הגענו אל טבורה של עיר. מצאנו חניה ויצאנו אל הדרך. התכנון היה כדלקמן: תחנה ראשונה – גן המייסדים. תחנה שנייה – המוזיאון העירוני הממוקם בחאן. תחנה שלישית – בית פיינברג. הביצוע – לא משהו…
חדרה. מה יודעים אנו אודותיה מעבר ששנת היווסדה היא 1891 ומחוץ לנתונים השגרתיים שניתן לדלותם, סתם כך, בערך הרלוונטי בויקיפדיה? הרי לכם מספר משפטים שכתב דודו של ס. יזהר:
הייתה השנה היישובית הגדולה, תרנ"א, "תקופת טיומקין" רבת האור והקסם. בתחילת החורף יצא מתוך ה"מסדרון" הידוע שעל יד חדרי "הועד-הפועל" קול שאינו פוסק, כי על ידי חנקין נקנתה בפתח השומרון, על חוף הים, נחלה גדולה, בת שלושים אלף דונם, והלבבות דפקו מתוך אמונה וגיל. שלושים אלף דונם! דבר קניה כזאת עדין לא נשמע בארץ.
ובאחד הערבים, ערב-שבת, ישבנו חבר אנשים מראשון-לציון ורחובות בביתו של אהרן איזנברג בודי-חנין – היום נס-ציונה, והוא סיפר לנו מרשמי טיולו בחדרה. הוא ועוד אכרים אחרים, מן הותיקים, נשלחו מטעם הועד-הפועל לחקר ולבדק את הנחלה החדשה שנקנתה. הוא ספר על המרחב במקום החדש, אשר עין אכר עברי בארץ-ישראל לא שזפתו עד עכשו, על חוף הים והמפרצים הטבעיים השונים אשר בו, המסגלים להיות נמל. המושבה הראשונה על חוף הים ועמה תקוה של נמל עברי… על הקרקע שאין כדגמתה במושבותינו; אדמת מזרע מבחרה, עמקים עטופים דשא וחציר ואדמת מטעים משבחת – הכל במקום אחד. מגד יהודה ומשמן הגליל חברו יחד!… ונהר עובר בנחלה זו, שוטף וחוצה את אדמתה ונופל אל הים, במקום שם עתיד להיות הנמל…
האזנים שמעו, הלב נפעם-חרד, ובחדר נוספה על שכינת השבת עוד דבר-מה קדוש…
"מה פרושה של המלה אל-אחצ'רה?…"
שאלה זו שאל פתאם אחד מזקני המושבה, המנוח יפה. ובתוך הדממה שעמדה בחדר לאחר דברי הקסם של המספר צלצלה השאלה כדיסהרמוניה… הכל נשאו את עיניהם למול השואל, ופניו של המספר נבוכו מעט.
"אם איני טועה, פירושה: הירוקה…"
"סמן רע. האין קשר בין השם הזה ובין הקדחת הירוקה, השוררת, לפי דברי הערבים, במקום ההוא?"…
"אפשר… וכלום ספורי הערבים והקדחת יפחידונו? לא כמונו כהמון הערבים… נמצא עצה גם לקדחת…"
"לבי חושש למקום הזה…" סים השואל הספקן.
והמספר לא יסף. [1]
מפת חדרה:
מקור: [2]
פוסעים ברחוב הנשיא שקטע ממנו מתפקד כמדרחוב. פונים צפונה. חולפים על פני יהודים וערבים, אתיופים ורוסים, מרוקאים ופולנים, חרדים, דתיים וחילונים. בקיצור – עמך ישראל מיוצג כראוי. אל תשאלו כיצד מבחינים. מבחינים. ובדרך מוכרים אופנה עליונה ותחתונה, מזון מזרחי בצד מזרח-אירופי, דברי סדקית ומה לא. שוב קיבלנו מגוון. אין אנו מתלוננים. נהפוך הוא.
והרי לפנינו גן המייסדים – יד לבנים. הקרדיט הולך ל: דני קרון – פסל, צבי דקל – אדריכל, מיכה פרי – מהנדס, אהרן קמיננגר – יזם הפרויקט ומנהלו. 1999. תשנ"ט.
נכנסים אליו דרך הפתח המקומר. דרך לבנה. שדרת וואשינגטוניות. קיימת טענה כי האגרונום אהרון אהרונסון, שייסד מול עתלית את החווה החקלאית, הוא שנטע אף כאן את העצים הללו. משוטטים ובוחנים את המרכיבים. מפענחים את הסמלים והדימויים. לא נכביד עליכם.
ומן הגן אנו מדלגים אל החאן. אך המוזיאון אינו מוכן לקבל אותנו שלא בליווי מדריך מטעמו. והוא כבר תפוס. ובכלל סוגרים ב-12. אז למה באתם חצי שעה לפני הסגירה? ולמה לא קבעתם מראש?… טענות כמספר גרגרי רימון. התקפלנו. חצינו את העיר מצפון לדרום. במסלול בין מבנים וותיקים ששולטו לכבוד יום הולדת 120 לעיר. אל בית פיינברג.
הגענו. בית ישראל פיינברג. אביו של אבשלום המכונה "ליוליק" בפי היהודים ו"אבו-סלים" בפי הערבים. מספר מלים על האב ונקנח, איך לא, בסיפור.
נשמה לוהטת, שואפת גבורות, מפעלים כבירים ונועזים, מהפכות. עוד בראשית צעדיו בארץ, בראשון-לציון, ידע ליוליק להגן על המושבה הרכה בגבורה ועז בפני הבדוים החונים בחולות אשר על שפת הים ולנע בהם רגש של כבוד וזהירות. אחרי שהפקידות גרשתו מראשון הלך לגדרה עם הראשונים. שם ספג לתוכו את מכות האלה של כל הסביבה, אך ידע להשיב מכה למכהו ולהשאיר את שמו לזכרון… יחד עם המיסדים הראשונים עלה גם הוא לחדרה. עז רוחו ופקחותו עמדו לה לחדרה בכל המעשים הרבים והשונים אשר הועילו למושבה להרחיבה ולהאדירה. הוא נתן חתיתו על כל הסביבה, וגדול היה כבודו בעיני השכנים במדה יוצאת מן הכלל. כל הדבר הקשה היו מביאים אליו, כי יהיה ריב ביניהם, אליו יבואו, אל אבו סלים – אבי אבשלום – להרצות את טענותיהם, וכאשר יגזר אבו סלים – כן יקום. [3]
חיפשתי ומצאתי אחד שיעיד:
בחבורה בת-שלושה יצאנו לדרך ברגל [מיפו לזכרון-יעקב – מ"ה], כנהוג בזמן ההוא: המנוח משה טייך, ואגשאל ואני. כל רכושנו היה – מכנסים וכותונת. נוסף לזה קנה לו איש-איש מאתנו בחנות ערבית ביפו כמה פיתות, מעט תמרים וגבינת-כבשים. לפי התכנית צריכים היינו ללון לילה ראשון בפתח-תקוה ולילה שני בחדרה. כשהמשכנו למחרת היום את דרכנו מפתח-תקוה והתקרבנו לקלקיליה, התנפלו עלינו מובילי אורחת-גמלים וגזלו מאתנו הכל ולא הניחו לנו אלא את הכותונת לעורנו. ואנו, באין נשק בידנו ובאין אתנו יודע ערבית, גם לא ניסינו להתנגד להם. בחוסר-כל ומדוכאים המשכנו דרכנו הלאה. לאחר מהלך 20 – 30 רגל פגשנו בדיליז'אנס שהלך לצד יפו ובירך אותנו ב"שלום". סיפרנו ליהודי היושב בו את אשר קרה אותנו בדרך והוא ציווה עלינו לעלות והמשיך את דרכו בקצב מזורז. השגנו את מובילי-הגמלים, שחלקם נמלטו על נפשם בראותם אותנו, והם נאלצו להחזיר את הגזלה. האיש מושיענו היה מר פיינברג, חבר הועד של חדרה, שהיתה אז כפר אידילי. [4]
ומה אתם חושבים? שהוא פתוח? אף הוא סגור. תבואו ביום אחר אני מייעץ לחברותא… ועם אור ראשון שכן נראה שבשעה 12 נסגרים אתרי התיירות בעיר. ממול מצוי מבנה שבו ממוקמת החברה להגנת הטבע. שם דווקא קיבלה אותנו עובדת החברה בחביבות וערכנו בעזרתה סיור במבנה. וגם כמה סיפורים מקומיים שמעו אוזנינו…
בעורפו של בית פיינברג ישנו בית-קפה. והתיישבנו. ושוב זירזו אותנו שנזמין לפני שסוגרים את המטבח. שכן היום יום שישי והנה יום השבת מגיע ואין להם כל רצון להפסיד, בגללנו, את תעודת הכשרות… ובכך הסתיים מסענו.
מקורות הידע:
[1] משה סמילנסקי (1980), חדרה, הוצאת תרמיל, עמ' 12-11. הטקסט המקורי נכתב בכתיב חסר עם ניקוד. אני השמטתי את הניקוד אך הותרתי את הכתיב החסר…
[2] שם, עמ' 10.
[3] שם, עמ' 78.
[4] פנחס כהן, בחולי, בתוך: ברכה חבס (עורכת), תש"ז, העליה השנייה, הוצאת עם עובד, עמ': 259-258.
צילומים: משה הרפז. כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 