מתחם נגה: 24.7.2014

"את לימודי האמנות במכון אבני סיימו השנה ארבעה סטודנטים, שכמו ניצולי ספינה טבועה נאחזו בקרש של קיום פרטי ובבועה הספציפית של חייו. כל אחד מהבוגרים קיבל חלל תצוגה משלו וארבעתם בחרו להביא את החלל שלהם עולם אמנותי פרטי שמנסה באמצעים שונים להגדיר את המיקום הספציפי שלהם כיוצרים, מתוך בחינה רטרוספקטיבית של חייהם." [1]

בטרם הפלגתי אל מקום עבודתי, הספקתי להציץ בעיתון ולחלוף על-פני הכותרות. הכותרת לעיל שלחה אותי אל מכון אבני. זכרתי את ההפניה ואת העובדה שלמחרת, ביום ה', ה-24 ב-ח"ז, מסתיימת התערוכה. ז"א הערב. זה די מרגיז לפרסם כתבה דקה לפני הסגירה…

ושוב מצאתי את עצמי יושב אל השולחן אצל יניב. ומשם חוצים את מתחם נגה, מדרום לצפון, בואכה רח' אילת. וכמו באפיזודה הקודמת, לפני שבוע, עברתי קודם כל, שלא בכוונת מתכנן, את שאר החללים במבנים שהשם "מכון אבני" מתנוסס בכניסתם עד שהגעתי אל מקום חפצי. 23, 8, 6. בדרך חלפתי על-פני עבודות של בוגרי האופנה (לא נכנסתי) ובוגרי המגמה לאדריכלות ועיצוב (כן נכנסתי. לא מצאתי משהו לקחת עמי. אך אלה סטודנטים ואני לא ממש בתחום. רק ליד. איכשהו נראו עבודות בוסר. תרגיל בחומרי גלם. ואולי לכך הייתה הכוונה?). באילת 6 שלחה אותי נערה צעירה: בוגרי אמנות? לך ממול אל מס' 9. שם תמצא את מבוקשך.

לא התרשמתי לחיוב. לא אהבתי את שראיתי. אבל זאת דעתי הסובייקטיבית. הפרטית. שלי בלבד ואחרים רשאים/מוזמנים לערער עליה. יצאתי אל מתחם נגה וחיפשתי מסלול אחר ללכת בו אל מכוניתי. ומצאתי. המתחם בנוי מגריד של רחובות. שתי וערב. אין בעיה. רשמתי לפני גידול ניכר במספר חללי העבודה הפעילים בשעות אחה"צ המאוחרות, סטודיו, שבהם ישבו, צעירים וצעירות, אל מול צגי ענק, ועיצבו/תכננו מוצר כזה או אחר. מלבושים, מנעלים, תיקים, אביזרים, צילומים, פסלונים, כלים. כאילו לא אבו בוגרי המכון להיפרד מן המתחם שבו רכשו את השכלתם האמנותית והשתקעו בו… אבי כבר היה בשלבים אחרונים של נעילת/סגירת המסעדה. שבת שלום.

ובין לבין גם צילמתי (לא רק גרפיטי. רק הצילום שבו אקדח מופנה לעבר נערה שפיה חסום מובא מן התערוכה):

Picture 034

Picture 040

Picture 041

Picture 051

Picture 052

Picture 058

Picture 062

Picture 064

Picture 068

Picture 069

Picture 074

Picture 077

Picture 078

Picture 082

Picture 084

Picture 087

Picture 088

שבתי אל מכוניתי. ליד נעצרה מונית. הנהג יצא בבהילות ושפך מים, מבקבוק 1.5 ל', על גג כלי-הרכב. ? שאלתי. והשיב: "שכחתי על הגג את כוס הקפה. כל פעם זה קורה לי. הגיל, אתה מבין…"

הפעם לא הייתה אזעקה בסיומו של המסע. גם לא רחוקה. ולא נשמעו הדי פיצוצים. מפגשים שמימיים בין חומרי נפץ. לקראת צהרי יום זה כבר תורגלתי ביציאה אל מרחב מוגן. במקרה שלי – חדר המדרגות של מבנה בטון אפור. מספיק פעם ביממה להשאיר אותך חד. ואם ישאל הקורא היכן ידידי צ' – אשיב כי הוזמן אך הנכד הוא שקבע את סדר היום…

הערות:

[1] שני ליטמן (23 יולי 2014), "כניצולי ספינה טבועה", הארץ, גלריה, עמ' 8.

צילומים: משה הרפז (מתחם נגה, 24.7.2014). כל הזכויות שמורות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 17 באוגוסט 2014 at 10:51 AM

    הכל אמת והכל אהוב ואת סדר היום, מה שנכון נכון, קובעות העדיפויות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: