מבצר אירופה 3 – בא לעולם ארגון חדש

האיחוד האירופי הוא ניסוי תקדימי נועז ומרתק של כינוס מדינות הטרוגניות, כאילו היו עדר, ערב רב של שיות תועות ותזזיות, שחוברו להן יחדיו. אם ישכיל העדר להסתפק במועט, סביר שישרוד. אם לאו, חזקה עליו שיקרוס, כמגדל בבל המיתולוגי, על 28 מדינותיו ועל 23 שפותיו הרשמיות.

בניית האיחוד האירופי המתוארת בספרות הינה מסוג האירועים המתרחשים בעולם רק אחת לכמה מאות שנים. האיחוד האירופי (EU – European Union) הולך ומתעבה במפץ מדיני שתחילתו ב-6 מדינות שהקימו, בתחילת שנות ה-50 של המאה שעברה, בעיצומה של המלחמה הקרה, את קהילת "הפחם והפלדה" (ECSC – European Community for Steel and Coal). לקהילה זו הוגדר משך קיום של 50 שנה. באופן רשמי פג תוקפה של התארגנות זו ב-2002.

ECSC היוותה את אבן הפינה ל"שוק האירופי המשותף" (Common Market). שוק זה הוקם על בסיס כלכלי במטרה לאפשר שיתוף של מדינות רבות ביבשת אירופה. ההסכם הסופי להקמת השוק המשותף נחתם ברומא ב-1957 ונכללו בו איטליה, בלגיה, גרמניה המערבית, הולנד, לוקסמבורג וצרפת שקיבלו את השם "השש".

מפה 1: קהילת הפחם והפלדה

מפת קהילת הפחם והפלדה - ויקיפדיה

מקור: ויקיפדיה

ב-1967 החליף השוק את שמו ונקרא בשם "הקהילייה האירופית" (EC – European Community), שהתרחבה באופן הדרגתי על-ידי צירוף חלק ממדינות מערב-אירופה החברות בברית הצבאית הצפון-אטלנטית (נאט"ו) (NATO – North Atlantic Treaty Organization) עד להקמתו הרשמית של האיחוד האירופי ב-1993. ראוי לציין כי קיימת חפיפה מסוימת (גדולה) של מדינות אירופאיות המשתייכות הן לארגון הצבאי (נאט"ו) והן לארגון מדיני-כלכלי (האיחוד האירופי).

מפה 2: הקהילה האירופאית

מפת הקהילה האירופאית - ויקיפדיה

מקור: ויקיפדיה

אמנת רומא הניחה את אבני היסוד לבניין האיחוד האירופי ולפיכך שנת 1957 נקבעה כשנת "לידתו" וב-2007 נחגג יובל לארגון. בין הנושאים המרכזיים של אמנת רומא ניתן להצביע על:

  • ביטול הצורך בתשלום מכס בקרב מדינות השוק המשותף ונקבע שיעור מכס אחיד לגבי סחורות המיובאות ממדינות שאינן חברות הארגון. (מכסים והיטלים משמשים כגדרחומה).
  • ביטול ההגבלה על תנועה של הון, חומרי גלם, סחורות ומוצרים ועובדים בין המדינות החברות בשוק המשותף.
  • ביטול הצורך באשרות כניסה ובדרכונים לשם מעבר בין המדינות החברות בארגון.

לפי ההסכם ניתן לצרף מדינות נוספות ובתנאי שיקבלו על עצמן את כל תנאי החוזה. ואכן, ב-1 בינואר 1973 הצטרפו לקהילייה, כחברות מלאות, אירלנד, בריטניה ודנמרק (נורבגיה החליטה שלא ליטול חלק בתהליך האיחוד). הייתה זו הרחבה "צפונית". ההרחבה "הדרומית" באה בעקבותיה: ב-1981 התקבלה יוון לקהילייה וב-1986 צורפו אליה גם פורטוגל וספרד. מדינות נוספות שאימצו רק חלק מתנאי ההסכם – כגון שיעורי מכסים – קיבלו מעמד של "חברה נילווה". ב-1980 התקבלה ישראל התקבלה כחברה נילווה לשוק המשותף. כאמור, בתחילת שנות ה-90 (של המאה שעברה) מנתה הקהילה האירופית 12 מדינות חברות. ב-1993 הוסב, באופן רשמי, שם הארגון ל"איחוד האירופי". ב-1995 הצטרפו 3 מדינות נוספות – אוסטריה, פינלנד ושוודיה – ומספר חברותיו עלה ל-15.

ב-1989 החלה ברית-המועצות בתהליך קריסתה וחדלה, רשמית, להתקיים ב- 1 בינואר 1992. לאחרונה התקבלו לשורותיו של הארגון גם מדינות ממזרח אירופה, שהיו חברות ב"ברית ורשה" הצבאית, מקבילתה המזרחית של נאט"ו, ובארגון הכלכלי ה"קומקון" (COMECON), שהיוו, עד לפני עשור ומחצה, חלק מהגוש הקומוניסטי – "האויב מספר אחת" של המערב.

עם תחילת העשור הראשון של המאה ה-21, ניכרת מגמה של הרחבת האיחוד האירופי באופן משמעותי, לכיוון מזרח ודרום – "המפץ הגדול" – המקבלת ביטוי בהחלטה שהתקבלה ב- 1 במאי 2004 בדבר צירופן של 10 מדינות נוספות: אסטוניה, הונגריה, לטוויה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה וקפריסין. 10 המדינות הללו קרויות "מדינות ההרחבה" והן צורפו לאחר שעמדו באמות המידה הפוליטיות והכלכליות כפי שנוסחו באמנת קופנהגן ב-1993. פרויקט הרחבה זה התקבל במדינות הוותיקות ברצון ועבור רבים הוא סימל את קבורתם הסופית של חומת ברלין, מסך הברזל והגוש הקומוניסטי.

המאבק בין תורכיה ליוון עבר למגרש הקפריסאי. המדינה "קפריסין" אינה כוללת, בשלב זה, את "קפריסין התורכית", האזור שנכבש ב-1974 על-ידי תורכיה והמחזיק בכ-40% מאדמות האי, שפרט לתורכיה – שאינה חברה באיחוד – אף מדינה אינה מכירה בקיומה כישות מדינית עצמאית. מועמדות קפריסין לצירוף לאיחוד נדחפה על-ידי יוון שבשלב מסוים במהלך הדיונים איימה להטיל וטו על כלל ההתרחבות באם קפריסין לא תיטול חלק בה.

כאשר אירופה המערבית פתחה את שעריה למדינות מזרח אירופה, קרא לכך הנשיא הצרפתי המנוח, פרנסואה מיטראן, "השיבה הביתה". המצטרפות החדשות יקבלו מעמד של חברוּת מלאה, כולל המרת המטבע המקומי לאירו, בתום שנתיים ממועד צירופן – דהיינו בקיץ 2006 או כאשר כלכלתן תהא מוכנה לכך ותעמוד בסטנדרטים שנקבעו על-ידי האיחוד. עד כה לא כל המצטרפות המירו את המטבע המקומי לאירו.

ב-1 בינואר 2007 צורפו לאיחוד האירופי (בכפוף לתנאים מגבילים בנושאים כדוגמת נקיטה במדיניות הבראה כלכלית וביאור נגע השחיתות) 2 מדינות קומוניסטיות לשעבר, רומניה ובולגריה, וזאת לאחר עשור של בקשות, המתנה וציפייה. בקיץ 2014 צורפה קרואטיה אשר הצליחה, איכשהו, לטאטא את אירועי הטבח במוסלמים, את הטיהורים האתניים, את מחנות הריכוז ואת שלל אירועי מלחמות הבלקן של העשור שחתם את המאה ה-20, אל מתחת לשטיח בעזרת בית הדין לפשעי מלחמה בהאג. לאיחוד האירופי נוספו עוד כ-35 מיליון אירופים "חדשים".

כאמור, מונה כיום האיחוד האירופי 28 מדינות כאשר מתוכן 15 מדינות (המכונות EU-15) – אוסטריה, איטליה, אירלנד, בלגיה, בריטניה (הממלכה המאוחדת), גרמניה (בתחילת הדרך הייתה זו גרמניה המערבית, הפדראלית, והחל מ-1990 גרמניה המאוחדת), דנמרק, הולנד, יוון, לוקסמבורג, ספרד, פורטוגל, פינלנד, צרפת ושוודיה – במעמד של חברות מלאות באיחוד ולפיכך קרויות "מדינות הליבה".

מפה 3: האיחוד האירופי

מפת האיחוד האירופי 2014

מקור: אתר האינטרנט הרשמי של האיחוד (המפה כוללת גם את המדינות שאיתן מתנהלים מגעים בדבר צירוף – תורכיה, מקדוניה, מונטנגרו וסרביה). כניסה לאתר- 4.5.2014.

האדריכל ההולנדי רם קולהאס (Koolhaas) עיצב סמליל (לוגו) עבור 15 המדינות הוותיקות. הצעה מציעה ברקוד. קולהאס לקח את צבעי הדגל וזאת התוצעה.

איור 1: הצעה לסמליל עבור EU-15

לוגושלקולהאבל-15הראשונות

 

 

 

 

 

מקור: (Leonard (22.5.2003 [1]

עבור חלק לא מבוטל מקרב חוקרים ותיאורטיקנים סיימה אירופה האטלנטית, ב-1989, את תפקידה כאזור "מוגדר". הייתה זו שנה הרת גורל למזרח אירופה. לפני כן עוד ביכו והספידו חוקרים את המציאות שבה אירופה "איבדה את מזרח-אירופה". אך הייתה זו התמוטטות בלתי נמנעת של מגדל קלפים. באופן טבעי ואולי כמחווה במלאת 200 שנה למהפכה הצרפתית, התמוטטה וקרסה כלפי פנים, כבאפקט אבני הדומינו, האימפריה הסובייטית. הורם "מסך הברזל" שסגר על מזרח-אירופה, אותו מטבע לשון שטבע, בראשית ה"מלחמה הקרה", וינסטון צ'רצ'יל.

באופן סמלי, ב-21 לדצמבר 1991, יום הולדתו של הרודן סטלין, חדלה להתקיים ברית המועצות אותה הקים. ביום זה, בעיירה קטנה ליד מינסק, נפגשו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלרוס וההסכם עליו חתמו, ב-6 בבוקר ובלוויית כוס שמפנייה, הביא לפירוקה של ברית המועצות למועצות, סדרה של מדינות טריטוריאליות חדשות, כמו יש מאין, לכאורה מדינות-לאום עצמאיות לפי כל דבר ועניין, שחלקן מעולם לא היווה אי-פעם בעבר ההיסטורי ישות מדינית עצמאית כדוגמת בלרוס ומולדובה ומדינות במרכזה של אסיה ובקווקז. אוקראינה עוד הספיקה להיות עצמאית לשנה או שנתיים, מסוף מלחמת העולם ה-1 ועד שנבלעה בברית המועצות. כל זאת בלא כל מנגנון חיצוני לקביעת גבולות וכמעט ואין מחלוקות על גבולות המדינות החדשות הללו שנולדו במזרח אירופה.

בפועל מסתבר שהמציאות אחרת. רוסיה "לקחה" את חצי-האי קרים מאוקראינה. וקיימת מתיחות מסוימת במולדובה. אזרחי מולדובה המצויים ממזרח לנהר הדנייסטר מבקשים אוטונומיה ו/או להסתפח לאוקראינה. האזור מכונה TMR (Trans-Dniester Moldovan Republic). אבל את מולדובה לא סופרים באירופה… אלה הם כנראה הסכסוכים המוכרים ברחבי השטח האירופי של ברית-המועצות לשעבר. לא כך פני הדברים בקווקז – צ'צ'ניה, נגורנו-קראבך, אבחזיה – ובמדינות אסיה התיכונה (כדוגמת אוזבקיסטן וקירגיסטן).

זו הפעם הראשונה ב-200 השנה האחרונות שאין זכר למבנה או למערכת בין-לאומית ואין קונסורציום של מעצמות שנהגו בעבר לקבוע גבולות או לכול הפחות לאשררם. אך סופה של המלחמה הקרה מערער את היסודות שעליהם נבנתה הקהילה האירופית והשותפות הצרפתית-גרמנית; בין השאר, על-ידי הפרת האיזון הדמוגראפי בין גרמניה לבין צרפת שנגרם בעקבות איחודה-מחדש של גרמניה ב-1990, אירוע שהביא תוספת של מיליוני אנשים ממזרח גרמניה למדינה המאוחדת והטה את כף המאזנים לטובת הגרמנים כמדינה והכלכלה המובילים באירופה והוסיף לגרמנים נציגים במועצת השרים של האיחוד האירופי.

מדינות ההרחבה, פרט לאיים קפריסין ומלטה, נמנו בעבר על הגוש הקומוניסטי וחלק מהן כדוגמת המדינות הבלטיות נגזרו ישירות מברית המועצות לשעבר. שלא במפתיע, הרחבה זו היא לכאורה היענות לקריאת סמואל הנטינגטון בספרו "מלחמת הציליביזציות", לצרף אל האיחוד האירופי ואל נאט"ו אותן מדינות "מערביות באופיין", כמו הרפובליקות הבלטיות, סלובניה או קרואטיה. [2]

אמנם צירוף מדינות ההרחבה הוסיף כ-75 מיליון אזרחים לאיחוד האירופי 16.5% מ-455 מיליון נתיני האיחוד (נכון ל-2004 לפני צירוף בולגריה, רומניה וקרואטיה), אך הן מייצגות רק 5% מכלל תוצרת האיחוד. מכאן שלכאורה אין בסיס כלכלי להרחבה. האיחוד האירופי ניצב אפוא בפני דילמה: מצד אחד מעוניין הארגון לצרף לשורותיו מדינות עשירות ומבוססות אך מן הצד השני אינו יכול לדחות את העניות שבהן. יותר ויותר אזרחים במערב אירופה אינם מעוניינים לחלוק את עושרם עם השכנים העניים של מזרח היבשת. אבל אלה, העניים, חפצים להסתופף תחת קורת השבעים. האם מדינות מזרח אירופה שצורפו לאיחוד הופכות להיות הפריפריה/השוליים של החברות הוותיקות והמבוססות במערב היבשת הלוא הן מדינות הגלעין?

אחד החוקרים מסכם את פרויקט ההרחבה במילים הבאות: "האירופים, בהביטם אחורנית, יזכרו את שנת 2004 כקץ תקופת הזהב של האינטגרציה כאשר המטרות המרכזיות של האיחוד – מעבר חופשי של אנשים, מטבע אחיד ושוק יחיד לסחורות ולשירותים – יאותגרו בשל אי-היכולת לעמוד בהן". [3]

מקורות המידע:

[1]        Leonard, M. (22.5.2003), "Combine and conquer", Wired Magazine (htpp://www.wired.com/archiveq11/06qeuro_spc.html).

[2]        הנטינגטון, ס. (2003), מלחמת הציביליזציות, הוצאת שלם, ירושלים.

[3]        Agnew, J. (2005), “Bounding the European project”, Geopolitics, Vol. 10, pp: 575-580.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 6 באוקטובר 2014 בשעה 10:59 AM

    אין ואקום. אוכלוסיית אירופה השבעה הולכת וקטנה. הואקום מזמין הגירה מבחוץ.
    הואקום קורץ לשתי קבוצות:
    א. למהגרים מאזורים שהיו פעם קולוניות. אלה רואים את המשעבדים חייבים להם. חברי הקבוצות האלה לא באים להיטמע. הם עומדים על זכותם לעצמאות תרבותית.
    ב. למהגרים ממדינות אירופאיות חלשות. אלה רואים במרחב האירופאי את מרחב המחיה שלהם. הניגודים בינם לבין תושבי המדינות הקולטות קטנים.

    ההצלה של אירופה מלהפוך לאספריקה תבוא אולי ממהגרים ממזרח האיחוד. אלא אם כוחן של התנועות הלאומניות הקיצוניות יגבר ואירופה תתפצל שוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: