מבצר אירופה 5 – הקשרים עולמיים

חוקרים סבורים כי לעולם כיום ישנם שלושה קטבים: צפון-אמריקה, האיחוד האירופי ודרום-מזרח אסיה (כולל האזור הפסיפי של אוסטרליה וניו-זילנד). אלה הם שלושה מרחבים גיאוגרפיים סופר(על)-לאומיים, ענקים כלכליים, קפיטליסטים, המתחרים זה בזה. שאר המדינות – נותרו מאחור. אלה הם "מרחבים זמניים קבועים". לעיתים מורחבת ומתורגמת הראייה התלת-קוטבית להסבר ולפרשנות של עולמיות/גלובליזציה – כלכלה ופוליטיקה – ויחסים חוצי מדינות ויבשות. האיחוד האירופי הינו שחקן דומיננטי בזירה הבין-לאומית ומטבע הדברים יוקדש פרק זה לבחינת האיחוד האירופי תחת השפעתה של הגלובליזציה ולאור ההאצה בשחיקת מדינת-הלאום.

הגלובליזציה קיימת בשתי רמות: עולמית ואזורית. לפי עמנואל טוד (2004: 152) יוצרת העולמיות, בראש ובראשונה, אזורים על-פני יבשות או תת-יבשות: צפון-אמריקה, אירופה המערבית, דרום-אמריקה, המזרח הרחוק. אריק הובסבאום מזהה חיזוק של מגמה בין-לאומית והיא "ויתור מרצון של מדינות בינוניות בגודלן, שלא חשו עצמן חזקות די הצורך לעמוד ברשות עצמן בעולם, על שליטה לאומית, לטובת רשויות על-לאומיות" (הובסבאום, 1999: 380). ואכן האיחוד האירופי, הפועל ממפקדתו בבריסל, מתפקד כרשות על-לאומית לכול עניין ודבר. תהליך האיחוד אמור לאחד את היבשת האירופית וליצור מעצמת-על שוות-ערך לארצות-הברית של אמריקה. טוד (2004: 150) טוען כי במשחק הכוחות הכלכליים מספחת אירופה לשוליה מרחבים חדשים מתוך שכנות והתרחבות. במעט בעל כורחה היא מביאה לידי ביטוי את עצמתה וההופכת למעצמה אוטונומית.

השיח הגיאופוליטי המתנהל באירופה הוא פרשנות פוסט-וסטפלית הנעה מתרחישים בתר-מודרניים של רב-קוטביות, זהויות מורכבות, מרובדות ורב-שכבתיות (Paasi, 2003) ועד לתצורות חדשות של קפיטליזם ועולמיות המנציחות את הפערים שבין צפון לדרום (התחליף המקובל לעשיר ועני) ומעצימות את התלות הכלכלית של מדינות-לאום בכלכלה העולמית (Agnew, 2000). בהרחיבו את ממדיו הטריטוריאליים, הפיזיים, יוצר האיחוד האירופי מרחב ביניים – "שריון" (Scott, 2005: 434) – שבאמצעותו ניתן להגן על מדינות הגלעין (מדינות האיחוד האירופי הוותיקות – 15 החברות הקבועות) בפני אי-יציבות הנגרמת כתוצאה מלחצים כלכליים ופוליטיים.

מול עינינו מתהווה אירופה חדשה בראיית גלעין-שוליים יבשתיים. ג'ון אגניו (Agnew, 2001) טוען כי לאירופה יש כיום שלושה אזורים: גלעין – הבנוי מ-15 המדינות הקבועות באיחוד האירופי, שוליים שהן מדינות ההרחבה שצורפו לאחרונה לאיחוד האירופי בתנאים כאלה או אחרים, ואירופה החיצונית (המזרחית) אשר מדינותיה מנועות מלהתקבל לאיחוד אך מורשות בסחר עם הגלעין. הרווח הכלכלי המתקבל כתוצאה מממד הגודל החדש נתרם על-ידי המדינות החדשות שצורפו לאיחוד האירופי במרוצת השנים האחרונות. מדיניות הניו-רגיונליזם האירופית כמתן הכשר ולגיטימציה ליחסים שבין גלעין לשוליים.

עד לפני זמן לא רב הייתה המפה המדינית של העולם מורכבת מפסיפס של מדינות, עצמאיות וסוברניות, (לכאורה) במעמד שווה. מפה זו חסרת משמעות בימים אלה ונדרש להחליפה באחרת שבה ישורטטו קווי המתאר של מה שבלק (Blake, 2000: 1) מכנה "בלוקים ראשיים", פוליטיים וכלכליים. נהוג לחלק את ההיסטוריה של המדינות באירופה, בעת החדשה, למספר תקופות: מדינת הנסיכות (מסוף ימי הביניים או מתחילת תקופת הרנסנס ועד 1648 – חוזה וסטפליה), מממלכות ונסיכויות למדינות טריטוריאליות (מחוזה וסטפליה ועד ל-1789 – המהפכה הצרפתית) ותקופת מדינות הלאום. מדינת-הלאום היא תופעה מודרנית וחדשה יחסית – תולדה של המהפכה התעשייתית. הקונספט של מדינת-הלאום פרח והגיע לשיאו לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר מלחמת העולם השנייה, אך עם האצת הכלכלה העולמית החל לדעוך וזאת חרף לידתן של מדינות-לאום חדשות באירופה, מרביתן יש מאין (מולדובה, בלרוס וכדומה), בשל קריסת ברית-המועצות והתפוררותה.

נשבר מיתוס מדינת-הלאום. "קץ מדינת הלאום" כתב אומה (Ohmae, 1995). עד לאחרונה הוביל בבטחה מודל "המיכל" (Giddens, 1987) את דימוי מדינת-הלאום – מודל פשטני שתחילתו במאה התשע-עשרה ובו נחלק המרחב באופן מלאכותי ליחידות טריטוריאליות האמורות להיות הומוגניות מבחינת אוכלוסיותיהן – מדינת-הלאום נתפשה ככלי בעידן המודרני לשימור מורשתם של עמים – אך כיום סדוק המיכל ותכולתו דולפת. השינוי במבנה הקפיטליזם ועלייתה של העולמיות חשפו את מגבלות השלטון של מדינת-הלאום. התוצאה – הסרת גבולות כלכליים. אנדרסון (2000) טוען כי הלאומיות הטריטוריאלית היא הבניה של הדמיון. תהליכי העולמיות נוטלים חלק מכוח מדינת-הלאום וחלה נסיגה משמעותית ביכולת המסורתית של המדינה לשלוט בניידות ההון (ראו כדוגמה את ירידות השערים הדרמטיות וצניחת המדדים שפקדו את הבורסות ברחבי העולם בחודשי מרץ-אפריל 2001, עם קריסת חלק נכבד מחברות היי-טק – התנפצות הבועה הכלכלית של חברות הדוט-קום ומשבר הנדל"ן העולמי ב-2008). השיוך למועדון האירופי מטיל מגבלה על מדינה חברה – זו אינה יכולה עוד לנהל את מדיניותה הכלכלית באופן בלעדי והיא כפופה להחלטות גוף על-לאומי, האיחוד האירופי. כותב על כך ההיסטוריון אריק הובסבאום (1999):

זכורה לי היטב זעקתו של בולגרי שהשתתף בסמינר בינלאומי ב-1993: "מה אתם רוצים מאיתנו? איבדנו את השווקים שלנו בארצות הסוציאליסטיות-לשעבר. הקהילה האירופית רוצה לקחת את הייצוא שלנו. כחברים נאמנים באו"ם, איננו יכולים אפילו למכור לסרביה בגלל המצור הבוסני. לאן נפנה?" (שם, 370)

למן המאה השמונה-עשרה עד למחצית השנייה של המאה העשרים הרחיבה מדינת-הלאום את תחום סמכותה, שלטונה ותפקידיה. זה היה אחד ההיבטים החיוניים של ה"מודרניזציה". בשיאה של מגמה זו, כל אמות-המידה לבחינת חייהם של האזרחים במדינות ה"מודרניות" – יהיו ממשלותיהן ליברליות, שמרניות, סוציאל-דמוקרטיות, פשיסטיות או קומוניסטיות – נקבעו אך ורק על-פי הפעילות, או חוסר הפעילות, של המדינה (חוץ מבעיתות סכסוך בין מדינות). אפילו עוצמת הכוחות הגלובליים, כגון תקופות פריחה או משברים כלכליים, הגיעו אליהם מבעד למסננת של המדיניות והמוסדות של המדינה. בסוף המאה מצאה עצמה מדינת-הלאום במיגננה כנגד כלכלה עולמית שהיא לא יכלה לשלוט בה; כנגד מוסדות שהיא הקימה כדי לרפא את חולשתה היא בזירה הבינלאומית, כגון האיחוד האירופי. (שם, 503)

תיאורו של הובסבאום ממחיש את ירידת קרנה והיחלשותה של מדינת-הלאום, לפחות בכל האמור בתחומי הכלכלה. מדינת הלאום נשחקת ונכתשת בין פטיש העולמיות וסדן המקומיות. למרבית הפרדוקס, בצד החלשות מדינת-הלאום התפתחה מגמה חדשה של קיצוץ בשטחיהן של מדינות לטובת מדינות שהתיימרו להיות חדשות. במזרח-אירופה, לאחר התמוטטות ברית-המועצות, קמו מדינות חדשות ולכאורה לאומיות, יותר מכול תקופה אחרת במאה העשרים. להובסבאום (2006) אין דברי שבח לומר על הלאומיות של המאה העשרים. לדבריו, יצירת גבולות מדיניים החופפים להשתייכות הלאומית, במציאות של פיזור עמים ביבשת האירופית, היא ניסיון בלתי-מוצלח שגבה מחיר כבד מקבוצות מיעוט (ראו סכסוך רוסיה – אוקראינה).

הכוחות העולמיים – הון, סחורות, ידע וכוח עבודה (Castells, 1997) והכוחות המקומיים – קרי הקבוצות החברתיות/תרבותיות שהולכות ומתרבות ושתובעות להכיר בזהותן הקיבוצית הייחודית (Kymlicka, 1995) – הם הפועלים על מדינת-הלאום ומחייבים אותה להתמודד עם שאלת הלכידות החברתית בדרכים חדשות. כלומר, עולמיות מהווה מכשיר פוליטי רב-עוצמה בפירוק כוחן של מדינות-לאום.

וכך מצטיירת תמונת המצב של מדינת-הלאום:

המגמה הגלובלית והמגמה הלוקלית שוחקת את מדינת-הלאום על שני מרכיביה: המרכיב המוסדי-הארגוני – המדינה; והמרכיב התרבותי-הקהילתי – הלאום. אך בעיקר הן שוחקות את המקף המחבר שב"מדינת-הלאום", מקף שאמור לתקף את ההתאמה המלאה שקיימת כביכול בין ההיבט המוסדי להיבט התרבותי ובין המסגרת המדינתית לבין החברה והכלכלה. (רם, 1999: 101)

היחידות הבסיסיות של הפוליטיקה, "אומות המדינה" הטריטוריאליות, הריבוניות והעצמאיות, שכללו את המדינות הוותיקות והיציבות ביותר, מצאו עצמן נקרעות לגזרים בכוח כלכלה על-לאומית, טרנס-לאומית, ועל-ידי כוחות תת-לאומיים של אזורים בדלנים וקבוצות אתניות שונות. כמה מאלה – והרי זו אירוניה של ההיסטוריה – תבעו לעצמן את המעמד המיושן והבלתי-ממשי של "מדינות לאום" ריבוניות מיניאטוריות. העתיד הפוליטי היה מעורפל, אך המשבר שפרץ בסוף המאה העשרים הקצרה היה ברור וגלוי. (הובסבאום, 1999: 21)

ככול שהכלכלה העל-לאומית ביססה את אחיזתה בעולם, היא ערערה את יסודותיו של מוסד חשוב אחר, שמאז 1945 נחשב למוסד אוניברסאלי לכל דבר: מדינת-הלאום בעלת השטח המוגדר. שכן המדינה הזאת יכלה עתה לשלוט רק בחלק קטן והולך של המתרחש בתחומה. ארגונים מקצועיים, פרלמנטים, שירותי שידור ציבוריים ולאומיים, איבדו אפוא מכוחם; בעוד ארגונים שלא הוטלו עליהם מגבלות שכאלה, כמו תאגידים על-לאומיים, שוקי מטבע בינלאומיים ואמצעי תקשורת גלובליים בעידן הלוויינים – אלה הרוויחו. היעלמותן של מעצמות העל, שיכלו לשלוט לפחות על מדינות הלוויין שלהן, עתידה לחזק מגמה זו. אפילו המכשיר העיקרי וחסר התחליף שמדינות-הלאום פיתחו במאה העשרים, זה של חלוקת ההכנסה בין תושביהן באמצעות "תשלומי העברה" של שירותי הרווחה, החינוך והבריאות, ושאר ההקצבות, לא יכול עוד להתקיים בטריטוריה סגורה אחת. (שם, 375)

מקורות המידע:

אנדרסון, ב. (2000), קהילות מדומיינות, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב.

הובסבאום, א. (1999), עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה 1914-1991, עם עובד, תל-אביב.

טוד, ע. (2004), אחרי המלחמה: קריסת המערכת האמריקנית, עם עובד, סדרת אפקים.

רם, א. (1999), "בין הנשק והמשק: ישראל בעידן העולמקומי", סוציולוגיה ישראלית, כרך ב, חוברת מס' 1, עמודים: 99 – 145.

Agnew, J. (2000), “From the political economy of regions to regional political economy”, Progress in Human Geography, Vol. 24, No. 1, pp: 101-110.

Agnew, J. (2001), "How many Europes? The European Union, Eastward enlargement and uneven development", European Urban and Regional Studies, Vol. 8, No. 1, pp: 29-38.

Blake, G. (2000), “State limits in the early twenty-first century: Observations on form and function”, Geopolitics, Vol. 5, No. 1, pp: 1-17.

Castells, M. (1997), The information age – economy, society and culture: Volume II – The power of identity, Blackwell, London.

Giddens, A, (1987), The nation-state and violence, University of California Press, Berkeley, CA.

Kymlicka, W. (1995), Multicultural citizenship: A liberal theory of minority rights, Clarendon Press, Oxford.

Ohmae, K. (1995), The end of the nation state- the rise of the regional economies, Harper Collins, London.

Paasi, A. (2003), “Region and place: regional identity in question”, Progress in Human Geography, Vol. 27, No. 4, pp: 475-485.

Scott, J. W. (2005), “The EU and ‘Wider Europe’: Toward an alternative geopolitics of regional cooperation?”, Geopolitics, Vol. 10, pp: 429-454.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 6 באוקטובר 2014 at 12:50 PM

    סדרה מאתגרת
    פה ושם מצאתי לנכון להוסיף מזווית הראיה שלי
    שוב ושוב ניתן לראות שמצב סוציואקונומי נמוך הוא מצע לקיצוניות
    התקווה טמונה בגלובליזציה. המוביליות המהירה של הכל אמורה למנוע התפוצצות סירי לחץ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: