סבב גלריות: 19.9.2014 – 2.10.2014

מזה זמן מקננת בי התחושה שהולך ופוחת הדור. פוגש יותר ויותר אכזבות בתצוגות ובחללי התערוכות. אבל אני חש חובה לראות. אולי לא מצליח להכיל את הכול. אך שואף לנצל את מסגרת הזמן ככל האפשר. בעיקר לוודא מה לא. אצבע על דופק העשייה. כדי שלא יבוא איש ויאמר אתה כמו ההוא. אז אני לא כמו ההוא. ולעת הזאת אני עדיין שם. לא כמו ההם.

וגיליתי שאיני לבד. גדעון עפרת, מבקר אמנות ולשעבר אספן, שאוספו (מקצתו הוצג לאחרונה ב"אופקים רחבים" וב"אופקים רחבים יותר") עבר ללוין, ושהמורה לשעבר, יאיר גרבוז, נותן לו בספרו "בית בגליל" ציון ט"מ, כתב לאחרונה בבלוג שלו, "המחסן של גדעון עפרת", פוסט שכותרתו "אמנות טיפשית". ומתוכו בחרתי לצטט כדלקמן:

פעמים רבות מדי אני חוזר הביתה [ירושלים – מ"ה] במפח נפש מסיורי השבועי בגלריות התל-אביביות ומודיע לאשתי: "אבוי, שוב נפלתי לתערוכות טיפשיות". אני מודע לכך שיש משהו יהיר בשיפוט שכזה, אך אין זה אומר שהתערוכות אינן טיפשיות. שכן, פעמים רבות מדי אני נקלע לתערוכה, שמאחורי הכותרת היומרנית שלה מתגלה מצג שווא של עשייה אמנותית שתמית ושטחית להפליא, פעילות מיותרת, כזו החפה מכל התמודדות רוחנית רצינית, צרוף של רדידות, בנאליות ועצלות יצירתית".

והוא ממשיך ללכת. וכך עושה אני. מקטר והולך. הולך ומקטר. מבקר האמנות של עיתון הארץ, עוזי צור, חושב אחרת ואף הגיב על כך בעיתון. מקוטב ב-180 מעלות. ואני – קטונתי מלהיקלע אל שיח של מומחים. נשאר עם תחושת הבטן שלי. ויש תערוכות שרק בעבורן היה שווה כל מאמץ השיטוט בגלריות האחרות.

בגלריה "שלוש" מציגה סיגל פרימור. "לבנדה 56". נכחנו בשיח גלריה שנערך ב-19.9. זוגתי שתחיה, ז'+ צ' ומחבר שורות אלו. האמנית הסבירה את התגבשות העיקרון המסדר ואת דרך מימושו. ביציאה שאלה ז': ?. ועניתי: !. נסענו אל "עמירם" לאכול צהרים… יצא שאף לא אחד מאיתנו התרשם.

סיגל פרימור / שלוש

מוסף "ספרים" של הארץ עשה לו מנהג קבוע – לפרסם תמונה אחת לשבוע של קיר ועליו שיר או קטע מסיפור או דיוקן של סופר/משורר. רק פעם אחת זכה צילומי להתפרסם. ואיכשהו אחרים מקדימים אותי… אז יצאתי אל העיר הגדולה לצוד טקסטים ע"ג קירות. ומצאתי. שלל לא רע. ובין לבין נכנסתי ל-2 גלריות – "פורום גבעון לאמנות" (תערוכה מאוסף הגלריה. ת"א > פריז > ת"א. תמונות שזמן רב לא ראו את אלה שמתבוננים בהן) ו"רוטשילד לאמנות" (תערוכה מדברית. כלומר נופי מדבר. לודוויג בלום ואורי בלייר. אחד וותיק. השני צעיר). לודוויג פרוס על הקיר הצפוני. בלייר – על הקיר הדרומי. התערוכות מלוות בקטלוגים. בהחלט מושקעים. רוצו לראות את השתיים!

הזמנה לפורום גבעון

לודוויג בלום / רוטשילד

אורי בלייר / רוטשילד

והמשכתי אל מוזיאון ר"ג. מציגים: ג'ון בייל, רוני סומק, פסי מרגוליס, רותי סגל, מרים גמבורד. הוספתי לאוספי 2 קטלוגים נוספים. צרפו את המוצג במוזיאון לרשימת המומלצים.

ג'ון בייל / שער קדמי / מוזיאון ר"ג

רוני סומק / קטלוג / שער קדמי / מוזיאון ר"ג

יום חמישי. אחרי הצהרים המוקדמים סוגרים ת'מחשב. מתפנים לארוחה עסקית. משם אל כוכב הצפון. קו 4. אלנבי פינת לויסקי. פוסעים דרומה. זוג ממוצא רוסי, גבוהים ושזופים, שואל איך להגיע לרח' חכמי ישראל שזה בכלל בשכונת שפירא. הסברתי. לא נורא אמרו. אנו אחרי 7 חודשים של טרקים בניו-זילנד. עוד קילומטר – קטן עלינו.

נכנסתי אל "חזי כהן". ויק מוניס מציג תמונות כתבי עת. תמונות גדולות. מרכיבים קטנים. לאחר מספר תמונות אתה מגיע לרוויה. מבט מרחוק נותן לך את מלוא התמונה. הפרטים הקטנים נבלעים… אין אזכור לערמות הזבל ולפעילות החברתית/קהילתית.

ויק מוניס / חזי כהן

ממשיכים דרומה. אל "דביר". הטווס הוא טווס. מה עוד ניתן לומר עליו? והילד, בתצלום המפורסם ההוא מן השואה, שידיו מורמות, הפך מצילום דו-מימד בשחור-לבן לפסל. לתלת-מימד בלבן. רק שפניו פני מבוגר. פסל לבן בחלל לבן שהיה פעם ביח"ר לכלים סניטריים שבימים ההם היו אף הם לבנים.

טווס / דביר

ממשיכים אל אזור התעשייה הנשען על קיבוץ גלויות, שד' הר-ציון ורחוב שוקן. ב-"RawArt" מתקיימת תערוכה של יורם קופרמינץ. גיהנום. אכן מלחמה אינה פיקניק. שלושה נרתמו לכתוב טקסט: דרור בורנשטיין, גליה יהב, מיכל היימן. אתה קורא את הטקסטים קריאה ראשונה. מתבונן סביבך. קורא קריאה שנייה. עושה סיבוב שני. לולא כותרת המאמרים לא היית יודע בוודאות שמדובר באותה התערוכה. אבל למדתי מילה חדשה, שהייתה משותפת בכולם, דיורמה. ובורשטיין מסביר: דגם משולב של תמונות רקע מצוירות ופסלי דמויות או חפצים, היוצר אפקט תלת-ממדי וראליסטי.

יורם קופרמינץ / RawArt

יוצא אל הגלריה השנייה – "רוזנפלד". תערוכה קבוצתית. כוח משיכה. בעיקר משיכה מינית. אמנים שונים. גבר משתין ממרומי העץ על עלמה המגנה על ראשה במטריה. הוכחה נוספת לחוק הכבידה של ניוטון. עכוז של גבר. שעיר. זוג במיטה. אביזרי מין חגורים למותניים. כאילו מתביישים במה שהעניק הטבע. מילא. לדעתי, אם כבר בפורנו עסקינן אזי עדיף סרט באורך מלא על קיר הגלריה. בטוח שמספר הצופים יעלה… משיכה מינית – לא הייתה שם. יצאתי החוצה. אל אזור התעשייה, בעצם של בעלי מלאכה זעירה, שכבר התחיל בהגפת דלתותיו. הסתיים יום העבודה הנוכחי. מחר יום חדש.

בית קפה אותת לי לאתנחתא מעברו של הכביש. אין כמו כוס קפה לחזק את רוחך בטרם תצא אל הצפון. אל ביתך. שתי הנשים שראיתי מסתובבות ב"דביר" כבר היו ממוקמות על הגזוזטרה. לפי הקנקן שניצב לפניהן הן שתו תה (אגב – כמעט ולא היה קהל בחללים שבהם ביקרתי. עוד עלמה ערכה סיבוב בגיהנום ויצאה ממנו חיש. וזהו). ותהיתי – מי צודק? גדעון עפרת או עוזי צור? אולי אני שופט את מה שאני רואה מבחינה זעיר-בורגנית – האם הייתי תולה את שראיתי בסלון ביתי? האם זהו קנה-המידה השיפוטי? ומי קהל היעד שהרי הגלריה והאמנים אמורים להתפרנס?

נשענתי על יאיר גרבוז (אך שיניתי מספר מילים – במקום שירים ושיר כפי שנכתב במקור – כתבתי אודות ציורים ותערוכה. כל השאר נשאר כמות שהוא):

"לכן, אולי במקום להגיד: אני לא מבין את הקשר בין שני הציורים הללו בתערוכה, יש לומר: אני ממתין להבין את הקשר בין שני הציורים הללו בתערוכה. או: נראה מה יעשו שני הציורים הללו זה לזה. או: אני רוצה לדעת מה תפקיד ההמתנה, לאן היא תביא אותי." (יאיר גרבוז, בית בגליל, אחוזת בית, ע' 92)

התבוננתי סביבי. לדעתי, חלק מן הגרפיטי שראיתי בחוץ היה טוב יותר ממה שהיה על קירות הגלריות. בדקתי את יכולת הסמארטפון בנושא צילום ביודעי שהביקורת הטכנולוגית לא החמיאה למצלמה של הדגם המסוים העומד לרשותי בכל האמור לצילומים המצולמים לקראת הדמדומים. אבל הייתי חייב לנסות ולהתנסות.