. W. (2005), “The EU and ‘Wider Europe’: Toward an alternative geopolitics of regional cooperation?”, Geopolitics, Vol. 10, pp: 429-454.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: