מבצר אירופה 4 – רקע היסטורי לאיחוד אירופה

"ייחודו של דבר נעוץ בראשיתו", אמר בשעתו ישעיהו ליבוביץ. המפתח להבנת ההווה הוא הכרת העבר. ההיסטוריה האירופית היא סיכום (ביניים) של אירועים טרגיים וקומיים, פוליטיקה, כלכלה, חברה ודת, מלחמה ושלום. בתנאי אחד – כל אלה חייבים היו להתרחש במרחב שאנו מכנים "אירופה". שורשי האיחוד עמוקים. רעיון של אירופה אחודה, בצורה כזאת או אחרת, אינו חדש. זרע האיחוד האירופי לא נטמן בשנות ה-50 של המאה שעברה אלא מאות שנים קודם לכן.

יש הטוענים כי האיחוד האירופי אינו אלא חיקוי חיוור לכוח חזק בהרבה, שאיחד בעבר הרחוק את אירופה – הלוא הוא האימפריה הרומית. קיסרות רומא הייתה מתנת הים התיכון:

האקלים האחיד ודרכי התחבורה הנוחות אפשרו את הפלא הממושך הזה של העולם העתיק – הפיכת אוסף של עמים שאינם דומים זה לזה לקהילה הרמונית והומוגנית. הקיסר אשר חגג בשנת 248 את האלף הראשון לייסוד רומא, היה ממוצא ערבי; הוא גם נחשד שקיבל את האמונה החתרנית והגסה של הנוצרים. [1]

גבולותיו של שלטון רומא כמעט ולא השתנו במשך מאות שנים:

בדרום היו שיפולי הרי האטלס, הנילוס ובכל יתר המקומות – המדבר… גם במזרח שימש המדבר גבול, בארץ-ישראל ובסוריה. ומשם ועד למעבר הרי הקווקז השתרע אזור הררי…בצפון היו הדנובה והריין, הנהרות הארוכים החוצים את מה שאנחנו קוראים אירופה, ואשר סימנו את הגבול המפריד בין העולם הרומי לעולם הברברי. קו הגבול הזה התמשך, מעבר לים הצפוני, אל ההרים שבין אנגליה וסקוטלנד. [2]

רומי. "קיסרות רוממה, רמת-לב, רומסנית" כפי שכתב מיודענו ג'ימס ג'ויס [3]. הקיסרות הרומית, שהוכנה בידי רומולוס המיתולוגי ומוסדה בידי אוגוסטוס השתרעה על פני אגן הים התיכון והקימה קו גבול מבוצר – לימֶס (Limes)– להגנת שטחה בפני פלישות לא מתואמות של שבטים גרמניים ואחרים, ה"ברברים" כפי שכונו על-ידי הרומים: אלה שפשטו ממדבריות הסלעים והחול הדרומיים מקום בו עץ הזית לא הגיע מעולם לפריחה ואלה שפלשו מן היערות הצפוניים שבהם הגפן לא נתן פרי.

פירושה של המילה הרומית לימס הוא דרך, שביל בין שדות, ומכאן ההשלכה לקצה וגבול.  הרומים השתמשו, בכל מקום בו תחמו את גבול האימפריה, בחומרים מקומיים, לצורך ביצור הגבול והקמת הגדרחומה: חומת עצים בגבול הצפוני כנגד השבטים הגרמניים, חומת סלעים (חומת הדריאנוס – Hadrian's wall) כנגד השבטים הקלטיים בצפונה של אנגליה (בשנת 1987 הכריז אונסק"ו על חומה זאת כאתר מורשת עולמית) ומבצרים בגבול הדרומי אל מול נוודי הסהרה.

מפה 1: האימפריה הרומית

הפרוביניקות של רומא - ויקיפדיה

מקור: עמית [4]

תהליך דומה ובתקופת זמן מקבילה שהתרחש בקיסרות הסינית – שושלות צ'ין, האן וטאנג –  הביא להשלמת קטעים בחומה הסינית הגדולה שהוקמה להגנה על אדמות הקיסרות מפלישות מצפון של שבטים מונגוליים, טורקיים וטטאריים.

פרופ' משה עמית כותב כי מדיניות הביטחון של הדריאנוס, הקיסר ששלט בקיסרות הרומית בשנים 138-117 לסה"נ, התבססה, מתוך ראיה כוללת, על התאמת גבולותיה של הקיסרות ליכולת להגן עליהם [4]. הקמת קו ביצורים צבאי מהווה אפוא יעד מערכתי. ממדיניות זו נגזר הצורך בקביעת גבולות ברי-הגנה וביצור נקודות התורפה שלהם. התאמה זו התבטאה במחיר של קיצור גבולות וויתור על שטחים.

הדוגמה, שאולי משקפת יותר מכל התרחשה בבריטניה – בנייתה של חומת הדריאנוס. גבולה הצפוני של בריטניה הרומית הועתק כמאה קילומטר דרומה: מחומת אנטוניוס (הוקמה ב- 82 לסה"נ) שהתבססה על קו הנהרות פורת (Forth) וקלייד (Clyde) לקו מבוצר, באורך כ-120 קילומטר ובגובה של כחמישה מטרים, שהתבסס על הנהרות טיין (Tyne) וסולוואי (Solway). הוקם קו ביצורים שתחם באופן חד-משמעי את השטח הנתון לשליטתה של רומי. השטח מצפון לחומה "הוחזר" לשבטים הסקוטים. כאמור ניתן לראות את שרידיה של חומת הדריאנוס. בין לבין. בין אנגליה לבין סקוטלנד.

מפה 2: חומות אנטוניוס והדריאנוס

מפת חומת הדריאנוס - ויקיפדיה

מקור: ויקיפדיה

תצלום 1: חומת הדריאנוס

חומת הדריאנוס 2 --- ויקיפדיה

מקור: ויקיפדיה

הלימס הגרמני (Limes Germanicus) היה, כפי הנראה, מפעלו ההנדסי-צבאי הגדול ביותר של הדריאנוס. קו גבול מבוצר זה נמתח לאורך כ-200 קילומטר בין הנהרות ריין ודנובה והגדיר את החזית הצפונית אל מול השבטים הגרמניים. זה היה קו ביצורים רציף המחוזק מבצרים ובהם מגדלי שמירה וחיל משמר.

מפה 3: הלימס הגרמני

הלימס הגרמני --- ויקיפדיה

מקור: ויקיפדיה

רומא הפכה למצודה מבוצרת:

"בראש ובראשונה עליכם לדעת כי הקיסרות הרומית עוצרת בכל מקום את חמתם של העמים המייללים סביבותיה, וכי ברברים בוגדניים, שטבע ארצם היה להם למגן, חומדים את גבולותינו מכל עבר". במלים אלו מתאר מחבר בלתי-ידוע בן המאה הרביעית, זמן לא רב לאחר התנצרותו של קונסטאנטינוס, את מה שהמדינה הרומית, ה- Respublika Romana, אותה קהיליה גדולה של עמים יווניים-רומיים, הפכה להיות עכשיו – מצודה הנתונה במצור. [5]

ממלכת ההוּנים הייתה גורם נוסף שאיחד את מרבית שטחה של אירופה תחת שלטון יחיד.  ההונים, שבטים נודדים ממוצא מונגולי (ויש הרואים בהם את אבות-אבותיהם של התורכים וההונגרים. כך או אחרת אין ההונים שבט גרמני למרות שהשם "הוני" הפך לשם נרדף לברבריות הגרמנית), שנדחקו מערבה מערבות מרכז-אסיה, בשל נשיפת הסינים בעורפם, ופלשו לאירופה, החל מהמאה ה-2 לספירה, בתחילה אל החלקים המזרחיים – כיבוש הממלכה האוסטרוגותית ששכנה מצפון לים השחור ובהמשך הממלכה הויזיגותית ששכנה מצפון לדנובה – ולאחר מכן גם לשטחים במערב אירופה, והתיישבו באזורים שכבשו.

בתחילת המאה ה-5 החל להתמסד מרכז הוני ממלכתי בשטחי הונגריה (מישורי פנוניה דהיום) במרחב שבין הנהרות דנובה וטיסה והוקמו בו מספר ערים. כאשר עלה אטילה ההוני – "שבט האלהים" (כפי שכונה אטילה מלך ההונים בפי השבטים הנוצריים) – ב-446 לשלטון כבר התגבש מבנה של ממלכה מאוחדת שבשיאה כללה את אגני הוולגה, הדון והדנובה במזרח, את אירופה המרכזית וחבלי ארץ נרחבים מגרמניה וצרפת.

מפה 4: הממלכה ההונית

הממלכה ההונית - ויקיפדיה

מקור: ויקיפדיה

שירים גרמניים וסקנדינביים עתידים היו לפאר ולרומם את אטילה, שהיה מלך ההונים, אך בעלה של אשה גרמניה (אילדיקו בהיסטוריה, וקרים-הילד באגדות). לשבטים הברבריים המהגרים כ"הוֹרדָה", כקונפֶדֶרציה של אספסוף המונהג על-ידי מנהיג צבאי אחד, שימשה המדינה ההונית דוגמה מפחידה ביותר, אך גם רבת עוצמה, בפני הגרמנים והברברים האחרים, דגם של ארגון מדיני שקל לחקותו. ואולם, ה"הורדה", הקונפדרציה שהלמה את הניידות ואת הערבות, לא התאימה לחיי יישוב ביערות ובמישורים המעובדים. הסדר הקיסרי הרומי היה האפשרות היחידה שהיתה פתוחה בפני המלכים הברבריים משעה שפסקו הנדודים. [6]

איור 1: אטילה לפי אז'ן דלקרואה

אטילה ההני - אז'ן דלקרואה

התפשטות הממלכה למערב אירופה נבלמה בקרב המפורסם שנערך ב-451 וכונה בשם "השדות הקטלאניים" בחבל שמפאן בצרפת (על שמו של שבט מקומי ששכן בהם). אטילה, מלך ההונים, מת שנתיים לאחר מכן, ב-453, והשבטים הגרמניים, בזה אחר זה, הרימו ראש ומרדו. התוצאה – התפוררות הממלכה ההונית המאוחדת. לאחר נפילת הממלכה ההונית נפוצו השבטים ההונים ברחבי מרכז אירופה ובמרוצת השנים נטמעו באוכלוסייה המקומית. גלי פולשים חדשים שבאו מהמזרח לחצו את ההונים, שבעבר ביקשו מקלט באירופה, אל גבולות הקיסרות הרומית ובכך זירזו את קריסתה של האחרונה.

לאחר נפילת רומא והדחת הקיסר הרומי האחרון (476), אירועים המסמלים את תחילת ימי-הביניים, הקימו השבטים הגרמניים השונים – פרנקים, לומברדים, לותררינגים, בוורים, בורגונדים, סאכסונים, גותים, ויזיגותים, אוסטרוגותים, טבטונים ואחרים – ממלכות נפרדות ברחבי אירופה המערבית.

המלך  שרלמן (Charlemagne), לימים הקיסר קרל הגדול (814-742)ׂ עמד בראש ממלכת הפראנקים (768-814), הוא שאיחד את מרבית השבטים הגרמניים לכלל ישות מדינית אחת. בערב חג המולד של שנת 800 הכתיר האפיפיור ליאו השלישי את שרלמן כקיסר הרומים (קארלוס אוגוסטוס) וממלכתו כונתה הקיסרות הרומית הקדושה (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium). אותו רייך ראשון של דוכסיות שהתקיים במרכז אירופה כאלף שנה ועליו אמר הסופר הצרפתי וולטר כי אינו רומי, אינו קדוש ולא אימפריה. פינקלשטיין וסילברמן כותבים כי קרל הגדול עיצב עצמו כדוד חדש שיהפוך את אירופה המאוחדת תחת כתפו ל"התגשמותה של נבואה מקראית". [7]

היתה זו הפעם השנייה בהיסטורית האירופית, (כ-300 שנה לאחר כינון ממלכתו של אטילה ההוני) שמרבית שטחה ועמיה של אירופה המרכזית והמערבית הועמדו תחת שלטון יחיד.  בשיאה, השתרעה הקיסרות הרומית הקדושה מהרי הפירנאים ואיטליה בדרום ועד לים הבלטי בצפון, ומהאוקיאנוס האטלנטי והים הצפוני שבמערב ועד לנהרות האלבה והדנובה במזרח. כפי שניתן לראות – בלב הקיסרות הרומית הקדושה ניצב עמק הריין.

מפה 5: הממלכה הקרולינגית

הממלכה הקרולינגית - לופז

מקור: לופז [1]

קרל, חכם ועניו… אדון העולם, אהוב העם… פיסגתה של אירופה… גיבור, אוגוסטוס… חסיד… עוסק בהתווית חומותיה של רומא העתידה לבוא". כך מתאר משורר אלמוני את קרל הגדול ואת בירתו (אֶקס-לָה-שָפֶּל, לא רומא), כמה חודשים לפני חג המולד של שנת 800, שאז הניח האפיפיור את כתר הקיסרות על ראשו של המלך הזה (ברומא, לא באקס-לה-שפל). [8]

"השבת הקיסרות" היתה תוצאת הצטלבות של כמה רצונות שונים. קודם כל היו מקימי הקיסרות, קרל הגדול ואציליו, שאולי לא עמדו על כך שההכתרה תישא בדיוק את האופי שנשאה, אך ללא ספק קידמו בברכה כל נוסחה שביטאה את עליונותו של המלך המנצח על פני המלכים האחרים, בעבר ובהווה. הלומברדים, הבוָוארים, הסכסים, הפריזים – כל אויביהם הישנים של הפרנקים, הוכרעו לבסוף; האָבָרים מעמק הדנובה, שלפני זמן לא רב עוד היוו כוח שיש להתחשב בו, הגם שנחלשו במאבקם נגד ביזנטיון, הובאו עתה למצב של כניעה ללא תנאי, יחד עם נתיניהם הסלבים; והערבים, שלמרות נצחונם בקרב רונסֶבו, נהדפו עד מדרום לפירנאים ואל מעבר לחלקלקות של הביצות הספרדיות – כל אלה היוו תארים מוחשים שעשו את קרל הגדול ראוי לתואר מיוחד במינו. [9]

מנקודת ראות גיאוגרפית הייתה הקיסרות הרומית הקדושה – הקרלולגית – מבוא לאירופה מאוחדת. מרבית העמים הקתוליים, למעט העמים הסקנדינביים, כפי שהייתה תפרושתם באותם הימים, התכנסו תחת מטרייתו של קרל הגדול. לראשונה בתולדות אירופה הנוצרית עמד בראשה קיסר נוצרי. למרות שלא היה שלטון של ממש על כלל אירופה הנוצרית הרי הייתה קרובה ביותר לכך מכל שלטון במאות שלאחר מכן – להוציא כמובן את הקיסרות של נפוליון בתחילת המאה ה-19. אנשי המאה ה-9 ראו לנגד עיניהם את הרפובליקה הנוצרית (Republica Christiana) (על משקל הרפובליקה הרומית – Republica Romana) שהקיפה את רובה של אירופה ותפקדה בהרמוניה ללא תקדים – הכנסייה והמדינה התמזגו (אם כי לתקופה קצרה בלבד).

בפועל, שרדה קיסרות זו פחות מיובל שנים ונחלקה, כתוצאה ממלחמות ירושה, לאין-ספור של ממלכות משנה, נסיכויות, דוכסויות, ערי-מדינה וכיוצא בזאת. הסכם ורדן ב-843 ביתר את הקיסרות הקרלונגית ל-3, חלק לכל אחד מ-3 הנכדים של קרל הגדול. קרל הקרח שלט בממלכה שלימים הפכה לצרפת המודרנית, לודביג הגרמני קיבל את השטח שלימים שימש כמסגרת לגרמניה המודרנית ואילו לותר שלט ב"ממלכת התווך" הלוא היא עמק הריין אשר חבל אלזס-לורן (כיום בצרפת) וגם קלן (כיום בגרמניה) השתייכו אליה. ממלכה זו התפרקה כמעט מיד עם היווסדה. עמוס אילון מתאר את ה"מרחב הדובר גרמנית" – ממלכתו של לודביג הגרמני ויורשיו שהחזיקו בתואר קיסרות רומי הקדושה:

המרחב הדובר גרמנית היה פסיפס של יותר ממאה מדינות עצמאיות, תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים, מרקיזים, לורדים, נסיכים ואחרים.  להלכה, היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה ושלט באימפריה העצומה. למעשה, לעתים קרובות נלחמו זה בזה. [10]

בסופו של יום הפכה כלל הקיסרות לתצריף של למעלה מ-300 ישויות נפרדות, שבכל אחת עמד שליט כזה או אחר, ושכל אחד מהם ניהל מדיניות כלבבו. להלכה – היו מחויבים לקיסר. בפועל – עשו ככול העולה על רוחם.

היו אלה שנים ש"אירופה" עלתה לכותרות:

אף על פי שהמסגרת האירופית של הקיסרות מעולם לא זכתה להכרה באוצר המלים הקרלונגי הרישמי, היא בכל זאת לא עברה מבלי להשאיר עקבות בספרות של התקופה.  השם "אירופה", שהיה ידוע בעולם העתיק אבל כמעט לא נזכר בתקופה הברברית, חוזר ומופיע באופן דרמטי באחד הסיפורים המוקדמים ביותר על קרב פואַטיֶה, המתואר בידי כותב-כרוניקות ספרדי כנצחונם של "הארופים" (Europeeness) על הערבים. במאות התשיעית והעשירית התרבו ההתייחסויות הספרותיות ל"אירופה", ולאחר מכן הלכו והתמעטו. החשדנות ההדדית בין רומא וביזנטיון, ששאפו, שתיהן, לעליונות אוניברסלית, לא הניחה לרעיון זה של "אירופה" לגבור על היריבות בין מזרח ומערב. כל זה מצלצל מוכר. [11]

נזרקו לאוויר העולם רעיונות של איחוד אירופי במתכונת כזו או אחרת. כאמור, לאורך ההיסטוריה האירופית חפצו מנהיגים לאחד את אירופה תחת שלטונם. הסופר וולטיר  תיאר, ב-1751, "אירופה נוצרית" כ"מין רפובליקה גדולה המחולקת לכמה מדינות, מקצתן מלוכניות, אחרות מעורבות… אך כולן בהרמוניה זו עם זו… כולן בעלות אותם עקרונות של חוק ציבורי ופוליטי שאינם ידועים לחלקיו האחרים של העולם" [12]. אולם הייתה זו אירופה של "אביב העמים" שהנחילה לעולם את המונחים: מדינת הלאום, ריבונות ומאזן כוחות.

מפה 6: כיבושי נפוליון

נפוליון בשיאו - תומסון

מקור: תומסון [22]

לתקופת זמן קצרה הצליח בכך נפוליון. הקיסר הגרמני, יורש האימפריה הרומית הקדושה, לא נבדל מהם. אילון חושף בפני הקוראים את מניעיה של גרמניה והעומד בראשה, הקיסר וילהלם השני, לדעתו, לצאת למלחמה, שלימים נודעה כמלחמת העולם ה-1:

לקיסר היו שאיפות נפוליאוניות לשרטט מחדש את מפת אירופה ולהפוך סוף סוף את גרמניה למעצמה עולמית נוסח בריטניה הגדולה. הוא שאף להגמוניה גרמנית על אירופה כולה ולכבוש מושבות באסיה ואפריקה: "מקום תחת השמש." הגנרלים שלו זממו לספח מרבצי פחם ופלדה בבלגיה וצרפת וכן נמלים חשובים בתעלת לה-מאנש. משרד החוץ הגרמני הציע לפרק את רוסיה ולהקים מדינות חיץ לאורך הגבול בתחומי ליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה [13].

ואמרו זאת כבר ב-1914. "בתזכיר אחד הציע [ולתר רתנאו] לקומם לאחר המלחמה [העולם הראשונה] שוק אירופי משותף בשליטה גרמנית, שישותפו בו צרפת, בלגיה, הולנד ואולי גם אוסטריה-הונגריה" [14]. ולתר רתנאו היה יהודי שמונה למנהל מחלקת האספקה בתחילת מלחמת העולם ה-1 ולאחריה מונה לשר השיקום ולשר החוץ בממשלת הרפובליקה של ויימאר (גרמניה). רתנאו נרצח ב-24 ביוני 1922 בידי חברי מיליציה טרוריסטית שנמנו על הימין הלאומי הקיצוני.

ניתן למנות, בין הראשונים, את ריצ'ארד קודמהוב-קאלגרי (Richard Coudemhove-Kalegrie) שהוציא ב-1926 ספר בשם "פאן-אמריקה" ובו פרש רעיון האיחוד האירופי: "100 שנה לאחר ארצות הברית של אמריקה, חייבת אירופה להצהיר, קבל עם ועדה, כי היא צועדת בעקבות דוקטרינת מונרו" [15]. "אירופה לאירופים". פרפראזה על אמרתו המפורסמת של מונרו, הנשיא האמריקני, שבמכתבו לקונגרס (2 בדצמבר 1823) טבע את הסיסמה "אמריקה לאמריקנים" ובכך יצא בתמיכה של שחרור מדינות אמריקה הלטינית מעול הכיבוש הספרדי.

ב-1924 יזם הכלכלן הצרפתי שארל גיד (Charles Gide), יחד עם מלומדים נוספים מרחבי אירופה, ועידה בין-לאומית בנושא איחוד מכסים באירופה. שלוש שנים לאחר מכן התבטא שר זוטר במשרד החוץ הבריטי, שהוא "מופתע" מהאהדה הרחבה לה זוכה רעיון פאן-אירופה [16]. בספטמבר 1926 חברו צרפת, גרמניה, לוקסמבורג וחבל הסהר (Saar) – שהיה אז חבל-ארץ אוטונומי – והקימו ארגון משותף שתפקידו לשלוט על אסדרת (רגולציה=אסדרה) ייצור הפלדה ולמנוע חריגות. שנה לאחר מכן הצטרפו לארגון זה צ'כוסלובקיה, הונגריה ואוסטריה. ביחד היוו המדינות הללו קרטל כלכלי ומסורתי. ניתן לומר שאנשים אלה, שעמדו מאחרי רעיונות לאיחוד, בצורה זו או אחרת, היו "אירופים" במובן שחשבו על "פאן-אירופה" ולא פעלו מתוך צרות נפש, קידום האינטרס האישי או ממניעים לאומיים גרידא.

ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, היה מחסידי רעיון האחדות האירופית. ב-21 באוקטובר 1942, בעיבורה של המלחמה, כתב לאנטוני אידן, לימים אף הוא ראש ממשלת בריטים, לאמור: "אמנם קשה לומר זאת, אך אני מאמין שהמשפחה האירופית מסוגלת לפעול באחדות תחת מועצה של אירופה" [17]. בתום מלחמת העולם ה-2 שב וצפה צ'רצ'יל את איחוד אירופה. ההיסטוריונים פול ג'ונסון ווילאם היצ'קוק מאזכרים את נאומו המפורסם שניתן בספטמבר 1946 באוניברסיטת ציריך שבשוויץ ובו שטח בפני המאזינים את חלומו בדבר איחודה של אירופה:

אך הוא [צ'רצ'יל] האמין בכוחה של אירופה להשתקם ולבנות יסודות של תרבות אירופית חדשה. ביום ההוא ביקש צ'רצ'יל  ממאזיניו לתאר בדמיונם אירופה חדשה, שתקום מתוך הריסות הישן, שתציע עתיד של הגינות, של כבוד אנושי, של יושר, של רווחה, ומעל לכול – של שלום. וכי מדוע זה לא תקום קבוצה אירופית שתעניק תחושה פטריוטית מורחבת ואזרחות משותפת לעמיה הפזורים של היבשת הסוערת ורבת העוצמה הזאת, ומדוע שזו לא תתפוס את מקומה הראוי בקרב התחברויות גדולות אחרות בעיצוב גורלם של בני אדם?..  אם אירופה תתאחד בחלוקת מורשתה המשותפת, לא יהיה גבול לעושר, לרווחה ולפאר שיהיו נחלתם של ארבע מאות מיליון תושביה. [18]

ב-1946, בציריך, היה זה צ'רצ'יל עצמו שקרא להקים "משהו שידהים אתכם… מעין ארצות-הברית של אירופה", מיוסדת על "שותפות בין צרפת לגרמניה". צרפת וגרמניה, אמר, "צריכות להוביל ביחד. בריטניה… אמריקה, ואני מניח שגם רוסיה הסובייטית… צריכות להיות הידידות והשושבינות של אירופה החדשה" [19].

אך האקלים הפוליטי ששרר בשנים הראשונות באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה טרם אפשר זאת. בינואר 1948, בהמשך ל"הסכם בנלוקס", הוקם "איחוד מכסי בנלוקס" והתנהלו שיחות עם איטליה וצרפת במטרה להרחיבו. אך עדיין היו זקוקים לגרמניה שבאותה שעה הייתה תחת תכנית מרשל.

מי הגה לראשונה את רעיון האיחוד האירופי בעת החדשה? היכן טמונים שורשיו האידיאולוגיים וההיסטוריים? לפי אתר האינטרנט של האיחוד האירופי נעוצים השורשים ההיסטוריים של האיחוד במלחמת העולם השנייה ובבסיס האיחוד הרעיון כיצד למנוע בעתיד הרג ושואה כפי שהתרחשו ברחבי בשנות המלחמה. "יום אירופה" יום הולדתו של האיחוד האירופי נקבע ל-9 במאי ולא בכדי. המועד שנבחר הוא תאריך סמלי הטעון משמעויות היסטוריות. ה-9 במאי 1945 הוא מועד כניעתה של גרמניה הנאצית. ביום זה, ב-1950, העלה שר החוץ הצרפתי, רובר שומן, בנאום שנשא, את "תכנית ש" שבליבתה ייסוד קהילת הפחם והפלדה האירופית. רובר שומן (Robert Schuman) (1886 – 1963) – מדינאי צרפתי ששימש כשר החוץ של צרפת בשנים 1952-1948. ב-1950 העלה לראשונה את התכנית הקרויה על שמו – "תכנית ש" – אותה הגה ועיבד ז'אן מונה (jean Monnet), במשך כ-5 שנים, בדבר הקמת "מאגר אירופי לפחם ולפלדה", שיצאה לפועל ב-1952. מונה עמד בראש קהילת הפחם והפלדה בשנים 1955-1952. תכנית זו היוותה את אבן היסוד לכינונו של השוק המשותף.

לפי "תכנית ש" אמורים היו ייצור והפקת הפחם והפלדה של צרפת ושל גרמניה יאוחדו וינוהלו במשותף במסגרת ארגון אחד, אשר יוכל בעתיד לאפשר השתתפות של מדינות אירופיות נוספות. הצעתו הייתה לחולל באירופה מבנה מדיני חדש ובכך לנטרל מלחמה אפשרית, בעתיד, בין אומות אירופיות. נשיא צרפת, שארל דה-גול תמך בכך. דין אצ'יסון, מזכיר המדינה האמריקני באותם הימים, עודכן רק יממה אחת קודם לנאום. לונדון, לעומת זאת, לא קיבלה שום התראה. נקמה קטנה של הצרפתים באנגלים. ההסכם נחתם בפריס באפריל 1951. קהילת הפחם והפלדה יצאה לדרך – אמנם יותר מקרטל אך עדיין רחוקה מרחק רב מאירופה אינטגראלית.

ההיסטוריון פול ג'ונסון כותב כי:

כבר באביב 1950 הרהר שארל דה-גול בקול רם במערכה שניטשה במישורי קטלוניה, ובה פרנקים, גאלים-רומים וטבטונים הכחידו ביחד את גייסות אטילה… הגיע העת שיהא הריין מקום מפגש ולא מחסום. [20]

לגורם האנושי יש חשיבות מדרגה ראשונה. לעיתים קורה בהיסטוריה, שבצומת מסוים בזמן נפגשים מנהיגים ומתוך המפגש צומח ועולה משהו חדש, רעיון, תכנית או דרך פעולה, שאם לא הייתה הכימיה שוררת בין האישים, ייתכן וכלל לא היה נברא אותו רעיון. אינה המקרה וכך היו פני הדברים, כאשר ייסדו בתחילת שנות ה-50, אדנאואר הגרמני, שומן ומונֶה הצרפתיים, ודה-גאספרי האיטלקי, את קהילת הפחם והפלדה [קונרד אדנאואר (Konrad Adenauer) (1881–1954) – מדינאי גרמני ששימש כקאנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית (המערבית) לאחר מלחמת העולם ה-2 (1963-1949). אלצ'ידה דה-גאספרי (Alcide De Gasperi) (1876–1967) – מדינאי איטלקי ששימש כראש ממשלת איטליה בשנים 1953-1945)]. וכזה היה המפגש בין הקאנצלר המערב-גרמני, אדנאואר, לבין נשיא צרפת, שארל דה גול. אויבים נצחיים מימים שעברו הפכו לשכנים המגששים זה אצל זה באם יש סיכוי לעתיד בטוח. כך נסללה הדרך ל"שוק האירופי המשותף" ונזרעו זרעי האיחוד.

אדנאואר, כתב דה גול, הוא איש ריינלנד… חדור תחושה שאופי הגאלים ואופי הטבטונים משלימים זה את זה הדדית, תחושה שהפרתה לפנים את האימפריה הרומית על הריין, הנחילה הצלחה לפרנקים ותהילה לקארל, סיפקה טעם לקיום אוסטריה, הצדיקה את היחסים בין מלך צרפת לבין הנסיכים-הבוחרים, הציתה בגרמניה את אש המהפכה, היה השראה לגיתה, להיינה, למדאם דה סטאל ולוויקטור הוגו, ולמרות המאבקים העזים שניטשו בין שני העמים, הוסיפה לגשש את דרכה באפלה… ברוח זו הזמין דה גול ב-14 בספטמבר 1958 את אדנאואר לטירתו בקולומביי-לה-דז-אגליז, ל"היוועדות בין צרפתי זקן זה לאותו גרמני זקן ממנו" [21].

ב-28.10.2011 חגגו ברוטרדם את הולדתו ה-545 של פלוני בשם אראסמוס ו-500 שנה להוצאת ספרו "שבח הסכלות". יש חוקרים הסבורים כי אראסמוס היה הקוסמופוליט הראשון של אירופה, פציפיסט אולטימטיבי שאינו מכיר בעליונות של אומה כלשהי על פני אחרת שהגה וחזה אירופה מאוחדת באמצעות שפה אחת – הלטינית. יצאנו מרומי ושבנו אליה.

אז מיהו אבי רעיון האיחוד? אדנאואר, שומן או שמא מונה? נשאיר שאלה זו לתשובתה של ההיסטוריה. כפי שראינו – ניסיונות האחדות והשיתוף נבעו בעיקר ממניעים כלכליים. איך שלא יהיה תצורת האיחוד הנוכחית של מדינות לגוף-על היא שלב וניסיון נוסף, מודרני ומתוחכם, לאחד (שוב?) את אירופה.

מקורות המידע:

[1] לופז, ר. (1996), לידתה של אירופה, תרגום: מיה מבורך, דביר, ע' 26.

[2] שם, ע' 25.

[3] ג'ויס, ג'. (2005), יוליסס, תרגום: יעל רנן, דביר, ע' 161.

[4] עמית, מ. (2003), תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ע': 480-479.

[5]  לופז, ר. (1996), לידתה של אירופה, תרגום: מיה מבורך, דביר, ע' 23.

[6]  שם, ע' 51.

[7] פינקלשטיין, י. וסילברמן, נ. (2006), דוד ושלמה – בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, ע' 16.

[8] לופז, ר. (1996), לידתה של אירופה, תרגום: מיה מבורך, דביר, ע' 100.

[9] שם, ע' 107.

[10] אילון, ע. (2004), רקוויאם גרמני: יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 – 1933, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, ע' 25.

[11] לופז, ר. (1996), לידתה של אירופה, תרגום: מיה מבורך, דביר, ע' 110.

[12] קיסינג'ר, ה. (2007), דיפלומטיה, תרגום: דוד בן-נחום, הוצאת שלם, ירושלים, ע' 54-53.

[13] אילון, ע. (2004), רקוויאם גרמני: יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 – 1933, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, ע' 289.

[14] שם, ע' 310.

[15] Emerson, M. (2002), "The wider Europe as the European Union's friendly Monroe doctrine", CEPS Policy Brief, No. 27, p. 3.

[16] Judt, T. (2005), Postwar – a history of Europe Since 1945, Penguin Books, p. 153.

[17] שם, ע' 135.

[18] היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה:  ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, תרגום: כרמית גיא, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, ע' 17.

[19] ג'ונסון, פ. (1995), היסטוריה של הזמן המודרני: מ- 1917 עד שנות ה- 90, תרגום מרדכי ברקאי, דביר, תל-אביב, ע' 529.

[20] שם, ע' 527.

[21] שם, ע' 528.

[22] תומסון, ד. (1984), אירופה מאז נפוליאון, זמורה ביתן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 6 באוקטובר 2014 at 12:12 PM

    כסף מסובב את העולם
    כלכלה חזקה מאגו
    כאשר האגו משלם מחיר גבוה משהוא מוכן נפתחת הדרך לכלכלה
    במזרח התיכון האגו של צד אחד גובה מחיר גבוה מהאגו שמנגד. מצב זה לא מאפשר שינוי מגמה.

    מחיר מלחמת יום כיפור פתח את הדלת לשלום עם מצרים. אני מפחד מהמחיר שתשלם ישראל בדרך לשלום עם הפלסטינאיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: