מלחמה לפי המינגוויי ואראסמוס

"מלחמה", אם אתם שואלים את הלשונאי אברהם אבן-שושן, היא: "התנגשות מזוינת בין צבאות, סכסוך בין גופים מדיניים (עמים, מדינות) בפעולות-קרב בנשק ובכוח הזרוע". ובעקבות ההגדרה הנ"ל, הנוקשה והמסורבלת קמעא, מובאים מספר ציטוטים ממקורותינו. וכאלה אינם חסרים. החל מספר "בראשית" ועד מבצע "צוק איתן".

ומדוע פתחתי בהגדרת המלחמה? זאת משום שמצוי אני בימים אלה, בין עבודה לבין מהדורות בלתי-פוסקות השוחקות עצמן עד דק, של חדשות, בתהליך של קריאת ספרו האחרון של ארנסט המינגוויי – "כותרת משנה". חלוקת קשב. הספר המדובר ראה אור ממש לאחרונה – יולי 2014. אין מצב שבו הגיח לאוויר, בארצנו הקטנה, ספר של המינגוויי והוא לא יצטרף לחבריו הממתינים על המדף. אין זה רומן, פרוזה, נובלה או קובץ סיפורים אלא מאגד של כתבות. שכן, ובל נשכח, שהמינגוויי היה (גם) עיתונאי. והספר פורש בפני הקורא כמה עשרות של כתבות, הנפרשות לאורכן של שנים, קצת מכאן וקצת משם, מאין-ספור מרחבי הגלובוס, מתוך מאות אם לא אלפי כתבות ומאמרים שהתפרסמו, במשך כ-40 שנות יצירה, מעל דפי העיתונים. אבל בהחלט אפשר לראותן, את הכתבות, כסיפורים.

ונתקלתי באחת הכתבות שבספר, במספר משפטים שאצטט אותם בהמשך. והם התאימו לאווירה של הזמן בו נכתבת רשימה זאת. ואנו – במבצע, שהפך למערכה, שמתחפש למלחמה שהמדינה אינה מכירה בה. שכן היא, המדינה, תצטרך להכניס את היד, לתוך הכיס, באופן מעמיק מזה שאליו התכוונה, לשלם דמי-מזונות כחוק.

שאלה: מהי מלחמה?

תשובה: מלחמה היא פעולה אלימה המכוונת לאלץ את יריבנו למלא אחר רצוננו.

שאלה: מהי המטרה הראשונה של מלחמה היא לפרק את האויב מנשקו.

שאלה: מהם הצעדים שיש לבצע כדי להשיג זאת?

תשובה: ראשית, יש לחסל את הכוח הצבאי, כלומר, להחלישו במידה כזאת שלא יוכל להמשיך להילחם. שנית, יש לכבוש את המדינה, משום שמתוך המדינה עלול לקום כוח צבאי חדש. שלישית, יש להכניע את כוח הרצון של האויב.

שאלה: האם יש דרך לכפות את רצוננו על האויב ללא שלושת התנאים הללו?

תשובה: כן. יש פלישה, כלומר כיבוש הטריטוריה של האויב, לא מתוך מטרה לשומרה, אלא כדי להטיל מסים או כדי להחריבה.

שאלה: האם מדינה שנשארת במגננה יכולה לקוות לנצח במלחמה?

תשובה: כן. הכוונה השלילית הזאת, שמהווה את עקרון המגננה הטהורה, היא גם האמצעי הטבעי להתגבר על האויב במשך הקרב, כלומר להתישו. אם המטרה השלילית, כלומר ריכוז כל האמצעים למצב של התנגדות, מאפשרת עליונות בתחרות. ואם יתרון זה מספיק כדי לאזן כל עליונות מספרית שעלולה להיות ליריב, אז משך התחרות בלבד יספיק בהגדרה להביא לאובדן עוצמתו של היריב עד לנקודה שבה היעד המדיני כבר אינו יכול להיות שווה ערך והיריב נאלץ לוותר על התחרות. ואכן אנו רואים שברוב המקרים שבהם החלש מתנגד לחזק, נעשה שימוש באמצעי זה, של התשת האויב.[1]

כאמור, מצאתי שהמשפטים הללו מעוגנים היטב במציאות העוטפת אותנו. הלכתי על הפתרון הקל, הלא-יצירתי – לצטט במקום ליצור משל עצמי. נו-טוב, אתם יודעים, חום יולי-אוגוסט, עונת המלפפונים, תירוצים לא חסר…

והתיישבי לכתוב רשימה זאת. ועיתון הבוקר נקש בדלת. ובו מצאתי מאמר שאף הוא דן במלחמה. ממנו אני מביא את המשפטים הבאים:

חיבורו האנטי-מלחמתי הידוע ביותר של אראסמוס [הומניסט הולנדי – מ"ה] הוא "קובלנת השלום", שראה אור ב-1517 ובו קרא לשליטי אירופה להפסיק להילחם זה בזה ולאחד את לבבותיהם: "האם עורך אתה הכנות לצאת למלחמה? ראשית עליך לחשוב מה פירושו של שלום ומה פירוש של מלחמה, מהי התועלת ומהן הרעות שכל אחד מהם נושא עמו. כך תוכל לחשב אם כדאי להעדיף מלחמה על פני שלום. האם ראוי להעריץ ממלכה פורחת ומשגשגת, ערים בנויות לתלפיות, ארץ שדותיה מעובדים כיאות, חוקיה מצוינים, הלימודים בה מעולים, מנהגיה מוסריים; זכור שאם תצא למלחמה יבוא הקץ לשלווה השוררת כעת. או אז שווה בנפשך ערים חרבות, כפרים הרוסים, כנסיות שרופות, שדות שוממים… חשוב, זהו פרי המלחמה".

[…]

כוהני הדת מצדיקי המלחמות, המכשירים למען השליטים את תאוות המלחמות שלהם, יכולים להירגע, אומר אראסמוס באירוניה מושחזת. כי מלחמות אינן נגמרות, הן רק מתחלפות" "אך אם כוהני הדת והתיאולוגים חוששים פן תחסרנה לנו מלחמות, אל חשש: יש ותהיינה מלחמות – אינני משלה את עצמי – במידה מספקת כדי שהם יפיקו מהן הנאה". [2]

זהו זה. רשימה עם הרבה שורות מצוטטות. מעט מתוצרת הבית. ושלא במפתיע – אקטואלית. ותוך כדי מתגנבת מחשבה אל עורפי ומחלחלת אל תוכם של אותם "תאים אפורים", אם נצוטט את הרקול פוארו, שצריך אני לכתוב משהו על המלחמה הגדולה, זו שהשנה מלאו 100 שנה להיוולדה. ולפני שתיגמר השנה… ולא נותר לי אלא לקוות: "ותשקוט הארץ 40 שנה…"

מקורות המידע:

[1] ארנסט המינגוויי (2014), כותרת משנה, מאנגלית: רחל פן, פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, ע': 279-278.

[2] נתן רון (22.8.2014), "גם הטורקים הם קודם כל בני אדם", הארץ, תרבות וספרות, ע' 3.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 24 באוגוסט 2014 בשעה 5:43 PM

    ותשקוט הארץ הוא מתת שמציעים שליטים לעמם טרם צאתם למלחמה. אין מלחמה שהביאה שקט.
    לו באמת חפצו השליטים בשקט לעמם היו קוראים את מה שכבר בדברי הימים מסופר ומסיקים את המסקנה הברורה לעין פקוחה ולנפש חפצה – מלחמה משיגה את תאוות השליט לדם גיבורים ובכל מקרה מביאה על עמו אסון.
    בימים עברו שליטים יצאו אל שדה הקרב ושם איבדו את תאוותם ולעתים גם את נשמת אפם. היום הם ספונים במבנים תת קרקעיים ומשם שולחים את חייליהם אל מותם.

  • עמירם  ביום 24 באוגוסט 2014 בשעה 5:56 PM

    שני אנשים שהטיבו לראות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: