5 שעות (ברוטו) בחדרה – חלק ראשון: כיצד התחלנו, 100 שנה אחרי, במסע בעקבות ביקור הראי"ה במושבות הגליל

כמעט שנה חלפה מאז אותו ביקור שביקרנו בחדרה. בתשרי תשע"ד. החברים ביקשו טיול ולפיכך התארגנתי על חדרה. למה ומדוע חדרה? משום שחלפו 100 ש', בדיוק נמרץ, מהעת שבה יצא הראי"ה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל – ואיתו רבנים נוספים, בתשרי תרע"ד למסע במושבות הגליל. יען כי נשמעו משם קולות לכאן ולכאן. מצוקות כלכליות בצד הזנחת היהדות. ויצא הרב לעמוד על המצב.

הסיפור המתין, אי-שם במוחו של כותב שורות אלה, ליום פקודה. בין לבין קרו דברים אחרים. ורשימות אחרות, מאוחרות יותר, הקדימו. והסיפור המשיך לחכות בסבלנות ראויה לציון. וגם כעת, כשאני יושב וכותב אותו, וברקע רחשי צבע אדום בצד מסך הטלוויזיה שבו שיח בלתי-פוסק, שנוטלים בו חלק כל מי שכבר עבר הקלח על הרלוונטיות שלו, אלופים וניצבים בדימוס, שב"כניקים לשעבר, פרופסורים שפרשו ואקס-שגרירים בדימוס, איני בטוח מה יהיה מועד הפרסום. סיפור הוא סיפור הוא סיפור. אבל קודם כל נחוץ לכתוב אותו, את הסיפור. סיפור, ספר, סופר. לא, אין זה משפט מבית היוצר שלי. זה של ש"י עגנון הנובליסט. והסיפור? מה אכפת לו מתי יפורסם? העיקר שיתפרסם.

והסיפור יהיה לא קצר. שכן להקיף את ביקור הראי"ה, לסקור את אנדרטת אבשלום פיינברג, את המרכז ההיסטורי של חדרה ואת גן יד לבנים נדרש נפח מזערי של מלים וצילומים. והנפח, מסתבר שגדול הוא. תאמרו: "תקצר בבקשה. שלא נתעייף במהלך הסיפור. תחלק, כמו כל דבר בצה"ל, ל-3 חלקים. לדוגמה: קוק, פיינברג ודני קרוון." ועוד עצות טובות ומועילות. ואשיב: "בולמוס הליקוט והגדישה שאינם חדלים…". משפט זה לקוח מאצל גדעון עפרת. הוא התכוון לדרכו של יאיר גרבוז (ראו "אופקים רחבים" [מאוסף עפרת לאוסף לוין]). אבל הוא, המשפט, מצא חן בעיני, ונטלתי החרות לאמץ אותו כתשובה. אבל, תוך כדי מלאכת העריכה, שברור לכם שלקחה יותר מן התחקיר והביצוע גם יחד, נמלכתי בדעתי. וקיבלתי עצתכם. סיפור המעשה יתפרש אפוא על-פני שלושה חלקים.

החלק הראשון מתחיל, בראש ובראשונה, במפגש. התכנסנו, 7 במספר, בבית-קפה בכניסה לביתן-אהרון. ללא ריח של תחנת דלק… צריך לוודא: (1) שכולם הגיעו, (2) שכולם אכלו ושתו, מי יותר ומי פחות, מי כריך ומי סהרון, ו-(3) שכולם מכירים את ההיסטוריה הרלוונטית. ואתחיל ישירות עם האחרונה.

העימות בין היישוב "הישן" לבין היישוב "החדש", שהחל להסתמן בימי העלייה ה-1, הלך והחריף בימי העלייה ה-2. דור ההמשך של העלייה ה-1 והתגבורת שהגיעה אל המושבות בימי העלייה ה-2 הטו את כף המאזניים הדמוגראפיים. קהל שומרי המצוות מצא את עצמו בעמדת מיעוט. ההגמוניה של היישוב הישן התפוגגה.

הראי"ה, שהתמנה בשנת תרס"ד כרב הראשי של יפו ומושבות יהודה, יזם את המסע אל מושבות הגליל. ארגון המסע נמתח על מספר שנים עד שהושג תקציב, שאמור היה ליתן מענה, ולו אף חלקי, לבקשות/דרישות אנשי המושבות ונבחרו המשתתפים בו. המטרה הייתה: "לפקח בכל מקום על עניני הדת, לתקן את הצריך תיקון ולמלא את החסר וכמובן לדרוש ברבים ולעורר את התושבים לשמירת הדת והתורה." [1]

כאמור, לאחר ראש השנה תרע"ד (1913) יצא הראי"ה למסע אל מושבות הגליל. אתו היו 4 רבנים: הרב יעקב משה חרל"פ, הרב יוסף חיים זוננפלד (ועמו בנו), הרב בן ציון ידלר והרב יונתן בנימין הורוויץ. גיאוגרף הנני ולכן נכתוב מספר מלים בהקשר של תפרושת היישובים. בסה"כ ביקרה המשלחת (שיצאה מיפו), על-פי המקור לעיל [2], ב-24 ישובים: חדרה (נוסדה 1890/1), זכרון-יעקב ( 1882), בת-שלמה (1889), שפיה (המושבה מאיר-שפיה – 1892), חיפה, תחנת-הנסיונות החקלאית (הכוונה כמובן לתחנה של אהרון אהרונסון – 1911), עתלית (1903), מרחביה (נ' לראשונה ב-1910. ננטשה וחזרה לפעילות ב-1922), כפר-תבור (מסחה – 1901), סג'רה (אילניה – 1899), יבנאל (1901), בית-גן (ליד יבנאל. היישוב ננטש), פוריה, כינרת (המושבה – 1909. הקבוצה – 1913), דגניה (המשרד הארץ ישראלי – 1909), מלחמיה (מנחמיה – 1902), טבריה, מצפה (1908), מגדל (1909), ראש-פינה (ניסיון ההתיישבות הראשון – 1875), משמר-הירדן (1890. חוות שושנה ב-1884), יסוד המעלה (1883), מטולה (1896) וצפת.

אך תמונת הביקור אינה מציגה את ההתיישבות בארץ-ישראל של שנת 1913 בשלמותה. המשלחת לא ביקרה ביישובים שהיו קיימים בשנה ההיא ושאפשר היה לעבור דרכם בהינתן שהביקור הוקדש למושבות הגליל: פתח-תקווה (1878), כפר-סבא (1903), גן-שמואל (1890), כרכור (האדמות נקנו ב-1913), אילת-השחר (האדמות נקנו ב-1892. היישוב ננטש והקרקע עובדה ע"י איכרים מראש פינה), מחנים (1898), תל-חי (האדמות נקנו ב-1893. העלייה – 1905). כמובן שמחוץ למסלול הייתה התיישבות יהודית בירושלים, חברון, אחוזת-בית (1909 [כולל נווה-צדק]), נס-ציונה (1883), ראשון-לציון (1882), רחובות (1890), מוצא (1860. המושבה – 1894), הרטוב (1895. נהרסה בפרעות 1927 ובמלחמת הקוממיות. היישוב נחם הוקם על אדמות הרטוב), בן-שמן (1911. מוסד הנוער ב-1909), מזכרת בתיה (1883), גדרה (1884), רוחמה (1912. ננטשה ונהרסה ב-1917 בשל גירוש התושבים ע"י התורכים. בשנות ה-30 חודשה ההתיישבות). זהו-זה. נראה כי מפת ההתיישבות היהודית בא"י, בשנת תרע"ד, שלמה. פחות או יותר. ותמיד קיימת האופציה שפספסתי משהו…

כך או כך, המפה שבהמשך הטקסט, מציגה את דגם ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בשנת 1913. מקרא: עיגול כחול – יישוב יהודי, עיגול אדום – עיר מעורבת. שימו לב לתחילת התהוות ה-N  ההתיישבותי (למעט מוצא והרטוב שבפרוזדור ירושלים). תתחילו ממטולה ורדו ממנה דרומה לכיוון עמק בית-שאן, ומשם פנו לכיוון חיפה, ומחיפה דרומה עד רוחמה. לטיול שערכתם על המפה יש דמיון לאות "N".

התיישבות ב-1913

אפשר לומר כי הראי"ה ומלוויו לא רוו נחת מביקורם בגדרה. ממש לא. ובמילותיו (אחת לאחת כמוצג בטקסט המקורי, הארכאי קמעה, אך לחלוטין מובן [כולל ראשי התיבות, כתיב חסר וכד']):

בבקר י"ט חשון תרע"ד נסענו מיפו בעגלה ובאנו לחדרה אור ליום כ' בו. (בדרך עברנו לפני כפר זלאלא וכפר קוטינא וטול כרם וקקון, כלם ערביים). המושבה נוסדה בשנת תרנ"ב ע"י אגדה מרוסיא. בה כשלושים אלף דונאם, ובמדת אדמתה היא כמעט המושבה היותר גדולה בא"י. יושבים בה כחמש ושלשים משפחות אכרים, העוסקים בזריעה ונטיעות, ארבעים משפחות תימנים, להם 20 בתי אבן, 20 בתי עץ עשוים מקרשים. שכירות בית אבן לחודש 5 Fr.. שכירות בית קרשים 3 בישליק לחודש. בית אבן אחרי עשרים שנה נעשה לקנין הדר. פועלים כששים – שבעים.

רחוק מהמושבה כשעה עוסקת 'אגדת נטעים' בנטיעות בחפציבה ובברכת-אסא, ושם נמצא 'גן שמואל' שנוסד בשנת תר"ן על שם הגה"צ ר' שמואל מוהליבר זצ"ל, והוקדש בתחלה לנטיעת אתרוגים כשרים, ומחמת חסרון עובדים לא עלה בהצלחה, עד שנחרבו עצי האתרוגים ונהפך אח"כ לנטיעת זיתים, וניתן במתנה להנציונלפונד, וזה השכירו לחברת 'יצהר'. יש שם גם נטיעת זיתים של הנציונלפונד ופרדס של חברת 'דורשי ציון'.

ע"י הבצות הגדולות הנמצאות בקרבת המושבה עשתה מחלת המלריא שמות גדולות, ע"י פעולות הברון רוטשילד נטעו כמאת אלף עצי קליפטוס, וחפרו את הבור בעמק ותהי הרווחה. נמצא שם גם סניף לתחנת הבריאות מירושלם.

כבכל המושבות נמצאים בה בע"ב הגונים ומהם בני תורה, תמימים ויקרים. רוח גבורה והוד מרחפת על המושבה הזאת ביחוד, שיושביה כבשו את המקום במסירות נפש מיוחדה ובקרבנות רבים, שנפלו מאקלימה שהיתה מפילה חללים רבים. אבל חבת הארץ העמוקה של התושבים נתגברה על הכל, וכעת ב"ה המושבה פורחת ומצב הבריאות כמעט שעומד כבר על מכון השלמות.

ביאתנו גרמה תסיסה ביחוד בחוג הצעירים, שלא יכלו לברר להם היטב מה היא מגמתנו.

ביה"ס של המושבה יעלה להם לסכום של 4000 Fr., וע"ז נותנים חובבי ציון 1200 Fr., ובהם שני מורים ממרכז המורים. כחמשה ועשרים ילדים וילדות לומדים בערבוביא. הלמוד הדתי וחנוכו לקוי לגמרי, ותחתיו מספיקים ב'ספורי המקרא'. בא לפנינו נער בן י"ב שנה מתלמידי ביה"ס ונשתוממנו בתהותנו על קנקנו, והנה החומש זר לו לגמרי ולא ראהו מעולם. אמנם לומד הוא ישע' ויחזקאל מספרי הנביאים, ואפשר כבר לשער איזה טעם טועם ילד, שלא ראה את החומש, בספרי הנביאים. מחנוך של חובת תפלה אינם יודעים כל עקר.

בימות החול אין מנין קבוע. בשבת מתקבצים הזקנים, ואיזה חלק מצער מן הצעירים לתפלה. המצב הדתי של הפועלים הצעירים פרוע. קובלים שאפו לחם בער"פ אחר הצהרים דשנת תרע"ב.

בבואנו אל האכסניא בקשנו מזוזה ולא מצאנו. ואחר נוכחנו כי הוקבעה בשמאל הכניסה, ולקחנו מזוזה אחרת אשר הביא אתו הרב ריה"ז וקבענוה כדין בברכה. בית התבשיל של הפועלים מתנהג בלא כשרות ובאי שמירת שבת. קובלים שפעם חפצו לתמוך בהם מהקיבקוומיטע של ברלין, והשיבו ההצעה ריקם, בשביל שלא להיות זקוקים עי"ז להזהר בכשרות הבית.

[…]

ישנם בהמושבה כט"ז בעלי בתים חרדים הדורשים חנוך הגון המתאים לרוח יהודי כשר.

בשעה עשירית בלילה התאספו בביהכנ"ס והרב דיפו [הראי"ה – מ"ה] הטיף לפניהם דברי מוסר והתעוררות לתורה ולתעודה, וביאר את המאמר "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה". אחריו דרשו הרבנים רי"ב הורוויץ ורב"צ ידלר.

הרב מיפו הרציא בארוכה על תעורת ישראל בארצו, ועובר לדרישות הנוגעות למצב המושבה, מדבר על אודות המקואות, הפרשות תרומ"ע, החנוך וקביעת רב בהמושבה. אחד היראים מחברי הועד מצדד בשם הועד, כפי שהוא מכיר את רוחו, שאין להם כל הכרת צורך ברב. וגם הזקנים האחרים אינם מרגישים עוד הצורך. [3]

כאמור, עזבו הרבנים את חדרה במפח נפש. בזיכרון-יעקב, לעומת זאת, התעודדו. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר… אנו, לעומת זאת, נסענו אל התחנה הראשונה החדרה רבתי. האנדרטה לזכרו של אבשלום פיינברג הממוקמת בפארק חדרה לאחר שהועתקה לכאן ממקום אחר. הקבר, אגב אורחא, בהר-הרצל.

מראי מקום:

[1] מרדכי אליאב, "מסע הרבנים למושבות הגליל בשנת תרע"ד (נסיון להידברות ולקחיו)", בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית, עמ': שעו-שצו.

[2] שם.

[3] "אלה מסעי: רשימת מסע הרבנים מחברי הועדה להרמת קרן הדת היהודית באה"ק ת"ו אשר נסעו לסייר את כל מושבות הגליל וחותיו בחורף שנת תרע"ד." הודפס בפרנקפורט, תרע"ו, עמ' 14-13. מקובל לייחס את כתיבת החוברת לרב הורוויץ כאשר את המבוא כתב הרב קוק. החוברת הועתקה והוכנסה לאינטרנט (www.hebrewbooks.org) ע"י חיים תשס"ט.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: